שבת 100b — התלמוד בעברית

וכי

לאו היינו מתניתין

[משנתנו] שהקשינו: "והא לא נח",

ו

אשר

אמר רבי יוחנן

לפרשה:

והוא שנח על גבי משהו

[

והוא שנח משהו

, הגר"א] -

הרי מבואר, שאפילו תוך שלשה טפחים צריך הנחה על גבי משהו, שהרי אם לא כן היה לו לרבי יוחנן להעמידה בתוך שלשה, ואפילו לא נח על גבי משהו. וכיון שכן למה לו לרבא להשמיענו עוד כן!?

אמר ליה

רבינא למרימר:

מתגלגל,

דבר שהרוח מגלגלו באויר -

קאמרת!?

דהיינו, וכי ממתגלגל, שהוצרך רבי יוחנן להעמידו על גבי משהו, אתה מביא ראיה לעניננו? הרי

מתגלגל, אין סופו לנוח

, ולכן אם לא נח על גבי משהו, אינו חייב.

אבל האי,

כשזרק ארבע אמות ברשות הרבים, ונזכר לאחר שעבר ארבע אמות והגיע לפחות משלשה טפחים סמוך לקרקע, וקודם שנח ממש על גבי קרקע,

כיון דסופו לנוח

, יש לומר,

אף על גב דלא נח, כמאן דנח דמי.

ולפיכך

קא משמע לן

רבא, שאף באופן שסופו לנוח, צריך הנחה על גבי משהו, אף אם היה בתוך שלשה סמוך לקרקע, ואם נזכר קודם שנח על גבי קרקע ממש אינו חייב.

מתניתין:

הזורק בים ארבע אמות

, הרי זה

פטור

, מפני שהים כרמלית הוא.

אם היה רקק

[שלולית]

מים

ברשות הרבים,

ורשות הרבים מהלכת בו

, שהיו הרבים מהלכים בו ברגליהם,

הזורק לתוכו

ממרחק

ארבע אמות, חייב

, כדין זורק ארבע אמות ברשות הרבים. ואף שאין הרקק כשאר רשות הרבים שהרבים מהלכים בו תדיר, כי בו אין מהלכים אלא על ידי הדחק, מכל מקום, כיון שמשתמשים הרבים בו דרך הילוך, הרי הוא רשות הרבים.

וכמה הוא

עומק

רקק מים

שדינו כרשות הרבים ולא ככרמלית?

פחות מעשרה

טפחים

.

חוזרת המשנה ואומרת:

רקק מים

ברשות הרבים,

ורשות הרבים מהלכת בו, הזורק

[

בתוכו

] [

לתוכו

, לעיל ח ב]

ארבע אמות, חייב

.

גמרא:

אמר

תמה

ליה ההוא מרבנן

[אחד מן התלמידים]

לרבא: בשלמא "הילוך הילוך" תרי זימני

, כלומר, זה ששנה התנא פעמיים במשנה ואמר ש"רשות הרבים מהלכת" בו, שפיר חזר ושנה זאת, כי

הא קא משמע לן

, שרק משום שהרקק הוא צורך הרבים להילוך הוא נחשב לרשות הרבים, כי אף שהילוך על ידי הדחק הוא, מכל מקום,

הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך,

ואילו

תשמיש על ידי הדחק לא שמיה תשמיש

. כגון גומא ברשות הרבים, שאין משתמשים בה הרבים להילוך אלא רק להכניס שם חפצים, אין זה מחשיבה לרשות הרבים.

אלא "רקק רקק

" ששנה התנא

תרי זימני, למה לי!?

למה חזר ושנה התנא את דין ההילוך על ידי הדחק ברקק דוקא, והרי עדיף היה לו לשנות שני אופנים שונים, כדי להשמיענו שאפילו הילוך שאינו אלא על ידי הדחק עושה רשות הרבים, ולא לשנות פעמיים באותו האופן.

ומשנינן:

חד

רקק שנה התנא להשמיענו כי

בימות החמה

חשוב הרקק רשות הרבים.

וחד

וכתב רקק נוסף להשמיענו כי גם

בימות הגשמים

חשוב הרקק רשות הרבים.

וצריכי

, יש צורך להשמיענו כי הן בימות החמה חשוב הרקק כרשות הרבים, והן בימות הגשמים:

דאי תנא חדא

, אילו היה התנא שונה "רקק" רק פעם אחת,

הוה אמינא: הני מילי בימות החמה

נחשב הרקק לרשות הרבים, משום

דעבידי אינשי דמסגי

ברקק

לקרורי נפשייהו

[מצוי שהרבים ייכנסו ברקק כדי לצנן גופם].

אבל

רקק

בימות הגשמים, אימא לא

הוי רשות הרבים.

