שבת 48a — התלמוד בעברית

ומהא דנקט דוקא גפת דזיתים ליכא להוכיח מידי. שהרי רבי זירא איירי בטומן בקופה, ולא בתוך הגפת עצמה. אלא שמניח הקופה על הגפת , ומתוך כך עולה ההבל לקדירה .

וקאמר רבי זירא

לענין אסוקי הבלא

, העלאת החום מהגפת לקדרה שמעליה, שדוקא גפת היא המעלה חום למעלה, משום

דזיתים מסקי הבלא

. אבל

דשומשמשין לא מסקי הבלא

.

אבל לענין הטמנה בתוך הגפת, לא שנא דזיתים ולא שנא דשומשומין, לעולם אסור להטמין בה.

רבה ורבי זירא איקלעו

נקלעו

לבי

לביתו של

ריש גלותא. חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא

[כלי קטן מלא מים צוננים]

אפומא

מעל פיו

דקומקומא

המלא מים חמין.

נזהיה

[גער בו]

רבה.

אמר ליה רבי זירא

לרבה: למה גערת בו? והלא מותר לעשות כן. ד

מאי שנא ממיחם

, ששנינו בו בסוף פירקין, שמותר להניחו בשבת

על גבי מיחם

אחר המונח על גבי האש?

אמר ליה

רבה:

התם

, אף במיחם העליון יש מים חמים. ואין התחתון מחמם את העליון, אלא רק

אוקומי קא מוקים

, משמר את חום המים שלא יצטננו. וכל כהאי גוונא לא חשיב כמבשל. אבל בעובדא ד

הכא

, הרי הניח העבד על הקומקום כוזא של מים צוננים. ונמצא הקומקום

אולודי קא מוליד

את חום המים שבכוזא . והרי זה מבשל גמור .

הדר חזייה

רבה לעבדא דריש גלותא,

דפרס דסתורא

[סודר של הראש]

אפומיה דכובא

[קנקן],

ואנח נטלא

[כלי ששואבין בו יין מהקנקן]

עילויה.

נזהיה רבה

.

אמר ליה רב זירא

לרבה:

אמאי

גערת בו? וכי איזה איסור יש בדבר זה?

אמר ליה: השתא

המתן, ו

חזית

אמאי אסור למיעבד הכי.

לסוף, חזייה דקא מעצר ליה

[היה סוחטו] לסודר מן המים שנבלעו בו מחמת הנטלא שהניח עליו. ואיגלאי השתא למה גער בו רבה. דלכתחלה היה אסור לו להניח את הסודר על הכובא ולהניח עליו הנטלא, שמא יבא לידי סחיטה.

אמר ליה

רב זירא:

מאי שנא

במה שונה פריסת סודר אפומיה דכובא, שאסרת,

מפרונקא

[בגד העשוי במיוחד כדי לפורשו על גיגית] דקאמר לקמן רבא [קלט ב], שמותר להניחו על הגיגית, ולא חיישינן ביה שמא יבוא לסוחטו מהמשקה שנבלע בו מהגיגית?

אמר ליה

רבה:

התם

-

לא קפיד

אדם

עילויה

דפרונקא, שלא איכפת ליה במים שנבלעו בו, שהרי לכך הוא עשוי. הלכך ליכא למיחש בו שיבוא לסוחטו. אבל

הכא

, בסודר אפומא דכובא,

קפיד עילויה

שלא יבלעו בו מים. הלכך חיישינן שמא יבא לידי סחיטה.

שנינו במתניתין:

ולא

טומנין

בתבן

ולא בזגין ולא במוכין. אבל טומנין בהן כשהם יבשין.

בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי: מוכין

יבשים

שטמן בהן את הקדירה

-

מהו לטלטלן בשבת?

האם יש בהם איסור מוקצה, או לא?

שהרי סתם מוכין ודאי אסורים בטלטול משום איסור מוקצה, לפי שהם עומדים לעשיית לבדים, ומוקצים הם למלאכה זו בלבד. אבל מוכין אלו שטמן בהם, יתכן כי משעה שייחדן להטמנה, כבר אינם עומדים למלאכתן, ומעתה "תורת כלי" עליהם. לפיכך הרי הם מותרים בטלטול, כמו כל כלי דעלמא.

