סנהדרין 72a — התלמוד בעברית

גמרא:

תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני

שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי, אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל?!

אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה.

שסוף מגמר

מכלה

נכסי אביו, ומבקש למודו

מה שהורגל בבשר ויין,

ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.

אמרה תורה: ימות זכאי! ואל ימות חייב!

שמיתתן של רשעים

-

הנאה להם והנאה לעולם. ולצדיקים

-

רע להם ורע לעולם.

שינה ויין לרשעים

-

הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים

-

רע להם ורע לעולם.

שקט לרשעים

-

רע להם ורע לעולם, ולצדיקים

-

הנאה להם והנאה לעולם.

פיזור לרשעים

-

הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים

-

רע להם ורע לעולם.

מתניתין:

אחרי שלמדנו שבן סורר ומורה נידון על שם סופו, באה המשנה ללמדנו שגם "הבא במחתרת" נידון על שם סופו.

נאמר בתורה (שמות כא כב): "כי יגנוב איש שור או שה... אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת - אין לו דמים, אם זרחה השמש עליו - דמים לו".

ופירש רש"י:

אם במחתרת: כשהיה חותר את הבית.

אין לו דמים: אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו, כאן למדתך תורה "אם בא להרגך השכם להרגו", וזה להרגו בא, שהרי יודע הוא שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך, על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו, יהרגנו.

אם זרחה השמש עליו: אין זה אלא כמין משל, אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן - בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות.

דמים לו: כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית.

הבא במחתרת, נידון על שם סופו

.

דין בא במחתרת שהוא דיני נפשות יש לו השלכות על דיני ממונות.

קיימא לן "חייבי מיתות אין משלמין ממון", משום "דקם ליה בדרבה מיניה", כלומר, כיון שהוא נענש מיתה החמורה - אינו נענש ממון הקל. וחיוב מיתה וחיוב תשלומין הבאין כאחד, הריהו פטור בתשלומין .

וכלל זה הוא אפילו כש"למעשה" אין הורגים אותו, כגון במקום שאין הורגים אותו משום שלא התרו בו, בכל זאת פטור מתשלומי ממון.

ולא רק במקום ש"בית דין" הורגים אותו, אין מוציאין ממנו תשלומי ממון, אלא אפילו "בא במחתרת" שאין מיתתו מוטלת על ה"בית דין", גם כן אמרינן "קם ליה בדרבה מיניה".

וכן "בא במחתרת", אף על פי שבעל הבית לא הרגו, וניצול, אם שבר את החבית, וכדומה, פטור מלשלם.

במה דברים אמורים, כש"אין לו דמים", כלומר, שבעל הבית אכן היה רשאי להרגו, אבל אם "יש לו דמים", כגון האב החותר על בנו, שאין הבן רשאי להרגו, כמבואר, הריהו חייב בתשלומים.

וזה שכתבה התורה: "אם זרחה השמש עליו דמים לו - שלם ישלם".

היה בא במחתרת, ושבר את החבית

-

אם יש לו דמים

-

חייב

בתשלומי החבית,

אם אין לו דמים

-

פטור.

גמרא:

אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת

, למה התירה התורה לבעל הבית להרוג את הגנב, הרי - לכאורה - בא לחתור על עסקי ממון בלבד?

הביאור: אינו בא על עסקי ממון בלבד, אלא,

חזקה

סברה יש כאן, ש

אין אדם מעמיד

עצמו על ממונו

, בעל הבית הרואה את איש אחר נוטל ממונו, אינו עומד מנגד ושותק ,

והאי

גנב יודע כן, לכן

מימר אמר

אומר בלבו:

"אי אזילנא

כשאלך לגנוב -

קאי לאפאי

, יתקומם לנגדי,

ולא שביק לי

ולא יתן לי לבצע את הגנבה.

ואי קאי

אם יעמוד לנגדי

קטילנא ליה

אהרגנו". וכל גנב מתכונן גם לרצוח -

והתורה אמרה

: "אין לו דמים" -

אם בא להורגך, השכם

הקדם אתה

להורגו!