ואי אשמעינן

התנא רק

בימות הגשמים

שנחשב הרקק רשות הרבים, הוה אמינא לכך הוא רשות הרבים

משום דכיון ד

בלאו הכי

מיטנפי, לא איכפת להו

[מתוך שמטונפים רגליהם בימות הגשמים, לא איכפת להם ליכנס ברקק הבוצי].

אבל

רקק

בימות החמה לא

הוי רשות הרבים. ולכך צריכה המשנה לכפול "רקק".

אביי אמר

: לכך

איצטריך

לשנות פעמיים רקק, כי

סלקא דעתך אמינא, הני מילי,

דהוי הרקק רשות הרבים,

היכא דלא הוי

הרקק רחב

ארבע אמות

, כי היות ואין האנשים צריכים ללכת הרבה בתוכו, אין הם מטריחים את עצמם להקיפו -

אבל היכא דהוי

הרקק רחב

ארבע אמות

, אין האנשים נכנסים לתוכו, אלא

אקופי מקפי ליה

[מקיפים הם את הרקק] ובלבד שלא ללכת ארבע אמות בתוך הרקק.

ולכך השמיעה לנו המשנה שתי בבות ברקק, כדי להשמיענו שאף רקק הרחב ארבע אמות הרי הוא רשות הרבים.

רב אשי אמר

להיפך:

איצטריך

להשמיענו שתי בבות ברקק, כי

סלקא דעתך אמינא, הני מילי

דהוי הרקק רשות הרבים,

היכא דהוי

רוחב הרקק

ארבע

אמות.

אבל היכא

דלא הואי

רוחב הרקק

ארבע

אמות, אינה רשות הרבים, כי

מיפסעי פסעי ליה

[מדלגים הם עליה] ואינם הולכים בתוכה.

לכן השמיעה לנו המשנה שתי בבות ברקק, כדי להשמיענו כי אף רקק שאינו רחב ארבע אמות, רשות הרבים הוא, כי על אף שיש המדלגים עליו, יש הרבה שפוסעים בתוכו.

ואזדא רב אשי לטעמיה

[הלך רב אשי בדבריו אלו לשיטתו],

דאמר רב אשי

:

האי מאן דזריק

חפץ ארבע אמות ברשות הרבים,

ונח

החפץ

אגודא דגמלא

[על דף שבגשר המוטל לרוחב הגשר כשאר הדפים, ומובדל מחבירו],

מיחייב, שהרי רבים בוקעין בו

. כלומר, אף על גב שיש הפוסעים מעל גבי דף זה ואינם מניחים את רגלם עליו, יש הרבה שעוברים ודורכים עליו. וכן הוא הדין גם ברקק.

מתניתין:

הזורק מן הים

שהוא כרמלית

ליבשה

למקום שהוא רשות הרבים,

ומן היבשה לים, ומן הים לספינה

שהיא רשות היחיד,

ומן הספינה לים, ומן הספינה לחבירתה

-

בכל אלו הרי זה

פטור

. שהרי לא הוציא או הכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא מכרמלית לרשות היחיד או רבים, ומהן אליה, או מרשות היחיד לרשות היחיד. ומן התורה אין חייבים אלא על הוצאה מרשות לרשות דהיינו רשויות הרבים והיחיד.

ספינות

שהיו

קשורות זו בזו: מטלטלין מזו לזו

, שהרי שתיהן רשויות היחיד הן, ויתבאר יותר בגמרא.

ו

אם אינן קשורות, אף על פי שמוקפות

[סמוכות] זו אצל זו,

אין מטלטלין מזו לזו

, כיון שהים מפסיק ביניהם, ויתבאר יותר בגמרא.

גמרא:

איתמר: ספינה

, כלומר המהלך בספינה בים, ובא למלאות מים מן הים - שהוא כרמלית - לספינה שהיא רשות היחיד:

רבה אמר: מוציאין הימנה

[מדופני הספינה כלפי חוץ] במקום שהוא ממלא:

זיז

[בליטת עץ]

כל שהוא

להיכר בעלמא,

וממלא

, ומפרש טעמא ואזיל.

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: עושה מקום ארבעה

, כלומר, עושה חלל ארבעה על ארבעה טפחים מחוץ לספינה מוקף במחיצות קטנות,

וממלא

דרך אותו חלל בלבד.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

רב הונא אמר: מוציא הימנה זיז כל שהוא, וממלא

מן הים, ואף על פי שהים הלוא כרמלית הוא, ואילו הספינה רשות היחיד היא, כי

קסבר, כרמלית מארעא משחינן

[ים שהוא כרמלית מודדים אותו מקרקעיתו],

ו

אילו

אוירא

שמעל עשרה טפחים, אפילו עדיין יש שם מים,

"מקום פטור" הוא

.

