גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
שבת 105b — התלמוד בעברית
ומשנינן: דעבדה , שנעשה הבגד כי כיסתא , שאינו ארוג בצורה ישרה אלא מתנפח ובולט כמו כיס הבולט מהאריג, ולצורך ישור הבגד יש לקרוע אותו למטה, למוללו, ליישב בכך את התפירה, ולאחר מכן לתופרו במקום הקריעה…
הטקסט המקורי — שבת 105b
ומשנינן:
דעבדה
, שנעשה הבגד
כי כיסתא
, שאינו ארוג בצורה ישרה אלא מתנפח ובולט כמו כיס הבולט מהאריג, ולצורך ישור הבגד יש לקרוע אותו למטה, למוללו, ליישב בכך את התפירה, ולאחר מכן לתופרו במקום הקריעה. ולצורך תיקון שכזה יש לקרוע קרע על מנת לתפור בבגד שתי תפירות.
מתניתין:
הקורע בחמתו
מתוך כעסו,
ו
הקורע
על מתו
מתוך צער.
ו
כן
כל המקלקלין
בעשיית אחת מאבות מלאכות -
פטורין.
והמקלקל על מנת לתקן
, שהוא חייב, כגון הקורע או המוחק או הסותר -
שיעורו
הוא
כמתקן,
שאינו חייב אלא אם כן הוא קילקל כשיעור על מנת לתקן כשיעור.
שיעור המלבן
את הצמר,
והמנפץ
אותו,
והצובע
אותו,
והטווה
ממנו חוטים, שהן כולן אבות מלאכות, שיעורן: הוא חוט, שארכו
כמלא רחב הסיט, כפול
. היינו כפול מכשיעור המרחק שבין האצבע לאמה.
והאורג שני חוטין, שיעורו: כמלא הסיט.
שאעפ"י שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד אלא ברחב של כמלא הסיט [לא כפול], חייב.
גמרא:
ורמינהו
: תניא:
הקורע בחמתו, ובאבלו, ועל מתו, חייב.
ואעפ"י שמחלל את השבת
כשקורע על מתו
יצא ידי
חובת
קריעה.
ואילו במתניתין תנן שהקורע בחמתו ועל מתו פטור?
לא קשיא: הא
דקתני בברייתא שהוא חייב בקורע על מתו
במת דידיה
שחייב לקרוע עליו, וקריעה זו תיקון הוא.
הא
דמתניתין
במת דעלמא
, שאינו חייב לקרוע עליו, והוי מקלקל [ולקמן מתרץ גם הקושיא מחמתו].
ומקשינן:
והא
מתניתין נמי
"מתו" קתני?
ומתרצינן:
לעולם
מתניתין
במת דידיה
שהוא קרובו ומוטל עליו לקוברו.
ובהנך דלאו בני אבילות נינהו
, אלא שאינו מהקרובים שהוא חייב להתאבל ולקרוע עליהם [שרק אותם המנויים בתחילת פרשת אמור שהכהן מיטמא להם, מתאבלים עליהם].
ומקשינן:
ואי חכם הוא
המת,
חיובי מיחייב
לקרוע עליו אעפ"י שאינו קרובו, ואמאי קתני מתניתין דפטור הוא לגבי שבת שהרי מתקן הוא?
דתניא: חכם שמת
-
הכל קרוביו.
ותמהינן:
הכל קרוביו, סלקא דעתך?
ומשנינן:
אלא אימא: הכל כקרוביו
דהיינו
הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו
יוצאין לפני המטה כשבגדיהן קרועים עד שכתפן מגולה [שמדינא דגמרא חייבין לעשות כן על אב ואם. וכתב הרמ"א יו"ד סי' ש"מ סי"ז שלא נהגו כן בזמן הזה],
הכל מברין עליו ברחבה
שאוכלין סעודה הראשונה אחר הלויה משל אחרים [שהאבל אסור לו לאכול סעודה ראשונה משל עצמו והשכנים מביאים לו סעודה ונקראת "סעודת הבראה", והיו רגילין לעשות אותה סעודה ברחובה של עיר].
ומתרצינן:
לא צריכא
, מתניתין איירי במת
דלאו חכם הוא.
ואכתי מקשינן:
ואי אדם כשר הוא, חיובי מיחייב
כל אחד לקרוע עליו?
דתניא: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים?
כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר.
ותמהינן:
"כדי שיבכה"?
