שבת 27b — התלמוד בעברית

רב נחמן בר יצחק אמר

: האי

"אף כל"

דקאמר תנא דרישא קא אתי

לאתויי

דלא מחייבי במצות

ציצית

אלא בגדי צמר ופשתים.

ופרכינן:

ציצית!?

הא

בהדיא כתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים

יחדיו", וכתיב בתריה:

"גדילים תעשה לך".

ומשמע, לאלו שפירשם בסמוך - והיינו צמר ופשתים, ומינה ילפינן דאין חייבין בציצית אלא בגדי צמר ופשתים.

ומבארינן:

סלקא דעתך אמינא

, דלא דרשינן הני סמוכין לענין הטלית, אלא לענין ציצית,

כ

דאמר

רבא.

דרבא רמי

קראי אהדדי, כתיב: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", האי "הכנף" יתירא הוא, והוה ליה למיכתב: ונתנו על הציצית פתיל תכלת.

ומינה דרשינן:

מין כנף,

מאותו מין של הכנף תעשה הציצית, וכשהבגד של משי, ציצית של משי פוטרת בה.

וכתיב

קרא אחרינא: "לא תלבש שעטנז

צמר ופשתים יחדיו

גדילים תעשה לך", ומתוך שסמוכים הם משמע שתעשה מהם הציצית, והיינו צמר ופשתים.

הא כיצד?

הא הנך תרי קראי סתרי אהדדי.

ופריש לה רבא הכי: גדילים של

צמר ופשתים,

הם

פוטרין בין במינן

, כשהבגד מצמר ופשתים, ובין שהוא עשוי

שלא במינן,

כגון שהבגד עשוי ממשי.

אבל גדילים העשויים מ

שאר מינים

, הרי רק בבגד העשוי

במינן

הם

פוטרין,

אבל בבגד העשוי

שלא במינן אין פוטרין

[ולהא קאתי יתורא ד"הכנף" לגלויי לן שלא נלמד מסמיכות המקראות ששאר מינים פטורים, אלא שאינם פוטרים אלא במינם].

והשתא מבארינן הא דאמרינן "אף כל" לאתויי ציצית.

סלקא דעתך אמינא

דסבירא לן

כדרבא, קא משמע לן

תנא "אף כל", לאתויי טלית, דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים [ויתורא ד"הכנף" קא משמע לן שתעשה שני חוטי לבן ושניים של תכלת דהיינו מין כנף, שסתם טלית היא בגד פשתן לבן].

אמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי

: למאי דפירשה רב נחמן בר יצחק

ל

הא ד

תנא דבי רבי ישמעאל

ד"אף כל" לאתויי ציצית -

מאי שנא

ד

לענין טומאה דמרבי שאר בגדים

מקרא

דכתיב "או בגד"?

והרי

הכא נמי

גבי ציצית

לימא לרבות שאר בגדים מ

קרא, דכתיב: "על ארבע כנפות כסותך

אשר תכסה בה",

דהא "אשר תכסה" ריבויא הוא, ונימא דמרבי שאר מיני בגדים.

ומבארינן:

ההוא

קאתי -

לאתויי כסות

של

סומא הוא דאתא.

דתניא

: כתיב [במדבר טו לט]

"וראיתם אותו"

. וממעטינן

פרט לכסות לילה

, המיוחדת ללבישה רק בלילה, שאינו זמן ראיה .

אתה אומר פרט לכסות לילה, או אינו

בא למעט

אלא פרט לכסות סומא?

כשהוא אומר

בקרא אחרינא:

"אשר תכסה

בה",

הרי כסות סומא

אמור.

הא מה אני מקיים

מאי דכתיב

"וראיתם אותו"?

-

פרט לכסות לילה

שאינה חייבת בציצית אלא כסות שלובש בזמן ראיה.

ומקשינן:

ומה ראית לרבות

כסות

סומא, ולהוציא כסות לילה?

ומבארינן:

מרבה אני כסות סומא, שישנה בראיה אצל אחרים

שאינם סומים ויכולים לראותה.

