סנהדרין 57a — התלמוד בעברית

א.

עבודה זרה וגילוי עריות,

דכתיב

[בראשית ו' יא']:

"ותשחת הארץ לפני האלהים", ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנאמר

לשון

"השחתה", אינו אלא דבר ערוה, ועבודת כוכבים

.

דבר ערוה, שנאמר

[שם יב']

"כי השחית כל בשר את דרכו".

עבודת כוכבים, דכתיב

[דברים ד' טז']:

"פן תשחיתון ועשיתם

לכם פסל...

", וגו'.

והרי נענשו בני דור המבול על עבירות אלו, ומוכח שהוזהרו עליהן, שאם לא כן לא היו נענשים, ד"לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר".

ואידך,

כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, שעיקר האזהרה נאמר ב"ויצו", ובדור המבול

אורחייהו דקא מגלי.

כלומר, גילה הכתוב עבור מה נענשו.

ב.

שפיכות דמים, דכתיב

[בראשית ט' ו']:

"שופך דם האדם

באדם דמו ישפך

" וגו'.

ואידך,

כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה? סבר, עיקר האזהרה מ"ויצו", וכאן רק

קטלייהו הוא דקמגלי.

כלומר, בא רק לומר באיזו מיתה יהרג.

ג.

גזל, דכתיב

[בראשית ט' ג']:

"כירק עשב נתתי לכם את כל", ואמר רב לוי, "כירק עשב",

כלומר, רק דבר הגדל מאליו, הותר להם לאוכלו.

ולא כירק גנה,

שנזרעה על ידי אחר.

ואידך,

כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר,

ההוא למישרי בשר הוא דאתא.

מפסוק זה למדנו היתר אכילת בשר לבני נח .

ד.

אבר מן החי, דכתיב

[שם ד']:

"אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו".

ואידך,

כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר,

ההוא

קרא,

למישרי שרצים הוא דאתא.

כלומר, משום שהוזהרו באבר מן החי מ"אכול תאכל", בא הכתוב להתיר אבר מן החי בשרצים, כיון שלא נאסר אלא אבר מאלו שדמם קרוי "נפש", יצאו שרצים, שאין דמם קרוי "נפש", והרי הוא כבשר.

ה.

סירוס, דכתיב

[שם ז']

"שרצו בארץ ורבו בה".

ואילו סרוס מבטל פריה ורביה.

ואידך,

כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר, ההוא

לברכה בעלמא.

כלומר, לא ציום בפריה ורביה, אלא ברכם שיפרו וירבו.

ו.

כלאים, דכתיב

[שם ו' כ']:

"מהעוף למינהו",

משמע, שהעוף מותר להזדוג רק עם בן מינו.

ואידך,

כלומר, מאן דדריש מ"ויצו", מדוע לא דרש מפסוק זה?

סבר,

ההוא לצותא בעלמא.

כלומר, אין איסור בדבר, אלא עדיף שכל מין יזדווג עם בן מינו.

אמר רב יוסף: אמרי בי רב

[אמרו בני הישיבה]:

אף שבן נח מוזהר על שבע מצוות, מכל מקום

על שלש מצוות

בלבד

בן נח נהרג

-

[

גש

"

ר

-

ג

ילוי

; ש

פיכות; ב

ר

כת -

סימן

לשלשת העבירות שבן נח נהרג עליהם]:

על: גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל ברכת השם

.

מתקיף לה רב ששת

:

בשלמא שפיכות דמים

נהרג בן נח עליו, משום

דכתיב

במאמר הקב"ה לנח [בראשית ט ו]: "

שופך דם האדם

, באדם [על ידי אדם] דמו ישפך" -

אלא הנך

אבל שתי המצוות הנוספות, דהיינו: גילוי עריות וברכת השם -

מנא להו

[מהיכי תיתי לחייב עליהן מיתה]!? שהרי:

אי גמר

[אם נלמדים] מצוות אלו ב"מה מצינו"

משפיכות דמים

, כשם שנהרג על זה כן נהרג על אלו - כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן

אפילו כולהו

[אף כל שאר מצוות בני נח]

נמי

יהרג עליהן ב"מה מצינו" משפיכות דמים!?