כלומר, הרי קיימא לן שכרמלית תופסת בגובהה עד עשרה טפחים בלבד כרשות הרבים, וסובר רב הונא כי מדידת עשרת הטפחים שמעליו הוא "מקום פטור", מקרקעית הים היא נמדדת, ולפיכך יכול למלאות מן הים במקום שהספינה מהלכת בו, כי המים גבוהים במקום הילוך הספינה יותר מעשרה טפחים, ונמצא ממלא ממקום פטור לרשות היחיד, שאין בזה איסור אפילו מדרבנן.

ובדין

הוא

דזיז נמי לא ליבעי

[מעיקר הדין אף זיז לא היה צריך],

אלא כי היכי דליהוי ליה היכירא

[כדי שיהיה לו היכר על ידי הזיז] שלא יעשה כן בכרמלית גמורה.

רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: עושה מקום ארבעה

על ארבעה,

וממלא.

אבל בלי זה אסור לו למלאות, טעמם הוא, כי

קסברי,

כרמלית משפת מיא משחינן

[משפת המים מודדים את עשרת הטפחים, שהכרמלית תופסת], כי

מיא ארעא סמיכתא

היא [המים עצמם חשובים כקרקע עבה], ומשם יש לנו למדוד, ונמצא, שכל המים כרמלית המה, ולפיכך:

אי לא עביד מקום ארבעה

, נמצא

קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד

.

אמר

תמה

ליה רב נחמן לרבה בר אבוה: ולרב הונא, דאמר "מוציא הימנה זיז כל שהוא, וממלא

", והרי

זימנין דליכא עשרה

[פעמים שעומק המים במקום שהספינה מהלכת הוא פחות מעשרה טפחים],

ו

נמצא ד

קא מטלטל

בשואבו משם את המים לספינה,

מכרמלית לרשות היחיד

, שהרי עד עשרה טפחים מקרקעית הים אף לשיטתו כרמלית הוא!?

אמר

תירץ

ליה

רבה בר אבוה לרב נחמן:

גמרינן

[מקובלנו]:

דאין ספינה מהלכת ב

גובה

פחות מעשרה

טפחים מקרקעית הים.

ואכתי מקשינן:

והא מורשא אית לה

לספינה!? כלומר, הרי ראש הספינה הולך ומגביה מן המים, ונמצא שאפילו אם היו המים פחותים מעשרה, אין הספינה גוששת שם [על הקרקע], ואם ממלא כנגד אותו מקום, נמצא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד.

אמר

תירץ

רב ספרא: גשושי אזלי קמה

דספינה, גששים הולכים לפני הספינה, כלומר, בני אדם ממשמשים בכלונסאות את עומק המים, ואין מניחין לילך הספינה אלא במקום עמוק, שמא תיתקע קרקעית הספינה בקרקע.

אמר

תמה

ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: לרב חסדא ולרבה בר רב הונא, דאמרי עושה מקום ארבעה וממלא

, ובלי זה אסור הוא למלאות, ומשום שכל המים כרמלית המה, אם כן, מי ה

שופכין דידיה

[של הספינה],

היכי שדי להו

[היכן שופך הוא אותם], והרי אם שופכם לים, הוא מוציא מרשות היחיד לכרמלית, שהרי כל הים כרמלית הוא, ואפילו למעלה מעשרה טפחים מקרקעית הים!?

ו

כי תימא

ליישב,

דשדי להו באותו מקום

[שופך אף את מי השופכין דרך אותו חלל ארבעה], הרי אי אפשר לומר כך, כי הרי המים שישאב דרך אותו מקום, שם הוא שופך את שופכיו,

מאיסי ליה

[ימאסו].

ומשנינן:

דשדי להו אדפנא דספינה

. שופך את מי השופכים על דופן הספינה. כלומר, שופך בכל מקום שירצה, אך לא ישפכם ישירות מן הספינה לים, אלא ישפכם על חודו של דופן הספינה, ומשם הם נשפכים מאליהם אל הים, ואין בכך איסור, כיון שהוא לא שפך ישירות לים.

ומקשינן עלה:

והא איכא "כחו

", כלומר, והרי מכחו הם נשפכים לים, והרי זה כמוציא מרשות היחיד לכרמלית.

ומשנינן:

"כחו" בכרמלית,

שאין איסור ההוצאה אליה אלא מדרבנן,

לא גזרו

.

שואלת הגמרא:

ומנא תימרא

, מנין לנו שאכן לא גזרו כחו בכרמלית?

ומשנינן: מהא

דתניא: ספינה, אין מטלטלין לא מתוכה לים

,

ולא מן הים לתוכה

;.