שבת 156b — התלמוד בעברית

ואמר לו הקדוש ברוך הוא:

מאי דעתיך

שאינך ראוי להוליד? - הלא הוא משום

דקאי

כוכב

צדק

שהוא מזלך,

במערב

[ו"צדק" הוא כוכבו של אברהם. כדאיתא לעיל, "האי מאן דבצדק יהי צדקן במצוות". וכתיב באברהם "כי ידעתיו למען יצוה את בניו וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". מהרש"א]. וצד מערב הוא הוא מקום מצונן ואינו ראוי להוליד.

מהדרנא ומוקמינא ליה

לצדק

במזרח

שהוא מקום חם, ושוב תהיה ראוי להוליד.

והיינו דכתיב "מי העיר ממזרח, צדק יקראהו לרגלו

". שקרא הקדוש ברוך הוא לצדק, והביאו למזרח.

אלמא, על ידי הזכויות, משתנה מזלן של ישראל לטובה.

ומדשמואל נמי

שמעינן, דסבר:

אין מזל לישראל

.

דשמואל ואבלט

[שם חכם נכרי שהיה חוזה בכוכבים]

הוו יתבי. והוו קאזלי הנך אינשי

בדרכם

לאגמא

לקצוץ קנים, ועברו לפניהם.

אמר ליה אבלט לשמואל

על אדם אחד מהם:

האי גברא אזיל

לאגם,

ולא אתי

בחזרה משם. משום ד

טריק

[הכיש]

ליה חיויא

[נחש] לאותו אדם,

ומיית

.

אמר ליה שמואל: אי

אותו אדם

בר ישראל הוא

, לא יתקיים מה שחזית בו. אלא הוה

אזיל ואתי

בחזרה, ולא ימות. לפי שאין מזל לישראל. ותפלה תועיל לו להנצל ממזלו.

אדיתבי

[בעוד שהיו יושבים],

אזיל

אותו אדם,

ואתי

מהאגם.

קם אבלט, ושדיה לטוניה

[הסיר את משאו] דההוא גברא.

אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי

[כשהוא חתוך לשתי חתיכות]. שקצץ את הנחש יחד עם הקנים, בלא ידיעתו.

אמר ליה שמואל

לההוא גברא:

מאי

מעשה

עבדת

, שבזכותו נצלת ממזלך?

אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן

[מטילין] כל בני החבורה

ריפתא

[פת]

בהדי הדדי

לתוך סל אחד,

ואכלינן

את סעודתנו יחד. ואחד מאתנו היה גובה את הפת מכולם.

האידנא, הוה איכא חד

גברא

מינן דלא הוה ליה ריפתא

להטיל לסל.

הוה קא מיכסף

[מתביש] בכך.

אמינא להו

לבני החבורה:

אנא קאימנא וארמינא

[אני אעמוד ואגבה מכולם].

כי מטאי לגביה

דההוא גברא,

שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה

[עשיתי עצמי כמו שאני לוקח ממנו פת],

כי היכי דלא ליכסיף

.

אמר ליה שמואל: מצוה עבדת

. ובזכות זה נצלת מהנחש.

נפק שמואל ודרש

: הא דכתיב

"וצדקה תציל ממות", לא ממיתה משונה

בלבד היא מצילתו להביאו למיתה הגונה,

אלא ממיתה עצמ

ה הוא ניצל, והיא נותנת לו חיים .

ומדרבי עקיבא נמי

שמעינן דסבר:

אין מזל לישראל

.

דרבי עקיבא הויא ליה ברתא. אמרי ליה כלדאי

[חוזים בכוכבים]:

ההוא יומא דעיילה

בתך

לבי גננא

[לחופתה],

טריק לה חיויא ומיתא

[יכישנה נחש ותמות].

הוה

רבי עקיבא

דאיגא

[דואג]

א

האי

מילתא טובא.

ההוא יומא

שנכנסה לחופה

שקלתה

בת רבי עקיבא

למכבנתא

[טס של זהב לקשוט הראש],

ודצתא בגודא

[נעצה אותה בקיר].

איתרמי דאיתיב

[ארע הדבר, וננעצה] המכבנתא

בעיניה דחיויא,

ומת.

לצפרא, כי קא שקלה לה

למכבנתא,

הוה קא סריך ואתי

[נמשך ויצא]

החיויא בתרה

.

אמר לה אבוה: מאי

מעשה

עבדת

, שבזכותו נצלת מן הנחש שעמד להכישך?

אמרה ליה: בפניא

[אמש]

אתא עניא וקרא אבבא

ובקש צדקה.

והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא

דבי הילולא,

וליכא

איש

דשמעיה

לעני.

קאימנא

[קמתי],

ושקלתי לריסתנאי

[למנת הסעודה שלי]

דיהבית לי, ויהבתיה ניהליה

דעני.

אמר לה: מצוה עבדת

. ובזכותה נצלת מהמיתה שהיית אמורה למות בה על פי מזלך.