וכי
ערבונא שקלי מיניה
נוטלין ממנו משכון קודם שיחטא?
ומשנינן:
אלא
הכי קאמר:
מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה.
ומתרצינן:
לא צריכא: דלאו אדם כשר הוא.
ואכתי מקשינן:
ואי דקאי בשעת יציאת נשמה
-
חיובי מיחייב
לקרוע עליו אפילו אם אינו אדם כשר?
דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו. הא למה זה דומה?
לספר תורה שנשרפה
שכל הרואה חייב לקרוע, ואף נשמת ישראל הניטלת דומה לס"ת שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות.
ומשנינן:
לא צריכא: דלא קאי בשעת יציאת נשמה.
ואכתי מקשינן:
תינח "מתו"
א"מתו" לא קשיא.
אלא "חמתו" א"חמתו" קשיא
. דבמתניתין קתני הקורע בחמתו פטור, ואילו בברייתא קתני דחייב?
ומתרצינן:
"חמתו" א"חמתו" נמי לא קשיא. הא רבי יהודה, הא רבי שמעון.
ומבארינן:
הא
דברייתא
רבי יהודה
היא
דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.
הא
דמתניתין
רבי שמעון
היא
דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.
וקורע בחמתו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. דמלאכה הצריכה לגופה היינו שעושה את המלאכה לאותו צורך שהיה במשכן, וקריעה היתה במשכן לצורך הדבר הנקרע [עיין לעיל סוף דף עד ב]. ואילו קורע בחמתו הוא לצורך האדם הקורע, שינוח מכעסו או למסקנת הגמרא כדי להטיל אימה על אנשי ביתו [עפ"י התוס' בדף צד א ד"ה רבי שמעון].
ומקשינן:
אימר דשמעת ליה לרבי יהודה
דמחייב,
במתקן
. אבל
במקלקל מי שמעת ליה,
והקורע בחמתו הרי הוא מקלקל?
ומתרצינן:
אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו
שמשכך את חמתו ע"י הקריעה.
ומקשינן:
וכי האי גוונא מי שרי
לקרוע בחמתו?
והתניא:
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר איגרא שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו. יהא בעיניך כעובד עבודה זרה
.
שכך אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה! והולך ועובד
. כיון שאינו מתגבר על כעסו הוא מרגיל את היצר הרע לבא אליו.
אמר רבי אבין: מאי קראה?
שנאמר
"לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר"
. ודרשינן
איזהו "אל זר" שיש בגופו של אדם
כדכתיב "בך"?
הוי אומר: זה יצר הרע!
שאם הוא נמצא בך סופך שתשתחוה לאל נכר.
ומתרצינן:
לא צריכא: דקא עביד
הקריעה כדי
למירמא אימתא
להטיל אימה
אאינשי ביתיה
, שיראוהו כועס ויפחדו ממנו, וקריעה זו תיקון הוא ולא הוי מקלקל.
כי הא דרב יהודה שליף מצבייתא
הוציא חוטים מן הבגד בחמתו.
רב אחא בר יעקב תבר מאני תבירי
שבר כלים פגומים.
רב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא
שפך על ראש שפחתו ציר דגים.
רבי אבא תבר נכתמא
כיסוי הכד.
אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המוריד דמעות על
אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר
בתהלים
"נודי
[היינו בכיי מלשון "לנוד לו"]
ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך".
אמר רבי יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו, שנאמר
אצל יהושע
"ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש". מלמד שרגש עליהן הר להורגן
על שלא הספידוהו כהלכה.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים. מדה כנגד מדה
. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף ימיו לא יאריכו,
שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה"
הכתוב מדבר על מצרים, ו"בסאסאה" מלשון סאה, שבאותה מדה שהם עינו את ישראל, נענשו כששילחו אותם. ומכאן ראיה שעונשין מדה כנגד מדה.
איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן
: נאמר
"ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע"
. הרי שהאריכו ימים על אף שלא הספידו את יהושע כהלכה?
אמר ליה
רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא:
בבלאי!
[שעלה מבבל]
ימים האריכו!
שכילו ימיהם בטוב, אבל
שנים לא האריכו!
ומקשינן:
אלא מעתה
, הא דכתיב
"למען
ירבו ימיכם וימי בניכם"
, האם הכי נמי
ימים ולא שנים?
ומתרצינן:
ברכה שאני
. שודאי הכונה גם לאריכות שנים.