שבת 107a — התלמוד בעברית

גמרא:

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר

רב: נכנסה לו צפור תחת כנפיו

שנלכדה בבגדו

יושב ומשמרו עד שתחשך

ואינו צריך לשחרר אותה. כיון שאינו אלא שומר.

מתיב רב נחמן בר יצחק

: תנן במתניתין:

ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצדו אף על פי שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור.

ודייקינן:

מאי לאו

"פטור" היינו

פטור אבל אסור

הרי שלכתחילה אסור גם כשאינו אלא שומר?

ומשנינן:

לא!

אלא

פטור ומותר.

הכי נמי מסתברא

דמותר לכתחילה

מדקתני סיפא

דמתניתין

"למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו".

מכלל: דפטור ומותר!

שהרי כל אדם עושה כן.

שמע מינה!

איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא

דמותר לכתחילה בנכנסה לו צפור תחת כנפיו. דתנן:

אעפ"י שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור.

מאי לאו: פטור ומותר.

ודחינן:

לא!

אלא

פטור אבל אסור.

ומקשינן על הדחיה:

הא מדקתני סיפא "הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו". מכלל דפטור ומותר?

שמע מינה

דפטור ומותר!

אמר שמואל: כל פטורי דשבת

בכל מקום שנאמר במסכת שבת "פטור", היינו

פטור

אבל אסור, לבר

חוץ

מהני תלת דפטור ומותר.

חדא: הא

דמתניתין בישב הראשון על הפתח ומילאהו ובא השני וישב בצידו ועמד הראשון והלך לו, דהשני פטור ומותר.

וממאי דפטור ומותר?

דקתני סיפא: למה זה דומה לנועל את ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו.

ואידך

הא דתנן:

המפיס מורסא

פותח מכה שיש בה מוגלא

אם

כונתו

לעשות לה פה

שמתכוין ליפותה ותישאר פתוחה

חייב

משום בונה פתח או משום מתקן, דמה לי מתקן כלי מה לי מתקן מכה. ו

אם

כונתו רק

להוציא

את ה

ליחה

ולהקל על צערו ולא איכפת ליה שתחזור ותסתם מיד

פטור

דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך את הפתח, ואף מותר לכתחילה דבמקום צער לא גזרו רבנן.

וממאי דפטור ומותר?

דתנן

לקמן בריש פרק כל הכלים: נוטל אדם ...

מחט של יד

מחט קטנה שתופרין בה בגדים

ליטול בה את הקוץ

שנתחב בבשרו, שאעפ"י שהמחט היא כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלה "לצורך גופו".

והרי בנטילתו את הקוץ הוא עושה פתח למכה, ומ"מ כיון שאינו מתכוין לעשיית פתח והרי הוא מקום צער, התירו אף לכתחילה, וה"ה במפיס מורסא.

ואידך

הא דתנן:

הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו

כלומר שלכך הוא צדו

פטור

דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי אין לו צורך בנחש. ו

אם

הוא צד את הנחש כדי להשתמש בו

לרפואה חייב

משום צידה.

וממאי דפטור ומותר

במתעסק בו שלא ישכנו? [במקום שאין סכנה אלא חשש היזק הגוף].

דתנן: כופין קערה

של חרס

על הנר

בשבת

בשביל שלא תאחוז

האש

בקורה

של התקרה, ובלבד שלא יכבה הנר ע"י כן.

ועל צואה של קטן

כדי שלא יתלכלך בה התינוק [והחידוש בשני אלו, שמותר לטלטל דבר לצורך דבר שאינו ניטל בשבת].

ועל עקרב שלא תישך.

הרי שאעפ"י שהעקרב ניצוד ע"י כפיית הקערה מ"מ כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר אף לכתחילה כדי למנוע היזק.

הדרן עלך פרק האורג

--- title: "חברותא - שבת — פרק ארבע עשרה - שמונה שרצים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02338.html#HtmpReportNum0013L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0013L5" --- פרק ארבע עשרה - שמונה שרצים

Оригинал главы פרק ארבע עשרה - שמונה שרצים

מתניתין:

שמנה שרצים האמורים בתורה

בפרשת שמיני לגבי דין טומאה -

הצדן, והחובל בהן

בשבת,

חייב,

משום שרק לשרצים אלו יש עור, ולכן הוא חייב עליהן משום צידה, כי הדרך לצודן בשביל עורותיהן, והוי "יש במינו ניצוד" אבל שאר שרצים אין צורך בהם, ולכן אין חייב על צידתן.

וכן לענין חבלה נמי הוא חייב, כשחבל בהן עד שנצרר הדם מתחת לעור, אעפ"י שעדיין לא יצא, דכיון שיש להם עור הרי סוף הדם לצאת אלא שהעור מעכבו עתה מלצאת. ונטילת הדם היינו נטילת נשמה שבאותו מקום, כי הדם - הוא הנפש. והוי תולדה דשוחט.

[פירוש אחר - ע"י החבלה נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע].

ושאר שקצים ורמשים

-

החובל בהן פטור

עד שיצא הדם. אבל בנצרר הדם לבד פטור, משום דסוף הדם לחזור. דאילו היה סופו לצאת, היה יוצא מיד, שהרי אין להן עור שיעכב את הדם מלצאת. [ולפירוש השני, פטור הואיל ואין להן עור שיצטבע ].

הצדן, לצורך

-

חייב, שלא לצורך

-

פטור!

שהואיל ואין להן עור אין הדרך לצודן והוו "אין במינן ניצוד", וצידתן נחשבת כמלאכה שאינה צריכה לגופה.

חיה ועוף שברשותו

של אדם,

הצדן פטור,

שהרי ניצודין ועומדין הן.

והחובל בהן חייב,

היות שיש להן עור.

גמרא:

מדקתני

שמונה שרצים

"החובל בהן חייב", מכלל, ד

שמנה שרצים אלו

אית להו עור.

והוינן בה:

מאן תנא

סבר כן?

אמר שמואל: רבי יוחנן בן נורי היא!

דתנן

במסכת חולין:

רבי יוחנן בן נורי אומר: שמנה שרצים יש להן עורות,

ונפקא מינה לענין טומאה, שהעור שלהן אין דינו כבשר השרץ, שמטמא בכעדשה, אלא הוא טהור.

ואילו חכמים פליגי שם בארבע שרצים מתוך השמנה, והם: האנקה והכח והלטאה והחמט, וסוברים שעורותיהן כבשרן, ומטמאין. הרי שלדעתם, לארבעה אלו אין להן עור.

רבה בר בר הונא אמר רב: אפילו תימא

מתניתין

רבנן

היא. כי

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יוחנן בן נורי אלא לענין טומאה, דכתיב "אלה הטמאים לכם

בכל השרץ", ודרשינן מה"א דה"טמאים" -

לרבות שעורותיהן

מטמאין

כבשרן

[והריבוי לא נאמר אלא רק ביחס לארבעה שרצים, עיין רש"י].

אבל לענין שבת, אפילו רבנן מודו

שהעורשל כל שמונה השרצים נחשב לעור ביחס לחבלה או לצביעה.

ומקשינן:

ו

כי

לענין שבת לא פליגי

רבנן על רבי יוחנן בן נורי דארבעה שרצים אין עורן חשוב עור?

והתניא: הצד אחד משמנה שרצים האמורים בתורה,

או

החובל בהן, חייב, דברי רבי יוחנן בן נורי.