סנהדרין 99a — התלמוד בעברית

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח?

אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי

[כאשר יכסה אתכם החושך].

אמר ליה

אותו מין:

מילט קא לייטת לי

[האם אתה מקלל אותי]?

אמר ליה

: אין אני אומר את הדבר מדעתי, אלא

קרא כתיב

הכי:

"כי הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאמים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה".

תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה. שנאמר: "ארבעים שנה אקוט בדור".

"אקוט" מלשון "נקטיה" [אחזו] . כלומר, בדור של ארבעים שנה, שהוא דור קטן, ומשונה מהדורות הקודמים, ומסתמא דורו של משיח הוא, שבו יהיו שינויים גדולים, באותו דור אקח את ישראל - ואמלוך עליהם .

רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה

יהיו ימות המשיח.

שנאמר: "והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אח ד".

איזהו מלך מיוחד

["מלך אחד" - לשון מיוחד וחשוב הוא ]?

הוי אומר: זה משיח.

רבי אומר

: ימות המשיח יהיו

שלשה דורות. שנאמר: "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים".

כלומר, עם ישראל ייראוך בדורו של המשיח, שנאמר עליו: "לפני שמש ינון שמו". וכמו כן "ולפני ירח" - לפני מלכות בית דוד [דהיינו, מלך המשיח, שמזרעו של דוד הוא] שנמשל כירח, כדכתיב: "כירח יכון עולם וגו'", ייראוך "דור דורים". "דור"

\- היינו דור אחד, "דורים" - היינו שנים, הרי הם ביחד שלשה דורות.

רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה

[וכפי שנתבאר לעיל]. אלא הקדוש ברוך הוא יגאלם בעצמו, וימלוך עליהם .

אמר רב יוסף: שרא ליה מריה

[ימחול לו הקדוש ברוך הוא]

לרבי הילל,

על שאמר דברים שאינם!

שהרי

חזקיה אימת הוה

[מתי היה] -

ב

זמן

בית ראשון, ואילו זכריה

קא מתנבי ב

זמן

בית שני,

שהיה זמן רב אחר דורו של חזקיה,

ואמר: "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור, ועל עיר בן אתנות".

הרי שנתנבא זכריה שיבוא משיח, אף לאחר דורו של חזקיה!

מוכח, שלא נתבטלה ביאת המשיח מחמת דורו של חזקיה.

תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה.

ומנין אנו למדים דבר זה?

כתיב הכא,

גבי אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר:

"ויענך וירעבך ויאכלך", וכתיב התם,

גבי ימות המשיח:

"שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה".

הרי שהשמחה שישמחנו הקדוש ברוך הוא לעתיד, בימות המשיח, תהיה כאותן שנים שראינו רעה. דהיינו, ארבעים שנה שהיו במדבר, שנאמר עליהן "ויענך וירעיבך" .

רבי דוסא אומר

: ימות המשיח יהיו

ארבע מאות שנה.

ומנין לנו דבר זה?

כתיב הכא: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", וכתיב התם: "שמחנו כימות עניתנו".

והיינו, שהשמחה שישמחנו הקדוש ברוך הוא, תהיה כאותן שנים שנתענינו. והיינו - ארבע מאות שנה, שנאמר עליהן "ועבדום וענו אותם".

רבי אומר

: ימות המשיח יהיו

שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות החמה. שנאמר: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה".

דהיינו, כשם שהמרגלים, שתרו את הארץ ארבעים יום, ולבסוף הוציאו דיבתה רעה, נענשו להיות במדבר ארבעים שנה, שנה כנגד יום, כדכתיב: "יום לשנה יום לשנה וגו'", וזהו "יום נקם", שנקמתם של המרגלים היתה שנה כנגד יום,

כך גם לענין הגאולה, "שנת גאולי באה", שנה ליום שנה ליום. שלכל יום ויום של שנה זו הכתובה במקרא זה "שנת גאולי" - נותנים שנה אחת. ואם כן, ימות המשיח יהיו שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות השנה .

מאי "יום נקם בלבי"?