ו

אי משום דאיתרבאי

בן נח למיתה בשתי מצוות אלו

מ

מה שכפל הכתוב - בציווי מצוות אלו לישראל - "

איש איש

", ומשמע לרבות את הגויים כישראל; אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן

עבודת כוכבים נמי איתרבי מ

"

איש איש

", ולמה אין בן נח נהרג אף על עבודת כוכבים!?

אלא אמר רב ששת

: אכן יש להוסיף עבודת כוכבים, משום שנתרבתה אף היא מ"איש איש":

וכך

אמרי בי רב

:

על ארבע מצוות בן נח נהרג

, דהיינו: גילוי עריות, שפיכות דמים, ברכת השם ועבודת כוכבים.

ומקשינן עלה:

ו

כי

על עבודת כוכבים בן נח נהרג!?

והתניא

:

בעבודת כוכבים

, כך הוא הדין:

אותם

דברים

[מעשים שעושה העובד לשם עבודה זרה]

שבית דין של ישראל ממיתין עליהן

, כגון כל העבודות שדרכן בכך,

בן

נח מוזהר עליהן

-

הרי משמע:

אזהרה אין

[אכן הוזהרו בני נח מלעבוד עבודה זרה], אבל

מיתה

-

לא

, אלא לישראל בלבד!?

אמר

תירץ

רב נחמן בר יצחק

:

אזהרה שלהן

[של בני נח]

זו היא מיתתן

, כלומר: כל "אזהרה" ששונה התנא גבי בני נח, זו היא מיתה שלהם, שלא דייק התנא לשנות לשון "מיתה" גבי אותן מצוות שחייב עליהם הגוי מיתה, ולשנות לשון "אזהרה" באותן מצוות שאין חייב עליהם הגוי מיתה.

אבל

רב הונא ורב יהודה, וכולהו תלמידי דרב

, נחלקו על רב יוסף ורב ששת הסוברים, שאין בן נח נהרג על כל שבע מצוותיו, ו

אמרי

:

על שבע מצוות בן נח נהרג;

והטעם:

גלי רחמנא בחדא

[גילתה התורה שהגוי חייב מיתה באחת ממצוותיו] והיינו שפיכות דמים, וכמו שאמרה תורה "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך",

והוא הדין לכולהו

מצוותיו שהוא נהרג עליהם.

ומקשינן עלה:

ו

כי

על הגזל

שהיא אחת משבע מצוותיו -

בן נח, נהרג

, וכפי שאמרו אמוראים אלו!?

והתניא

בתוספתא דמסכת עבודה זרה פרק ט:

"על שבע מצוות נצטוו בני נח: על הדינין, ועל עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל הגזל, ועל אבר מן החי.

על הדינין, כיצד:; על עבודת כוכבים ועל ברכת השם כיצד:; על גילוי עריות כיצד;: ועל שפיכות דמים כיצד... -

על הגזל

כיצד:

גנב

הגוי,

וגזל

[או גזל] -

וכן

אם לקח הגוי אשת איש

יפת תואר

במלחמה, שנמצא גוזל את חבירו;

וכן

אם עשה דברים שהם

כיוצא בהן

של אלו [ולקמן מפרש להו] -

כך הוא הדין:

גוי בגוי

, כלומר: גוי שבא לעשות כן לגוי אחר,

ו

כן

גוי בישראל

, הרי זה

אסור

לו.

ו

אילו

ישראל

שבא לעשות כן

בגוי

, הרי זה

מותר

".

