גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
שבת 157b — התלמוד בעברית
אמר רבי יהודה אמר רב: הלקטי [שביל] קטנה היתה שם, בין שני בתים. וטומאה היתה שם על שביל זה . וגיגית סדוקה מונחת על גבן של שני הבתים. והמת היה מונח תחת מקום הסדק. מיהו לא היה ידוע אם יש בסדק שיעור טפח…
הטקסט המקורי — שבת 157b
אמר רבי יהודה אמר רב: הלקטי
[שביל] קטנה
היתה
שם,
בין שני בתים. וטומאה היתה
שם על שביל זה .
וגיגית סדוקה מונחת על גבן
של שני הבתים. והמת היה מונח תחת מקום הסדק. מיהו לא היה ידוע אם יש בסדק שיעור טפח, או לא. ובכותל הבתים הפונה לשביל היה חלון.
וקיימא לן, אם מוטל המת באוהל, באופן שאין לטומאה מקום לצאת דרך מעלה, הרי היא מתפשטת לתוך הבתים שלצד האוהל, דרך החור שבכותל [אם יש בחור שיעור מלוא אגרוף]. וכך הוה בעובדא דהתם. שהגיגית האהילה על המת, ומנעה מטומאתו לצאת דרך מעלה. לפיכך היה לטומאה להכנס לבתים שמצידי השביל, דרך המאור [החלון] שבכותל, ולטמא את כל מה שבתוכם בטומאת אוהל.
ו
כדי למנוע זאת, לפני שיצאה נשמת המת
פקקו את המאור
[החלון שבכותל]
בטפיח
[פך חרס] כשגבו לצד השביל שבו המת. שמאחר שכלי חרס אינו מיטמא מגבו, הרי גבו חוצץ מפני הטומאה.
ולאחר שמת, רצו ליטול את הטפיח מן החלון. אבל חששו שיביאו בכך שוב טומאה לתוך הבית. לכן הוצרכו למדוד את גודל הסדק שבגיגית. שאם היה בסדק שיעור טפח, והמת מונח כנגדו, אין הטומאה מתפשטת לצדדים. אלא היא יוצאת מלמעלה, דרך הפתח ההוא. אבל אם הסדק הוא פחות מפותח טפח, אין הטומאה יוצאת משם. ואם ינטל פקק החלון, תיכנס הטומאה לתוך הבית.
לפיכך, נטלו את המקידה [כלי חרס] שהיה בה שיעור מכוון של טפח על טפח.
וקשרו את
אותה
המקידה
למקל ארוך,
בגמי.
והרימוה כנגד הסדק, לראות אם היא נכנסת לתוכו. ומתוך כך אפשר
לידע אם יש שם
בסדק ש
בגיגית
שיעור
פותח טפח
, ויכולה הטומאה לצאת דרכו ולא תכנס לבית,
אם לאו
.
וקשרו דוקא בגמי, משום שהוא ראוי למאכל בהמה, ואינו מתבטל לכלי להיות קשור בו קשר של קיימא. שהרי סופו לינטל לצורך אכילת הבהמה.
אי נמי, לא הוי קשר של קיימא, משום שכשמתייבש הרי הוא מתנתק מעצמו. רש"י, על פי הרש"ש.
שנינו במתניתין:
ומדבריהם למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת
.
עולא איקלע לבי ריש גלותא. חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא
[גיגית]
דמיא, וקא משח
[מדד]
ליה
לגודל הגיגית.
אמר ליה: אימר
, הא
דאמרי רבנן
"מודדין בשבת", לא אמרו כן אלא ב
מדידה דמצוה
. כגון לצורך דיני טומאה, או כשרות המקוה. אבל במדידה
ד
היא
לאו
ל
מצוה, מי אמור
דמותר?
אמר ליה
רבה בר רב הונא: אין לי שום צורך במדידה זו.
ומתעסק בעלמא אנא
. ולא אסרו אלא מדידה שיש לו בה צורך.
הדרן עלך פרק מי שהחשיך
וסלקא לה מסכת שבת