שבת 10b — התלמוד בעברית

ומשנינן:

לא

דמי מרחץ לבית הכסא.

דדלמא

שאני בית הכסא דמאיס,

ושם מגונה עליו. ומשום כן נסתפק רבינא בהזמנתו. אבל מרחץ שאינו מאיס כל כך פשיטא שאין נאסר בהזמנה בלבד.

שנינו בבריתא דלעיל: מקום שבני אדם עומדים שם ערומים אין שם שאילת שלום!

וקאמרינן:

מסייע ליה

הך ברייתא

לרב המנונא משמיה דעולא דאמר: אסור לאדם שיתן

[יאמר]

שלום לחבירו בבית המרחץ

, משום

שנאמר "ויקרא לו

[גדעון להקדוש ברוך הוא]

ה' שלום"!

הרי שזהו אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא. הלכך אסור להזכירו בבית המרחץ.

ומקשינן:

אלא מעתה,

מה שרגילים בני אדם לומר

"הימנותא"

[אמונה] בשביל לאמת את דבריהם,

נמי אסור למימר בבית הכסא, ד

הרי

כתיב "האל הנאמן"?

וכי משום זה יחשב לשמו של הקדוש ברוך הוא?

וכי תימא, הכי נמי

דאסור,

והאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי למימר "הימנותא" בבית הכסא.

הרי על אף שהקדוש ברוך הוא מכונה כך בכל זאת אינו חשוב כשם. ומאי שנא "שלום" דחשיב כשם?

ומשנינן:

התם

ב"הימנותא

", שם

הקדוש ברוך הוא

גופיה לא איקרי הכי,

אלא שם תואר הוא בלבד,

ד

הא

מתרגמינן

[בתרגום אונקלוס]

"אלהא מהימנא",

כלומר הא - שהוא נאמן, ולא "אלהא הימנותא".

אבל

הכא,

עצם

השם גופא איקרי "שלום", ד

הא

כתיב "ויקרא לו ה' שלום".

כלומר, ה' ששמו שלום.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו

קודם, ולומר לו, מתנה פלונית אתן לך! בשביל שיהיה בדרך כבוד. דשמא יתבייש הלה לקבלה, ומתוך שמודיעו, מתרצים ביניהם בדברים ושוב אינו בוש בדבר. וכן אם כבר נתנה לו בביתו שלא מידיעת המקבל, צריך להודיעו שנתנה לו, שמתוך כך יאהבו.

ומקור דין זה הוא ממה

שנאמר: "

ואתה דבר אל בני ישראל לאמר, אך את שבתותי תשמרו, כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם,

לדעת כי אני ה' מקדשכם".

שצוהו הקדוש ברוך הוא למשה שיודיעם לישראל שרוצה לקדשם על ידי השבת.

תניא נמי הכי

: כתיב

"לדעת כי אני ה' מקדשכם". אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם!

שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו.

מכאן אמר רבי שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו

שממנו באה הפת ליד בנה.

והוינן בה:

מאי עביד ליה

לתינוק בכדי שתדע אמו בכך?

אמר אביי: שאיף

[משפשף]

ליה

לתינוק

משחא

[שמן] בין עיניו,

ומלי ליה כוחלא

[נותן בו כחול] סביב עיניו. וכשתראהו אמו בכך תשאלנו מי עשה לו כן, ויאמר לה התינוק, פלוני עשה כן וגם נתן לי פת.

ותו הוינן בה:

והאידנא, דחיישינן לכשפים,

ואם יעשה כן תחשדנו האם בכשפים,

מאי

איכא למיעבד בכדי שתדע האם?

אמר רב פפא: שאיף

[משפשף]

ליה מאותו המין

של המאכל שנתן לו, ומתוך כך תדע האם.

ומקשינן אמילתא דרב:

איני, והאמר רב חמא ברבי חנינא: הנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו. שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו"!

שהקדוש ברוך הוא לא הודיעו על מתנה זו של קרני הוד שזכה בה.

