סנהדרין 52b — התלמוד בעברית

אמר רבי אלעזר

למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ

כיצד נראה התלמיד חכם לעיני עם הארץ?

בתחלה דומה

התלמיד חכם בעיניו

לקיתון של זהב.

ואם התלמיד חכם

סיפר הימנו

שוחח עימו, מיד

דומה

בעיניו

לקיתון של כסף.

ואם הוסיף התלמיד חכם ו

נהנה ממנו

מעם הארץ, מיד הוא

דומה

בעיני עם הארץ

לקיתון של חרש.

וקיטון של חרס,

כיון שנשבר, שוב אין לו תקנה.

ולפיכך, לאחר שהתחילו לשוחח עם קורח, ועוד נהנו מסעודתו, נראו בעיני קרח כקיטון של חרס, ונקל בעיניו לצרפם למחלוקתו עם משה.

במשנה הובאה עדותו של רבי אלעזר בר צדוק על בית דין שדנו בת כהן לשריפה והקיפוה בחבילי זמורות ושרפוה, ואמרו לו החכמים בית דין של אותה שעה לא היה בקי.

ומביאה הגמרא מעשה כעין זה.

אימרתא בת טלי

[שם אשה]

בת כהן שזינתה הואי.

הביאוה לבית דין, ו

אקפה

הקיפה

רב חמא בר טוביה חבילי זמורות, ושרפה.

אמר רב יוסף

: רב חמא

טעה בתרתי

:

טעה בדרב מתנה,

שכן רב מתנה פירש את מצוות השריפה שנאמרה במשנה, בפתילה של אבר המושלכת לתוך פיו, ולא שורפים את גופו של הנידון.

ו

עוד

טעה ב

דבר משנה.

דתניא

נאמר [דברים יז ט]:

"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

ממה שנאמר באת אל הכהנים ואל השופט דרשו חכמים -

בזמן שיש כהן

שהכהנים עומדים על משמרתם בבית המקדש

יש משפט,

בית דין הגדול דנים דיני נפשות. אבל

בזמן שאין כהן, אין משפט.

ואילו רב חמא דן דיני נפשות בזמן שאין כהן בבית המקדש, וטעה בדין המפורש בברייתא. שנינו במשנה:

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה ו

הקיפוה בחבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי

.

אמר רב יוסף: בית דין של צדוקים הוה,

הצדוקין היו דורשים את המקראות לפי פשוטן, ולא קיבלו את דרשות חכמים. ומאחר שנאמר באש תישרף, סברו מנפשם שעליהם לשורפה בחבילי זמורות.

ומקשה הגמרא: במשנה משמע ד

הכי אמר להו

רבי אלעזר בר צדוק, שהעיד על בית דין ששרפו בת כהן בחבילי זמורות,

והכי אהדרו ליה

שאותו בית דין לא דנו על פי ההלכה, שכן היו צדוקים.

והתניא,

שנינו בברייתא,

אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של אבא, והביאו בת כהן שזינתה

לבית דין

והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה.

אמרו לו

החכמים: לדבריך

קטן היית

בזמן ראייתך,

ואין מביאין ראיה מן הקטן.

ומשמע שחכמים לא קיבלו את עדותו מפני שהיה קטן, ולא מחמת שבית דין של אותה שעה צדוקים הוו.

ומיישבת הגמרא:

שני מעשים הוו.

פעם אחת העיד על מעשה שראה בילדותו, ועל כך השיבו אין מביאים ראיה מהקטן. ופעם אחת העיד על מעשה שראה בגדלותו והשיבו לו שאותו בית דין של צדוקין היה.

ודנה הגמרא:

הי,

איזה מעשה

אמר להו

רבי צדוק לחכמים

ברישא.

אילימא,

אם נאמר

הא קמייתא

[את המעשה הראשון שהובא במשנתנו]

אמר להו ברישא.

יקשה, שכן על אותו מעשה ש

אמר להו

שראה אותו

כשהוא גדול,

דחוהו

ולא אשגחו

ביה,

ואמרו לו שהיו בית דין של צדוקין. ואם כן כיצד יתכן שעל המעשה השני ש

אמר להו

שראה אותו

כשהוא קטן,

לא דחוהו שהיו בית דין של צדוקים,

ואשגחו ביה,

קיבלו את דבריו, אלא שאמרו לו אין מביאים ראיה מן הקטן.

אלא

על כרחך,

הא

[- המעשה המובא בתוספתא]

אמר להו ברישא, ו

על כך

אמרו ליה

החכמים

קטן היית,

ואין מביאים ראיה מהקטן.

ושוב חזר רבי אלעזר

ואמר להו

לחכמים, שראה מעשה נוסף כעין זה

כשהוא

היה

גדול, ו

על כך

אמרו ליה

חכמים, שאותו בית דין נהג כך,

מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי.

מתניתין:

מצות הנהרגין

כיצד.

היו מתיזין

את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה

למי שהתחייב מיתה

.

רבי יהודה אומר, ניוול הוא לו,

אם חותכים את ראשו ונופל, יש בכך ניוול למת, ונאמר בתורה ואהבת לרעך כמוך.

אלא

כך היא מצוות הנהרגין:

מניחין את ראשו

של הנידון לשריפה

על הסדן

עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים

, וקוצץ

את הראש

בקופיץ

חרב גדולה יותר מסייף, ומתוך כבדה נחתך הראש בבת אחת

.

אמרו לו

חכמים לרבי יהודה,

אין מיתה מנוולת מזו.

ואדרבה כדי שלא יבא לידי ניוול גדול יותר יש להתיז את ראשו בסייף.

גמרא:

תניא: אמר להן רבי יהודה לחכמים, אף אני יודע שמיתה מנוולת היא

להמיתו על הסדן.