אמר רבי יוחנן,

כך אמר הקדוש ברוך הוא:

ללבי

-

גיליתי

את הדבר, שעתיד אני לנקום באוייבי, ולגאול את ישראל. אבל לא הוצאתי את הדבר מפי, ולכן -

לאבריי לא גליתי,

שלא יכלו לשמוע את הדבר .

רבי שמעון בן לקיש אמר: ללבי גליתי,

אבל

למלאכי השרת

-

לא גליתי.

תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח

לישראל

יהיו

שבעת אלפים שנה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך".

והיות ומשוש חתן על כלה הוא שבעה ימים [שבעת ימי המשתה] , ויומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא, הרי שימות המשיח יהיו בעת אלפים שנה.

אמר רב יהודה אמר שמואל

: משך

ימות המשיח

יהיה

כמיום שנברא העולם

-

ועד עכשיו

.

שנאמר

: "למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם

כימי השמים על הארץ".

והרי לא היו ישראל על אדמתם זמן כה רב, כימים שהשמים נטויים על הארץ, דהיינו, כמיום שנברא העולם ועד עתה. אלא על כרחך שעתיד להיות כן בימות המשיח.

רב נחמן בר יצחק אמר

: ימות המשיח יהיו

כ

משך הזמן שמ

ימי נח

-

עד עכשיו.

שנאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי

מעבר מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך".

"כי מי נח" היינו כמו "כימי נח". והיינו, כחשבון השנים שנמצא בידו לאותו זמן שנשבע ה' מעבור מי נח עוד על הארץ, "כן נשבעתי", כפי אותו חשבון זמן, נשבעתי "מקצף עליך ומגער בך", שלא אחריב את עולמי לאחר שיבא משיח, עד שיכלה זה הזמן.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו

את כל הטובה שתהיה לישראל -

אלא לימות המשיח.

אבל לעולם הבא

-

"עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו".

כלומר, אין קץ לטובה שתהיה בעולם הבא .

ו

דברי רבי יוחנן

פליגא דשמואל

[חולקים על דברי שמואל].

דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח

-

אלא שעבוד מלכיות בלבד

. אבל בשאר דברים, יהיו ימות המשיח דומים לשאר ימי עולם הזה. ואילו רבי יוחנן אמר, שבימות המשיח יתקיימו כל הנבואות הטובות שנתנבאו הנביאים.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו

-

אלא לבעלי תשובה. אבל צדיקים גמורים

-

"עין לא ראתה אלהים זולתך",

אין קץ למתן שכרן.

ו

דבריו של רבי יוחנן

פליגא דרבי אבהו,

שסובר שבעלי תשובה נמצאים בדרגה מעולה יותר מצדיקים.

דאמר רבי אבהו

: ב

מקום שבעלי תשובה עומדין שם

-

צדיקים אינן עומדין שם

[אינם יכולים לעמוד שם]. כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה, ואין אחרים יכולים לעמוד במחיצתם .

ומנין לומד רבי אבהו דבר זה?

שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב".

הזכיר הפסוק

ברישא

[בתחילה] את הרחוק,

והדר

[ולאחר מכן] הזכיר את ה

קרוב. מאי רחוק

-

רחוק דמעיקרא

[שהיה רחוק מתחילה] ולאחר מכן שב בתשובה, ונתקרב לקדוש ברוך הוא.

ומאי קרוב

-

שהיה

קרוב

לקדוש ברוך הוא

דמעיקרא

[מתחילה],

ו

גם

דהשתא

[עתה]. דהיינו - צדיק גמור.

והרי הזכיר הכתוב את הרחוק לפני הקרוב! מוכח שמעלתו של בעל תשובה גדולה יותר.

ורבי יוחנן,

שאמר שמעלתו של הצדיק גדולה יותר משל בעל תשובה,

אמר

שכך הוא ביאור הכתוב:

לרחוק

היינו צדיק גמור,

שהוא רחוק מעבירה

מאז ומעולם. ואילו

קרוב

היינו בעל תשובה.

שהוא קרוב מעבירה,

ועתה, כששב בתשובה,

נתרחק ממנה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו

את כל הטובות שבנבואותיהם -

אלא ל

מי ש

משיא בתו לתלמיד חכם,

ולעושה פרקמטיא

[סחורה]

ל

צורך

תלמיד חכם,

שיתפרנס מכך,

ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו.