שנינו במשנתינו: היה בא במחתרת ושבר את החבית... אם אין לו דמים - פטור.

משמע, אם "שיבר" את החבית בכניסתו, הריהו פטור. הגמרא דנה, באם "נטל" כלים, אם חייב להחזיר.

אמר רב: הבא במחתרת

חתר את הבית,

ונטל כלים ויצא

-

פטור

להחזירם, אף שהם קיימים.

מאי טעמא? בדמים

בדמי נפשו,

קננהו

קנה אותן והם שלו, כלומר, הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם, פטור להחזירם, מדין "קם ליה בדרבה מיניה".

מה קרה לאותם כלים שלקחם? האם הם עדיין קיימים בידי הגנב, או שבינתיים נשברו? על כך דנה הגמרא.

אמר רבא

[

רבה

]:

מסתברא מילתיה דרב

, שהוא פטור

בששיבר

אותם, בין בשעת הגניבה, כדין המשנה, ובין לאחר זמן ,

ד

הם

ליתנהו

, אינם קיימים.

ואם היה חייב, היה צריך לשלם מממונו.

וכיון שבשעת לקיחתם היה חייב מיתה, לכן פטור לשלם כי אין משלמים ממון במקום חיוב מיתה.

אבל

אם

נטל

והם נמצאים בידי הגנב,

לא

מסתבר מילתיה דרב.

משום דהכלים הם של בעל הבית, אף שהם נמצאים בידי הגנב - הם כ"פקדון" בידו, ומעולם היו של בעל הבית, וגם עתה הם שלו, וכשמחזירם, אינו מדין "תשלומין", אלא החזרת החפץ לבעליו.

עד כאן הם דברי רבא מסברתו, אבל - מוסיף רבא ואומר:

ו"א

-

לקים

"! לשון שבועה,

אמר רב: אפילו נטל

והכלים קיימים, אינו צריך להחזירם.

ורבא מסביר טעמו של רב, וטעמו, מדוע חולק עליו. -

כשנרצה לבחון את הדבר, האם חייב להחזיר את הכלים או לא, יש לפנינו "מבחן" פשוט. והוא:

כשאכן יש לו דמים, וחייב להחזיר את הכלים, מה יהיה הדין אם הכלים נשברו "באונס", האם יהיה חייב לשלם ממון תמורתם או פטור.

אם יתחייב, משמע שאין לו על הכלים דין "שומר" -

שהרי שומר פטור ב"אונסין", משמע שהגנב קנה את הכלים בשעת הגניבה, והתחייב בממון תמורתן, ומה שהכלים נאנסו אחר כך - אינו ענין לבעל הבית, וההיזק הוא של בעליהם הנוכחי והוא הגנב.

אבל אם פטור ב"אונסין", משמע שהכלים הם עדיין של בעל הבית, אף אחרי הגניבה, כשם שמעולם היו שלו. ולכן, אם נאנסו, הריהו הפסדו של בעל הבית.

ואכן, ההלכה היא שביש לו דמים, חייב באונסין -

ונלמד מכך, שהכלים עברו לרשות הגנב משעת הגניבה.

ולמד מכך רב [לדעת רבא] שב"אין לו דמים", גם כן קנה את הכלים, ואינו חייב להחזירם. אלא מאי, שישלם תמורתן, וזה בודאי אינו צריך כי "בדמים קננהו".

דהא ביש לו דמים ונאנסו

-

חייב, אלמא ברשותיה

של הגנב

קיימי

נמצאים הכלים -

הכא נמי

ב"אין לו דמים" -

ברשותיה קיימי

הם שלו ואינו חייב להחזירם.

זהו טעמו של רב. אבל רבא בעצמו חולק על כך, וסובר שאין ב"מבחן" הזה יכולת לפטרו מלהחזיר את הכלים.