אמר ליה

אביי:

וכי מפני שאין לו קופה

של תבן

להטמין בה, והוכרח להטמין במוכין אלו, משום כך יהא

עומד ומפקיר קופה של מוכין?!

הא ודאי אינו כן. אלא אף שהוא מטמין במוכין, אינו מפקירן, דהיינו, אינו מוותר על יעודן לעשות מהם לבדים, ועדיין הם עומדים למלאכה, לעשותם לבדים, לכן עדיין איסור מוקצה עליהם.

ומוכחינן:

לימא מסייעא ליה

לאביי מהא דתניא:

טומנין בגיזי צמר

[צמר שהוא עדיין במצב כמות שנגזז],

ובציפי צמר

[צמר מנופץ],

ובלשונות של ארגמן

[צמר סרוק וצבוע],

ובמוכין

. אבל

אין מטלטלין אותן

בשבת.

אלמא, אף אחר שטמן בהן, עדיין הם עומדים למלאכתם, ואסורים משום מוקצה.

ודחינן:

אי משום הא

ברייתא -

לא איריא

, ליכא לאוכוחי מינה מידי. משום דאיכא למימר ד

הכי קאמר

: טומנין במוכין.

ואם לא טמן בהם

, אלא עדיין הם עומדים למלאכתם,

אין מטלטלין אותן

. אבל כשטמן בהם, לעולם מותרים בטלטול. משום שכבר אינם עומדים למלאכתם.

ומקשינן:

אי הכי, מאי למימרא?

הא פשיטא דכשלא טמן בהם, מוקצים הם.

ומשנינן: אף בשלא טמן בהם, רבותא היא שאסורים בטלטול. ד

מהו דתימא

, כיון ד

חזי

המוכין

למזגא

[להסב]

עלייהו

, אינו מקצה אותם. קא משמע לן, דמכל מקום מוקצים הם.

רב חסדא שרא לאהדורי

בשבת

אודרא

[מוכין]

לבי סדיא

[לכר] שנפלו ממנו, ולא חשיב לה כמתקן כלי.

איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא

: והא תניא:

מתירין בית הצואר

[שנקשר בעת כיבוסו, שכן דרך הכובסים לקושרו]

בשבת

.

אבל

אם עדיין לא נעשה לבגד בית צואר,

לא פותחין

לו בית צואר בשבת, משום שבכך הוא נעשה לבגד. והרי הוא חייב משום תיקון כלי, שהוא תולדת "מכה בפטיש" .

ואין נותנין את המוכין, לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב. ואין צריך

לומר

שאין נותנין אותם

בשבת

. שהרי שבת חמורה מיום טוב, שאיסורה הוא איסור שעונשו סקילה.

וקשיא לרב חסדא שמתיר להחזירן.

ומשנינן:

לא קשיא. הא

דקתני "אין נותנין", איירי

ב

כרים וכסתות

חדתי,

שלא היו המוכין בתוכן מעולם. ורק השתא בא לעשותם לכרים וכסתות.

ו

הא

שהתיר רב חסדא להחזיר, היינו

ב

כרים

עתיקי

. שכבר היו מוכין אלו בתוכו, אלא שנפלו ממנו. שכבר חשיב כלי קודם שמחזיר את המוכין לתוכו, ולא קעביד ליה השתא מנא .

תניא נמי הכי: אין נותנין את המוכין לא

לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביום טוב, ואין צריך לומר בשבת

. אבל אם

נשרו

-

מחזירין אותן בשבת. ואין צריך לומר

שמותר להחזירן

ביום טוב

. שהרי איסורו קל מאיסור שבת, שאינו אלא בלאו.

אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר

של חלוק שעדיין לא נעשה בו פתח מעולם ,

בשבת, חייב חטאת

. משום שזו היא גמר מלאכתו של החלוק, ועושהו השתא לכלי. והיינו תולדת "מכה בפטיש".