שבת 142b — התלמוד בעברית

והא מיפלג פליג

רבי שמעון בן אלעזר

עילויה

לענין שבת, והוא אוסר את מה שרבי יהודה מתיר!

דתניא: רבי יהודה אומר: מעלין את המדומע באחד ומאה

בשבת.

רבי שמעון בן אלעזר אומר

: אין להקל בכך אף משום עונג שבת, שהרי אפשר להתיר את המדומע על ידי שיהא

נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר

.

ומשנינן: לעולם סובר רבי יהודה כרבי שמעון בן אלעזר שאפשר להתיר את המדומע בנתינת עין, וגם לדעתו זו סיבת ההיתר בשבת, אלא שרבי שמעון בן אלעזר לא התיר לתקן בשבת אלא בדרך זו, וסברתו

דרבי יהודה עדיפא

ומקילה יותר

מדרבי שמעון בן אלעזר,

והוא סובר כיון שמותר לתקן על ידי נתינת עין, שוב אין לאסור את ההגבהה כי היא אינה מתקנת, שהרי התיקון כבר נעשה בנתינת העין .

מתניתין:

האבן ש

נשכחה מערב שבת

על פי החבית

שיש בה יין, ורוצה לשתות מהיין בשבת, אסור ליטול את האבן מפי החבית, וגם אין לטלטל את החבית עם האבן למקום אחר, אלא

מטה

את החבית

על צדה והיא

[האבן]

נופלת,

כי ניעור המוקצה אינו חמור כטלטולו .

היתה

החבית עומדת

בין החביות,

ואם יטה אותה, יש חשש שהאבן תשבור חבית אחרת בנפילתה -

מגביה

את החבית עם האבן שעליה ,

ומטה

אותה

על צדה, והיא

נופלת

.

וכן

מעות שעל הכר

-

מנער את הכר והן נופלות

.

היתה עליו לשלשת

[לכלוך] -

מקנחה בסמרטוט

ולא יתן עליה מים, כי נתינת מים על בד נחשבת לכיבוס .

היתה

הלשלשת על כר

של עור

שאין נתינת מים עליו ככיבוס -

נותנין עליה מים עד שתכלה.

אבל אסור לשפשף, כי בכך יש משום איסור כיבוס בעור רך .

גמרא:

אמר רב הונא אמר רב: לא שנו

שמותר להטות את החבית

אלא בשוכח

את האבן עליה ולא רצה שתהיה עליה בשבת .

אבל במניח

את האבן בכוונה שתשאר שם בשבת,

נעשה

פי החבית

בסיס לדבר האסור

ואסור להטות את החבית . ואין אומרים שבהנחת האבן לתשמיש כסוי היא נעשית לכלי ואינה מוקצה .

שנינו במשנה:

היתה בין החביות

מגביה ומטה על צדה והיא נופלת.

הגמרא מניחה יסוד, שאילו לא היתה אפשרות להשתמש ביין מבלי להסיר את האבן בפני עצמה, לא היו חכמים אוסרים את סילוק האבן משום איסור מוקצה , שהרי ברירת פסולת מתוך אוכל אינה אסורה אלא משום מלאכת בורר, ולא משום טלטול מוקצה, ואין לחלק בין אבן שעל פי החבית לאבן שבתוך היין שמותר להסירה כשאין בדבר משום מלאכת בורר. אמנם המשנה אומרת שאם אפשר להמנע מטלטול מוקצה, יש להמנע ממנו גם בברירת פסולת מאוכל.

והוינן:

מאן תנא, דכל היכא דאיכא איסורא והיתרא

[מיהו התנא הסובר, שכל מקום שיש איסור מוקצה והיתר] המעורבים, ואין איסור לבררם, וישנה אפשרות ליטול את האיסור ולהפריד ממנו את ההיתר. ויש אפשרות ליטול את ההיתר ולהפריד ממנו את האיסור, אף שגם באופן זה מטלטלים מוקצה, בכל זאת

בהיתרא טרחינן, באיסורא לא טרחינן,

ולכן אנו מעדיפים את הסרת האבן באמצעות החבית?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: רבן שמעון בן גמליאל היא.

ולדעת רבנן החולקים עליו - מותר ליטול את האבן מעל פי החבית אף שאפשר להסירה באמצעות החבית.