כי גנב הזה, הלוא אינו שומר, אלא שהתורה נתנה עליו דין שומר. ומה שהתורה נתנה עליו דין שומר הוא לחובתו, שכשם ששומר אם שלח ידו במלאכת רעהו, כלומר שהשתמש בגזלנות בלי רשות בפקדון, אינו יכול ליפטר מתשלומים אם נאנסו אחרי כן, כי בשעת שליחת היד קנהו להפקדון, ואם נאנסו - נאנסו להשומר, כן הגנב הזה אינו יכול להיפטר, אף אם נאנסו.

אבל, שנרחיק לכת בעקבות חיובו ב"אונסין", ונאמר שהגנב קנה את הכלים, איך יתכן כדבר הזה, התורה לא הקנתה לו את הכלים להיות שלו, ובודאי שחייב להחזירם - אם ישנם בעין - כמו שנאמר (ויקרא ה): "והשיב את הגזילה אשר גזל".

ואם תאמר [לפי המהרש"א]: הרי סוף סוף חייב באונסין, משמע שהכלים הם שלו? ומה בכך, הלוא גם "שואל" חייב ב"אונסין", ובכל זאת אינו קונה את הפקדון, וחייב להחזירו אם לא נאנסו. וכשם שהשואל "כל ההנאה היא שלו", היינו שהפקדון ניתן לו לצורך להשתמש בו ולכן חייב אפילו באונסין, כן הגנב הזה "כל ההנאה היא שלו", ולכן משלם אם נאנסו.

ואיך יתכן שיהיה גזלן גרוע משואל?!

ולא היא

סברת רב אינה נכונה.

כי אוקימנא רחמנא ברשותיה,

במה אמרה התורה שהכלים הם ברשות הגנב, רק

לענין אונסין

להתחייב בתשלומים אם נאנסו,

אבל לענין מיקנא

לגבי "בעלות" על הכלים, לא הקנתה לו התורה את הבעלות, כי

ברשותיה דמרייהו קיימי

הם שייכים לבעל הבית,

מידי דהוה אשואל

וכשם ששואל חייב באונסין, ולא עלה על הדעת שהוא קונה את הפקדון.

הגמרא מוכיחה ממשנתינו שלא כדברי רב.

תנן: בא במחתרת ושיבר את החבית

, אם

יש לו דמים

-

חייב, אין לו דמים

-

פטור.

-

משמע

טעמא דשיבר,

ואז

דכי אין לו דמים

-

פטור, הא

אם

נטל

-

לא

אינו פטור, וחייב להחזירם.

וקשה לרב, הסובר דאינו חייב להחזירם? ומתרצינן:

הוא הדין

אותו דין

דאפילו נטל נמי

ייפטר,

והא דקא תני: "שבר את החבית",

אינו כדי לדייק שבנטל יתחיייב, אלא

קמשמע לן

בא להשמיענו חידוש אחר

, דכי "יש לו דמים", אף על גב דשיבר נמי חייב.

ומקשינן:

פשיטא

איזה חידוש יש בכך?! הלוא אם שבר

מזיק הוא!

ופשוט שהוא חייב.

ומתרצינן:

הא קמשמע לן

החידוש שבא להשמיענו הוא,

דאפילו

אם הגנב שיבר

שלא בכוונה

גם כן חייב.

ומקשינן:

מאי קמשמע לן

איזה חידוש יש בכך, האם להשמיענו ש

אדם

המזיק

מועד לעולם

אפילו אם הזיק שלא בכוונה?! אין בכך שום חידוש, כי -

תנינא

היא משנה מפורשת במסכת בבא קמא? שנינו:

אדם מועד לעולם בין

אם הזיק

בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון,

ועד כאן לא חילקה התורה בין שוגג למזיד ובין אונס לרצון, אלא בשאר דיני התורה, ואילו אדם המזיק חייב לעולם.

ומה החידוש בכך, אלא למה שנתה המשנה "שיבר את הכלים", האם לא כדי לדייק "הא נטל חייב להחזיר"? וקשה על רב.