אבל תלמידי חכמים עצמן

-

"עין לא ראתה אלהים זולתך",

אין קץ למתן שכרן.

מאי "עין לא ראתה",

מהו אותו שכר שעין לא ראתה מעולם?

אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית

.

ריש לקיש אמר: זה עדן,

ש

לא ראתה

אותו

עין מעולם

.

ואם תאמר

: אם לא ראתה עין אדם מעולם את עדן,

אדם

הראשון

היכן דר?

בגן

ולא בעדן. שהרי את עדן לא ראתה עין מעולם.

ואם תאמר: גן הוא עדן!

תלמוד לומר: "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן".

הרי שהגן אינו עדן, שהרי כתוב שנהר יצא מעדן, והלך להשקות את הגן, שהיה במקום אחר.

שנינו במשנתנו:

והאומר אין תורה מן השמים וכו'.

תנו רבנן: "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת

הנפש ההיא עונה בה" -

זה האומר אין תורה מן השמים

.

דבר אחר: "כי דבר ה' בזה"

-

זה אפיקורוס.

דבר אחר: "כי דבר ה' בזה"

-

זה המגלה פנים בתורה.

ולהלן יתבאר מהם אפיקורוס ומגלה פנים.

"ואת מצותו הפר"

-

זה המפר ברית בשר.

דהיינו, שלא מל עצמו.

ומכפל הלשון

"הכרת תכרת"

דרשינן:

"הכרת"

-

בעולם הזה, "תכרת"

-

לעולם הבא.

מכאן,

מפסוק זה: "כי את דבר ה' בזה",

אמר רבי אלעזר המודעי

:

המחלל את הקדשים

[בדברים שנאמר בהם חילול, כגון טמא שאכל תרומה],

והמבזה את המועדות

[את חולו של מועד],

והמפר בריתו של אברהם אבינו

[כדכתיב "ואת מצותי הפר"] ,

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה,

והמלבין פני חבירו ברבים,

שכל אלו - דברים של בזיון הם ,

אף על פי שיש בידו

של אותו אדם

תורה

ומעשים טובים

-

אין לו חלק לעולם הבא.

כדכתיב: "הכרת תכרת".

תניא אידך: "כי דבר ה' בזה"

-

זה האומר

ש

אין תורה מן השמים.

ואפילו

אם

אמר

אותו אדם:

כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה

[כלומר, חוץ מפסוק אחד, זה או אחר],

שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו

אמרו -

זהו "כי דבר ה' בזה".

ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה

[דהיינו, דרשה אחת שדורשים מחסרות ויתרות שבתורה], או חוץ

מקל וחומר זה,

או חוץ

מגזרה שוה זו

-

זה הוא "כי דבר ה' בזה".

תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה, ואינו מלמדה

לאחרים -

זה הוא "דבר ה' בזה"

.

רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה,

שאומר שאינה עיקר .

רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה

-

ואינו עוסק.

שהיות והוא יכול לעסוק בתורה, ועוסק באותו זמן בדברים אחרים, הרי הוא מבזה את התורה כלפי אותם דברים, שהיא פחות חשובה בעיניו.

רבי ישמעאל אומר: זה העובד עבודה זרה.

מאי משמעה?

איך משמע מהפסוק "כי דבר ה' בזה", שזהו העובד עבודה זרה?

דתנא דבי רבי ישמעאל: "כי דבר ה' בזה"

\-

זה ה

עובד עבודה זרה, שהרי הוא

מבזה דבור שנאמר

[

לו למשה

]

מסיני

מפי הקדוש ברוך הוא עצמו [וזהו "דבר ה'"]:

"אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'"

.

רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה

-

דומה לאדם ש

טורח ו

זורע

תבואה,

ו

לבסוף

אינו קוצר.

הרי שלא עלה בידו דבר מכל עמלו!

רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה

-

דומה לאשה שיולדת, ו

לבסוף

קוברת

את הילדים שילדה. הרי שלא עלה בידה מאומה!