נפק רבי עקיבא ודרש

: הא דכתיב

"וצדקה

תציל ממות", לא ממיתה משונה

בלבד,,

אלא ממיתה עצמה.

ומדרב נחמן בר יצחק נמי

חזינן

דאין מזל לישראל.

דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי

[חוזים בכוכבים]:

בריך

[בנך]

גנבא הוה

.

ומאז

לא שבקתיה

[הניחתו]

אימיה לגלויי רישיה

. והות

אמרה ליה: כסי רישיך

,

כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא. ובעי רחמי

על עצמך, שלא ישלוט בך יצר הרע.

לא הוה ידע

רב נחמן בר יצחק

אמאי קאמרה ליה

אמו הכי.

יומא חד

הוה

יתיב, וקא גריס תותיה דיקלא

[למד תחת הדקל].

נפל גלימא מעילויה רישיה

, ונגלה ראשו.

דלי

[הגביה]

עיניה, וחזא לדיקלא. אלמא

[נתגבר] עליו

יצריה, וסליק

[עלה] לדקל,

ופסקיה לקיבורא

[חתך אשכול תמרים]

בשיניה

. והדקל לא היה שלו, והיה בו איסור גזל.

ומכל מקום, מהא דלא נעשה גנב כדברי החוזים בכוכבים, שמע מינה, אין מזל לישראל.

מתניתין:

מחתכין את הדלועין

התלושין

לפני הבהמה

בשבת. וחידוש המשנה הוא, שעל אף שסתם דילועין עומדים למאכל אדם, לא אמרינן דמוקצין הם מאכילת בהמה.

ו

מחתכין

את הנבלה לפני הכלבים

. ואף שנתנבלה היום, ובין השמשות דערב שבת היתה הבהמה עומדת לאכילת אדם ולא לכלבים, אינה אסורה לאכילת כלבים משום מוקצה.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה

כבר

מערב שבת, אסורה

בשבת משום מוקצה.

לפי שאינה מן המוכן

לאכילת כלבים.

ד"מוכן לאדם" אינו מוכן לכלבים. וכיון דבין השמשות איתקצאי לכלבים, איתקאצי לאכילת כלבים לכל השבת.

גמרא:

איתמר

: [

ער"ל, שח"ז, סימן

].

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה

האוסר את הנבלה שנתנבלה בשבת, משום מוקצה.

ואף רב סבר: הלכה כרבי יהודה

.

מד

מצינו ב

כרכי דזוזי

[מחצלות שמכסים בהם את הפרגמטיא של הספינה] דפליגי בה רב ושמואל.

דרב אסר

, משום דמוקצין מחמת מיאוס הן. ואית ליה מוקצה, כדרבי יהודה.

ושמואל שרי

. משום דסבר כרבי שמעון [תנא קמא דרבי יהודה] דלית ליה מוקצה בדבר הראוי [מלבד באופנים מסוימים שנתבארו במהלך מסכתין].

ואף לוי סבר: הלכה כרבי יהודה

.

כי הא

דמצינו,

דלוי, כי הוו מייתי טריפתא

[בהמה שנולד בה ספק טריפות, וצריכה הוראת חכם]

לקמיה ביומא טבא, לא הוה חזי לה.

משום שאם יטריפנה, תיאסר בטלטול משום מוקצה, ולא יוכל לסלקה מביתו. ולא היה בודקה

אלא כי הוה יתיב אקילקילתא

[על האשפה]. שאם יראה שהיא טריפה, יניחה שם.

דאמר: דלמא לא מיתכשרא

, ואינה ראויה לאדם.

ואפילו לכלבים לא חזיא

. שהרי בין השמשות לא היתה מוכנת לכלבים. ומוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים, כרבי יהודה.

ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון

, דלית ליה מוקצה. כדאשכחנא בכרכי דזוזי, דאף דמוקצין מחמת מיאוס הן, שרי שמואל לטלטלן.

ואף זעירי סבר: הלכה כרבי שמעון

.

דתנן: בהמה שמתה

ביום טוב,

לא יזיזנה ממקומה

.

ותרגמא זעירי

להאי מתניתין

בבהמת קדשים

, דלא חזיא למידי. שהרי אסור להאכילה לכלבים. [לפי שאין לה פדיון לאחר שמתה, כיון דהיא צריכה העמדה והערכה. ועוד, הרי אין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים [רש"י, ביצה כז ב]. ובדבר דלא חזיא לכלום, כולי עלמא מודו דאסור משום מוקצה.

אבל ב

בהמת

חולין

שמתה,

שפיר דמי

, ומותר לטלטלה. דהרי היא ראויה לכלבים. ואף שנתנבלה ביום טוב, ולא עמדה לכלבים בין השמשות, לית לן בזה משום מוקצה.

והיינו כרבי שמעון. ומדמהדר לאוקמא למתניתין כוותיה, שמע מינה דכן הלכה.

ואף רבי יוחנן אמר: הלכה כרבי שמעון

.

ומקשינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה

. ואשכחנא סתם משנה כרבי יהודה.