ומשנינן:

לא קשיא. הא

ד"אין צריך להודיעו", היינו

במילתא דעבידא לאגלויי

שנתנה לו אף אי לא יודיעו, כקרני הוד של משה.

והא

ד"צריך להודיעו", היינו

במילתא דלא עבידא לאגלויי

אם לא יודיעו.

ומקשינן:

והא שבת ד

נתינתה

עבידא לאגלויי,

ואפילו הכי אמר הקדוש ברוך הוא למשה שיודיעה לישראל.

ומשנינן: הא דצוהו הקדוש ברוך הוא להודיעם, לא על עצם השבת היה, אלא על

מתן שכרה.

והוא לא עביד לגלויי.

רב חסדא

[שהיה כהן]

הוה נקיט בידיה תרתי

זוגות של

מתנתא

דזרוע לחיים וקבה

דתורא.

אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב

שעדיין לא שמעתיה,

יהיבנא ליה ניהליה

מתנות אלו! [שמתנות זרוע לחיים וקבה חולין הם, ומותר להאכילן לזרים].

אמר ליה רבא בר מחסיא לרב חסדא: הכי אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו. שנאמר "לדעת כי אני ה' מק דשכם".

יהבה ניהליה

את הזרוע והלחיים והקבה, כהבטחתו.

אמר ליה רבא בר מחסיא לרב חסדא: חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי,

שאתה נותן מתנות בעבורה?

אמר ליה: אין!

אמר ליה

רבא בר מחסיא:

היינו דאמר רב: מילתא, אלבישייהו

-

יקירא!

שהמעיל יקר לזה שרגיל ללובשו. כן אתה, שתלמידו של רב אתה ורגיל בשמועותיו, לפיכך אתה מחזר עליהן כל כך.

אמר ליה

רב חסדא: וכי אכן

אמר רב הכי?

שהרי שמועה

בתרייתא

דרב שאמרת עכשיו

עדיפא לי

עוד יותר

מקמייתא

שאמרת משמו [שהנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו].

ואי הוה נקיטנא

בידי עוד מתנות

אחריתי,

הוה

יהיבנא לך

בעבור שמועה זו.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם

את

בנו בין

שאר

הבנים

להעדיפו עליהם.

שבשביל משקל ב' סלעים

מילת

[צמר נקי שנגזז מכבשים שעטפום בבגד מיומם הראשון בשביל שלא יטנף צמרם. רש"י לקמן נד א]

שנתן יעקב ליוסף יותר מ

ל

שאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר ו

גרם

שירדו אבותינו למצרים.

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה.

כלומר, עיר חדשה שנתיישבו בה זה מקרוב.

שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטים.

שעדיין לא הספיקו יושביה לחטוא בה הרבה. ואין הקדוש ברוך מענישה עד שתתמלא סאת עוונותיה. כמו

שנאמר

בלוט שאמר למלאכים שהפכו את סדום:

הנה נא העיר הזו קרובה לנוס שמה והיא מצער".

ומפרשינן:

מאי "קרובה"? אילימא

פירושה ד

קרובה

-

דמיקרבא

לנוס אליה,

ו

פירושא ד"מצער" דהיא

זוטא

ואין צריכים אתם להקפיד על קיומה,

והא קא חזו לה

המלאכים בעצמם שהיא כן, ולמה הוצרך לוט לומר להם כן?

אלא

בהכרח ד"קרובה" היינו שנתיישבה מקרוב, והכי קאמר להו:

מתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מוצערין

[מועטים], ואין דינה ליחרב.

אמר רב אבין: מאי קרא

דשמעינן מיניה שצוער נתיישבה לאחר ישיבת סדום [שמשום זה לא חרבה]

? דכתיב "אמלטה נא

שמה"

.

"נא" בגימטריא נ' וחד הוי.

ומכאן שהיתה בת חמישים ואחת שנים להקמתה.

ו

אילו שנות ישיבתה

של סדום

היו בעת ההיא

נ' וב'

שנים. נמצא שקדמה ישיבת סדום לישיבת צוער שנה אחת.