ואם איתא

שהגוי נהרג על הגזל, למה שנינו: גוי בגוי וגוי בישראל אסור,

ניתני

"גוי בגוי וגוי בישראל הרי זה

חייב

מיתה"!? ומשנינן: לעולם אף גוי בגוי, וגוי בישראל, הרי זה חייב מיתה, ומכל מקום לא קתני אלא לשון "אסור",

משום דקבעי למיתנא סיפא

[משום שרצה התנא לשנות בסיפא]:

"

ישראל בגוי מותר

", ולהשמיענו שאפילו איסור אין בזה, לפיכך

תנא

אף

רישא

"גוי בגוי

אסור

".

כלומר, אילו היה התנא שונה גבי גוי בגוי וגוי בישראל "חייב", אם כן כנגדו גבי ישראל בגוי היה לו לשנות "פטור", והרי אין הדבר כן, כי אז היה משמע שאין הישראל אלא פטור ממיתה, אבל עובר הוא עליו בלאו, ואילו לפי האמת גוי בישראל מותר.

ומקשינן:

והא כל היכא דאית ליה חיובא מיתנא קתני

[הרי באותה ברייתא עצמה, באותן עבירות שהגוי חייב עליהן מיתה - התנא כן שונה לשון חיוב], ומאחר שגבי גזל שינה התנא את לשונו ושנה לשון איסור, משמע: בזה הוא חייב, ובזה הוא אסור ולא חייב!?

ד

הרי

קתני רישא

דאותה ברייתא:

על שפיכות דמים

כיצד:

גוי בגוי, וגוי בישראל

, הרי זה

חייב

מיתה, ואילו

ישראל

שעשה כן

בגוי

, הרי זה

פטור

.

ומשנינן:

לעולם גבי גזל לאו דוקא נקט התנא לשון איסור, ולא שנה כן אלא משום שגבי ישראל שנינו "מותר"; ודקשיא לך: הרי ברישא שנה התנא לשון חיוב, ומדלא שנה לשון איסור כמו גבי גזל, הרי משמע בזה הוא חייב ובזה הוא אסור; לא קשיא: כי

התם

גבי שפיכות דמים מוכרח היה התנא לשנות "חייב", כי

היכי ליתני

[כי איך יכול היה לשנות באופן אחר]!?

אי

ליתני

גבי גוי "

אסור

",

ו

גבי ישראל "

מותר

",

והתניא

:

גוי, ו

כן ישראל שהן

רועי בהמה דקה

שסתמן גזלנין, כי מרעים הם את הבהמות בשדות של אחרים -

לא מעלין

אותם אם נפלו בבור כדי להצילם,

ו

מכל מקום

לא מורידין

אותם לבור להמיתם בידים -

הרי שישראל אסור להוריד את הגוי ולהורגו; ומוכרח היה התנא לשנות גבי גוי בגוי לשון חיוב, וכנגדו גבי ישראל בגוי לשון פטור, דמשמע אבל אסור.

שנינו בברייתא: על הגזל כיצד: גנב וגזל, וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן:

שואלת הגמרא: "

כיוצא בו

"

בגזל, מאי היא?

אמר

פירש

רב אחא בר יעקב

:

לא נצרכה, אלא לפועל

גוי שאכל ענבים

בכרם

שהיה עובד בו.

ומקשינן עלה:

פועל בכרם, אימת

[מתי היה אוכל] עד שהוא חשוב "כיוצא בו" דגזל, ולא גזל ממש!? והרי:

אי

כשאכל הפועל את הענבים

בשעת גמר מלאכה

, וכגון ששכרו לבצור את הענבים ואכל מהם באותה שעה; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

הרי

התירא הוא

אפילו לישראל בישראל, כפי שיתבאר; ואילו בברייתא שנינו: וישראל בגוי מותר, ומשמע: הא ישראל בישראל אסור.

ומנין שישראל בישראל אוכל בשעת גמר מלאכה?

שנאמר: "כי תבוא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך, ואל כליך לא תתן", ודרשו חכמים: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית - היינו בשעת גמר מלאכה - אתה אוכל.