דתנן: הבורר קטנית ביום טוב

מהפסולת שלה,

בית שמאי אומרים: בורר

את ה

אוכל

מתוך הפסולת

ואוכל

כמו בשבת, כי לא הותרה מלאכת ברירה ביום טוב.

ובית הלל אומרים: בורר כדרכו בחיקו

פסולת מתוך אוכל, ואפילו בקנון

ובתמחוי

שהם כלים שאסור לברור על ידם בשבת מדרבנן. אבל אסור לברור בכלים שאסור לברור על ידם בשבת מדאורייתא.

ותניא: אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים

שנחלקו - כ

שהאוכל

היה

מרובה על הפסולת

והטרחה בברירת האוכל מרובה יותר מהטרחה בברירת הפסולת, ועל כן התירו בית הלל להוציא את הפסולת ולטלטלה על אף שהיא מוקצה, כיון שלדעתם אין בדבר משום איסור ברירה .

אבל

אם היתה ה

פסולת מרובה על האוכל

וטרחת ברירתה מרובה יותר - ל

דברי הכל בורר אוכל

ולא פסולת, ואף שאין בברירת הפסולת משום איסור בורר, הרי שיש להמנע מטלטולה משום איסור מוקצה.

ופרכינן:

והא הכא

במשנתנו,

דכי אוכל מרובה על הפסולת דמי,

שהרי יש טרחה יתירה בהסרת האבן באמצעות החבית, ובכגון זה מודה רבן שמעון בן גמליאל שמותר לברור את הפסולת, והיה לנו להתיר להשליך את האבן בעצמה!

ומשנינן:

הכא נמי

יש טרחה רבה יותר בנטילת האבן,

כיון דאי בעי למישקל

ליין שבתחתית החבית

לא משתקיל ליה

ה

יין

שלמטה

עד דשקיל

ומגביה

לה

לחבית לצורך שפיכת היין שבתחתיתה, ובין כה וכה יצטרך להגביה ולהטות את החבית, וכשינער את האבן תוך כדי הגבהת החבית ימעט בטרחה, הילכך

כפסולת מרובה על האוכל דמי,

ואין להתיר את טלטול האבן בפני עצמה .

שנינו במשנה:

היתה בין החביות

-

מגביה

ומטה על צדה והיא נופלת.

תניא: רבי יוסי אומר: היתה החבית מונחת באוצר

של חביות,

או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה

-

מגביה

ונוטלה

למקום אחר, ומטה

אותה שם

על צדה, והיא

[האבן]

נופלת, ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה

למקומה

.

שנינו במשנה:

מעות שעל הכר

מנער את הכר והן נופלות.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: לא שנו אלא בשוכח

את המעות על הכר,

אבל במניח

אותם שישארו על הכר בשבת,

נעשה

הכר

בסיס לדבר האסור

ואסור לטלטלו .

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו

שצריך לנער את המעות מהכר

אלא

כשצריך לכר

לצורך גופו

להשתמש בו.

אבל

אם מטלטלו

לצורך

שימוש ב

מקומו

-

מטלטלו ועודן עליו,

כי אם ינער - יפריעו המעות לשימוש במקום.

וכן תני חייא בר רב מדיפתי: לא שנו אלא לצורך גופו, אבל לצורך מקומו

-

מטלטלו ועודן עליו.

שנינו במשנה:

מעות שעל הכר

-

מנער

את הכר והן נופלות.

המשנה מתירה לטלטל דבר המותר עם מוקצה לצורך הדבר המותר. הגמרא מביאה דברי אמוראים המתירים לטלטל מוקצה עם דבר המותר אף לצורך המוקצה, משום הפסד ממון.

אמר רבי אושעיא: שכח ארנקי בחצר

-

מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה.

אמר רב יצחק: שכח לבינה בחצר

וחושש שתגנב -

מניח עליה ככר או תינוק ומט לט לה.

אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי: פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא

[ברשות הרבים]

ובאו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק, וטלטלוה.

וצריך לעשות את הדבר באופן שלא יהיה בו משום איסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים .

אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא

[הלכה כדברי האמוראים הללו], אך הם לא הקילו אלא

בשוכח

את המוקצה במקום לא שמור שלא יפסיד ממון, ולא במניח דבר מוקצה בערב שבת בכוונה לטלטלו בשבת בהיתר זה.

רב אשי אמר

: אין הלכה כמותם, ו

אפילו

ב

שכח נמי לא

התירו חכמים את הדבר .

ולא אמרו

חכמים שיהיה מותר לטלטל בצירוף

ככר או תינוק אלא למת

המוטל בחמה

בלבד

משום כבוד הבריות.

אביי מנח כפא אכיפי

[אביי הניח כף גדולה על עומרים] כדי להתיר את טלטול העומרים אגב הכף. וסמך על ההיתר הנ"ל.

רבא מנח סכינא אבר יונה

שלא התבשל ולא נמלח

ומטלטלה

אגב הסכין.

אמר רב יוסף: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי

[עד כמה סבורים אביי ורבא כי הם חריפים, בעוד שמה שאמרו הם שמועות של ילדים], כי

אימר דאמור רבנן

שמותר לטלטל אגב ככר או תינוק או כלי,

בשוכח,

ומשום הפסד ממון, אבל להניח

לכתחילה

על סמך היתר זה,

מי אמור?!

אמר אביי

: באמת אין להתיר טלטול מוקצה על ידי ככר או תינוק אלא בשוכח. אבל

אי לאו דאדם חשוב אנא,

ואני מחמיר על עצמי,

כפא אכיפי, למה לי?

הלוא אין העומרים מוקצים, ואף שאין הם ראויים לאכילה מבלי שיתקנו אותם על ידי מלאכות האסורות בשבת,

הא חזו למיזגא

[לשבת]

עלייהו.

ומפני שיש אנשים הטועים וחושבים את העומרים למוקצה, ואני חושש שילמדו ממנו להקל באיסורים, לכן הנחתי עליהם כף, והטועים יחשבו שאני שוכח, ומותר לי לטלטל את העומרים על ידי ככר או תינוק.

אמר רבא: אנא, אי לאו דאדם חשוב אנא, סכינא אבר יונה למה לי? הא חזי לי לאומצא

[הרי ראוי הוא לי לאוכלו חי]!

ומדייקת הגמרא:

טעמא

שמותר, משום

דחזי

לאומצא. הא לא חזי לאומצא, לא

היה הבר יונה מותר בטלטול אף על פי שהוא ראוי לכלבים, משום שדבר העומד למאכל אדם על ידי בישול, אינו מוכן לכלבים, ואינו נחשב כראוי לשימוש מפני שאפשר להאכילו לכלבים. והואיל ואסור לבשלו בשבת, הוא מוקצה .

למימרא, דרבא כרבי יהודה,

דאית ליה מוקצה,

סבירא ליה.

בפרק מי שהחשיך [קנו ב] אמר רבי יהודה, בהמה שנתנבלה בשבת, אסור לטלטלה ולהאכילה לכלבים, מפני שבבין השמשות היתה הבהמה עומדת למאכל אדם, וכשנתנבלה השתנה יעודה והיא עומדת למאכל כלבים. ודבר שלא היה "מוכן" לשימוש החדש שנתהווה בשבת הוא מוקצה לדעת רבי יהודה. ולדעת רבי שמעון מותר לטלטל את הנבלה משני טעמים: א. הבהמה לא הוקצתה בבין השמשות מאכילת כלבים, אף שהיתה מיועדת לאכילת אדם. ב. אף דבר שהוקצה בבין השמשות לא הוקצה לכל השבת, ודבר שהשתנה יעודו בשבת אינו מוקצה .

ומקשה הגמרא סתירה בדברי רבא:

והאמר רבא לשמעיה

[למשמשו] ביום טוב:

טווי לי

[צלה לי]

בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא

[וזרוק את מעיו לחתול]. נמצא שרבא נהג כרבי שמעון, שהרי מעיים של בר אווזא נאכלים הם לאדם בימות החול, ועתה כששחטו אותו ביום טוב נעשו מעיו מוכנים לחיה מפני שביום טוב אין דרך לאכול מעיים אלא בשר משובח. ולדעת רבי יהודה המעיים הם מוקצה, כי בבין השמשות עדיין הם היו מוכנים לאכילת אדם!