קשיא

אכן, משנתינו קשה לתרוצה אליבא דרב. [הגמרא לא אמרה "תיובתא" שמשמעותה פירכא גמורה, כי רב יכול לתרצה בדוחק, כמו שתירצנו. ולא כתבה המשנה במפורש: "נטל חייב"].

עתה מקשה הגמרא על דברי רבא הסובר שבנטל חייב להחזירם.

מתיב רב ביבי בר אביי

: שנינו בברייתא:

הגונב כיס

ובתוכו מעות

בשבת

-

חייב

להחזיר, ואין כאן דין של "קם ליה בדרבה מיניה", אף שהוא חייב סקילה בחללו את השבת בהוצאת הכיס מרשות היחיד לרשות הרבים,

שהרי נתחייב ב

החזרת ה

גניבה

משעת הגבהת הכיס ברשות הבעלים, וזה היה

קודם שיבוא לידי איסור שבת

שמתחייב בשעת הוצאתו מרשות לרשות. ולכן אין כאן דין של "קם ליה בדרבה מיניה", כי בשעת הגניבה לא היה חייב מיתה .

אבל, אם לא קנה את הגניבה בקנין "הגבהה", אלא ב"משיכה", והוא הוצאה מרשות הבעלים לרשות הרבים, ואיך עשה כן, ש

היה מגרר

את הכיס

ויוצא

-

פטור

מתשלומין,

שהרי איסור גניבה ואיסור סקילה

על חילול שבת

באין כאחד

בשעת ההוצאה מרשות הבעלים לרשות הרבים.

הרי שבגלל החיוב מיתה פטור להחזיר את הכיס והמעות, אף אם עדיין ישנם. וקשה על רבא?

ומתרצינן:

והלכתא,

מה ששנתה הברייתא שהוא פטור, מדובר - לדעת רבא - שאינם קיימים,

דשדנהו בנהרא

שזרקם לנהר, והם אבודים. אבל אם הם קיימים, אכן יש להחזירם .

ומספרת הגמרא עובדא:

ל

רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא

גנבים חתרו אצל רבא וגנבו לו אילים. לבסוף, הגנבים

אהדרינהו ניהליה

החזירו אותם,

ולא קבלינהו

, רבא לא רצה לקבלם, אף שלדעתו הם שלו כי הגנבים לא קנו אותם, כי

אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב

יצא הדבר מפי רב, ולדעתו הגנבים קנו אותם, ואינם צריכים להחזירם .

אמרה התורה: "אם במחתרת ימצא הגנב... אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו"

להלן מובאים שתי ברייתות.

התנא של הברייתא השניה, מפרש את הפסוקים כפשוטם "אם זרחה השמש עליו - דמים לו". ואילו התנא של הברייתא הראשונה דורש "סמוכים", ומסמיך שני הפסוקים, ודורש: "אין לו דמים אם זרחה השמש עליו".

תנו רבנן: "אין לו דמים אם זרחה השמש עליו",

ויש להקשות,

וכי השמש עליו בלבד זרחה?!

אלא

נפרש:

אם ברור לך הדבר כשמש, שאין לו שלום עמך

ובא להרגך - אין לו דמים

הרגהו!

ואם לאו

שאין ברור לך כשמש, והנך מסופק בדבר

אל תהרגהו!

תניא אידך

שנינו ברייתא אחרת:

"אם זרחה השמש עליו דמים לו",

ויש להקשות:

וכי השמש עליו בלבד זרחה?!

אלא

נפרש כך:

אם ברור לך כשמש, שיש לו שלום עמך

והוא רחמני, ואף אם תעמוד כנגדו לא יהרגוך - דמים לו

אל תהרגהו!

ואם לאו

ואין ברור לך כשמש, והנך מסופק בדבר -

הרגהו!

ומקשינן:

קשיא אהדדי

. שתי הברייתות סותרות, שהראשונה אמרה שמספק - אל תהרגהו, ואילו השנייה אמרה שמספק - הרגהו?