אי

, שמא תאמר: "כיוצא בו דגזל" הוא: פועל שאכל

לאו בשעת גמר מלאכה

, שאינו נותן באותה שעה לכליו של בעל הבית, ובאופן זה הגוי בגוי ובישראל אסור, וישראל בגוי מותר, אבל ישראל בישראל באמת אסור, שהרי לא התירה תורה אלא בשעת גמר מלאכה; אף כך אי אפשר לומר, כי:

אם כן

גזל מעליא הוא

[גזל גמור הוא], והוא כבר בכלל מה ששנינו "על הגזל".

אלא אמר רב פפא

:

לא נצרכה

"כיוצא בו דגזל"

אלא ל

גוי שגזל או גנב

פחות משוה פרוטה

.

ומקשינן עלה:

אי הכי

שהברייתא עוסקת בגזילה פחות משוה פרוטה - האיך שנינו בברייתא "

גוי בישראל, אסור

",

הא

ישראל

בר מחילה הוא

ומוחל הוא על גזל מעט כזה, ואין כאן גזל כלל!?

ומשנינן:

נהי דבתר הכי מחיל ליה

[אם כי הישראל מוחל בדיעבד], מכל מקום

צערא בשעתיה מי לית ליה

[וכי בשעת גזילה אין לישראל צער מגזילתו של הגוי ואפילו שהיא פחות משוה פרוטה]!? ואם כן בכלל גזל הוא ושפיר קתני "גוי בישראל אסור".

ואכתי מקשינן: הניחא לענין גוי בישראל ניחא שגזילת פחות משוה מפרוטה נקראת "כיוצא בו דגזל" היא ולא גזל ממש, כיון שאינו גזל גמור להוציאו ממנו בדיינים כי מוחל הוא על כך; אבל גבי

גוי בגוי

בפחות משוה פרוטה, וכי "

כיוצא בהן

" דגזל הוא, ולא גזל ממש!?

והרי

כיון ד

גויים

לאו בני מחילה נינהו

, כלומר: מסתמא אינו מוחל, שהרי מקפיד על ממונו יותר מדי, ונמצא שאף צריך הוא להשיבו לו, אם כן

גזל מעליא הוא

ולא מיקרי "כיוצא בהן" דגזל!?

אלא אמר

פירש

רב אחא בריה דרב איקא

את מה ששנינו בברייתא "כיוצא בהן" דגזל:

לא נצרכה

הברייתא

אלא לכובש שכר שכיר

, כי מאחר שלא חטף מידו אין זה נקרא "גזל" אלא "כיוצא בו" דגזל; ועל זה שפיר שנינו בברייתא:

גוי בגוי, וגוי בישראל, אסור; ישראל בגוי מותר

.

עוד מבארת הגמרא את הברייתא ששנינו: "וכן יפת תואר, וכן כיוצא בהן", ושואלת:

"

כיוצא ביפת תואר

"

מאי היא?

כי אתא רב דימי

[כאשר בא רב דימי מארץ ישראל],

אמר רבי אלעזר: אמר רבי חנינא

:

בן נח שייחד שפחה לעבדו, ו

אחר כך

בא

האדון

עליה

שלא מדעת העבד, הרי זה

נהרג עליו

משום גזל העבד; וגזל זה הוא "גוי בגוי - כיוצא בו דיפת תואר". מוסיפה הגמרא: "

כיוצא בו

"

דשפיכות דמים לא תנא

התנא בברייתא [לא הזכיר התנא "כיוצא בו" גבי שפיכות דמים], ומשום שאין אתה מוצא בשפיכות דמים, אלא או חיוב גמור, או היתר גמור.

אמר אביי

:

אי משכחת דתניא

[אם תמצא מי ששונה בברייתא: "כיוצא בו" דשפיכות דמים], כי אז ודאי

רבי יונתן בן שאול היא, דתניא

:

רבי יונתן בן שאול אומר

: ה

רודף אחר חבירו להורגו

-

ויכול

הנרדף

להצילו

[להציל את עצמו]

באחד מאבריו

של הרודף, וכגון שיכול לקטע את רגלו,

ולא הציל

באופן זה - אלא הרגו,