ומוציא אני

מחיוב ציצית

כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים

[שהלילה אינו בראיה אצל כולם] .

ופרכינן:

ואימא

קרא לאו לכסות סומא הוא דאתא, אלא

לרבות שאר בגדים

שאינם צמר ופשתים לחיוב ציצית?

ומבארינן:

מסתברא,

ד"אשר תכסה" מרבה כסות סומא. דמשום דקרא אשר

קאי ב

פרשת

צמר ופשתים

[ד"גדילים תעשה לך", סמיך "ללא תלבש שעטנז"] הרי הוא

מרבה

כסות סומא שהיא

צמר ופשתים.

אבל מי נימא דקרא אשר

קאי בצמר ופשתים

-

מרבה שאר בגדים!?

ולכן מרבינן כסות סומא, וממעטינן כסות לילה, ושאר בגדים.

אמר אביי: רבי שמעון בן אלעזר וסומכוס, אמרו דבר אחד

, שדבר המיטמא בטומאת נגעים אין מסככין בו את הסוכה, אף שאינו מיטמא בטומאת מגע.

רבי שמעון בן אלעזר

היינו

הא דאמרן

לעיל [כו א] "כל היוצא מן העץ מסככין בו חוץ מפשתן", ומדלא קאמר חוץ מבגד פשתן, משמע שהפשתן אפילו אם הוא עדיין לא נטווה, כגון אונין של פשתן [שהן לשונות פשתן סרוק לפני הטוויה], אין מסככין בו, ואף שאינו מטמא בטומאת שרצים, מכיון שנטמא בטומאת נגעים.

סומכוס

-

דתניא: סומכוס אומר: סיככה

לסוכה

בטווי

[חוטים טווים] הרי היא

פסולה.

והטעם: מפני שמטמאה

ב

טומאת

נגעים,

דכתיב: "או בשתי או בערב".

כמאן

אמרה סומכוס להא דנטמא מיד משנטוה?

[פירוש אחר:

כמאן?

דאמר אף אונין מטמאין בנגעים].

ומבארינן:

כי האי תנא

.

דתנן

: חוטי

שתי וערב מטמא בנגעים

[חוט "השתי" הוא דק, וחוט הערב הוא עבה מאוד].

ומטמא

מיד

משעה שנטוה,

דברי רבי מאיר.

ורבי יהודה אומר

: חוט

השתי

, מיטמא רק

מ

שעה

שישלה

. כלומר, משיהיו שולין ומסירים אותו מן היורה ששולקין אותו בה כדי ללבנו.

ו

אילו חוט

הערב,

מיטמא

מיד

משנטווה.

והאונין של פשתן,

אגודות מטוה של פשתן, לפני טוויתן לחוטים -

משיתלבנו

בתנור מקבלים טומאה [ובפשתן לא חילק בין שתי לערב, כיון שאין ניכר ביניהם ההבדל].

מתניתין:

כל

דבר

היוצא מן העץ

שעשה ממנו פתילה -

אין מדליקין בו

נר של שבת,

אלא פשתן

, שמדליקין בו אף שנקרא עץ.

והמשנה משמיעה לנו דין דומה בדיני טומאת אהלים:

וכל

דבר

היוצא מן העץ,

אם עשה ממנו אהל, והיה בתוכו מת -

אינו מטמא טומאת אהלים,

אין האהל עצמו נטמא [ואינו טעון טבילה] אלא רק הכלים שבתוכו .

אלא

, מלבד, אהל העשוי מ

פשתן

, שאף האהל עצמו נטמא, כדכתיב [במדבר יט יח] "והזה על האהל" .

גמרא:

והוינן בה:

מנלן דפשתן איקרי עץ?

אמר מר זוטרא: דאמר קרא "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ"

. וקרי לפשתים עץ. שמע מינה.

שנינו במשנה:

והיוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן.

והוינן בה:

מנלן

שמכל היוצא מן העץ רק אהל העשוי מפשתן נטמא?

אמר רבי אלעזר: גמר

גזירה שווה

"אהל

-

אהל"

ממשכן

.