אבל מה אעשה, שהרי אמרה תורה

[ויקרא יח]

"ובחקותיהם לא תלכו".

ואם כן אסור להרוג אדם בסייף, כדי שלא תהא המצווה באה בעבירה.

ורבנן

סברו שאין חשש של בחוקותיהם לא תלכו, בהריגה על ידי סייף.

כיון

שמצינו

דכתיב

הריגה על ידי

"סייף" באורייתא,

שנאמר במיתת עיר הנידחת [דברים יג טז]: "הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב", הרי שכך היא המצווה מן התורה להרוג בסייף.

אם כן

לא מינייהו קא גמרינן,

אין ההריגה בסייף נידונית כמעשה שיש בו משום חוקות הגויים, שכן איננו הורגים כך מחמת שכך הוא מנהגם, אלא משום שכך היא מצוות התורה.

ומביאה הגמרא ראיה לדבר, שכל מעשה שיש לו שורש בתורה, מותר לעשותו גם אם דרכם של הגוים לעשות כן:

דאי לא תימא הכי

כדעת רבנן, אלא אסור לעשות דבר שהוא חוקות הגוים למרות שיש לו שורש בתורה.

אם כן תיקשי, כיצד נפרש את

הא דתניא

בברייתא:

שורפין על המלכים

שמתו את מיטתן ואת כלי תשמישן, משום אבילות,

ולא

חוששין

מ

שום

דרכי האמורי,

למרות שדרכם של האמוריים לשרוף על מלכיהם

.

ולכאורה קשה,

היכי שרפינן, והכתיב "ובחקותיהם לא תלכו",

וכיוון שהגויים רגילים לשרוף על מלכיהם אם כן יאסר לשרוף על המלכים משום חוקות הגוים

?!

אלא

על כרחך הותר לשרוף על המלכים

כיון

דמצינו

דכתיב שריפה

על מלכים

באורייתא, דכתיב

[ירמיה לד ה] שאמר ה' לצדקיהו - "בשלום תמות

ובמשרפות אבותיך

המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך", ומשמע שכבר היה מנהג קדום לשרוף את כליהם של המלכים.

וכיוון שכך מותר לשרוף על המלכים גם בזמן שהאמוריים נוהגים כן, משום ד

לאו מינייהו קא גמרינן.

ו

כיוון שמצינו היתר לנהוג במנהג הגויים בדבר שיש לו שורש בתורה,

הכא נמי

הותר להתיז את ראשו של הנידון בסייף, ואין בכך משום חוקות הגויים, ד

כיון דכתיב "סייף" באורייתא, לאו מינייהו קא גמרינן.

ודנה הגמרא:

והא דתנן באידך פירקין אלו הן הנהרגין: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת.

בשלמא

אנשי

עיר הנדחת

נהרגין בהתזת ראשם בסייף משום ד

כתיב בהו

[דברים יג יז] " הכה תכה את יושבי העיר ההיא

לפי חרב",

וכיוון שנאמר בתורה שהריגתם בחרב אין חשש משום בחוקותיהם לא תלכו.

אלא רוצח, מנלן

היכן נאמר בתורה שמיתתו היא בסייף?

דתניא

נאמר באדון ההורג את עבדו הכנעני [שמות כא כ]

"נקם ינקם",

ופשרה של

נקימה זו איני יודע מה הוא

כיצד יענש האדון.

אך

כשהוא אומר

[ויקרא כו כה]

"והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית", הוי אומר

מכאן יש ללמוד, כשם שנקמה זו בחרב, אף

נקימה זו

באדון ההורג את עבדו מיתתו ב

סייף.

ומקשה הגמרא, בשלמא את ההריגה בחרב ניתן ללמוד מהנאמר "לפי חרב" ו"מנקום ינקם" אך מנין שצורת הריגתו היא על ידי חיתוך ראשו בסיף,

ואימא דבריז ליה מיברז

שתוקעים את החרב בביטנו ועל ידי כך הוא מת?

ומתרצת הגמרא: "

לפי חרב" כתיב,

תיבת "פי" נגזרת מלשון "פיפיות", דהיינו חרב שיש לה שני צדדים הרי שכל צד נקרא "פי". ומלשון הכתוב משמע שהריגתו בחרב איננה על ידי תחיבת קצה החרב בביטנו שהרי קצה החרב אינו נקרא "פי", אלא הורגים אותו על ידי חיתוך גופו באחד משני צידי החרב.

ושוב מקשה הגמרא: מנין שחותכים את צאוורו,

ואימא דעביד ליה גיסטרא

חותכים את גופו לשנים לאורכו?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: אי אפשר לומר שכך היא מתתו, ד

אמר קרא "ואהבת לרעך כמוך",

ובכלל אהבת רעך היינו שאם נגזר עליו למות,

ברור לו מיתה יפה

שלא יתבזה במיתתו יותר מדי. ואילו יחתכו את גופו לכל אורכו הרי זה ניוול גדול למת.

חוזרת הגמרא ומקשה על מה שנאמר לעיל שהמקור להריגת רוצח בסייף הוא ממה שנאמר בהורג עבדו נקום ינקם, ומשמעות הנקמה היא סיף כנאמר חרב נוקמת:

אשכחן

אדון

דקטל עבדא

שהוא חייב מיתה בסיף על הריגתו, אבל אם הרג

בר חורין

מנא לן

שאף הוא מיתתו בסיף?

ותמהה הגמרא על הקושיה:

ו

כי

לאו קל וחומר הוא

הרי אם מצינו שההורג עבד חייב מיתה בסייף, כל שכן ההורג בן חורין מיתתו בסייף.

וכי יתכן לומר שאם

קטל עבדא

תהיה מיתת האדון

בסייף,

ואם הרג אדם את חבירו שהוא

בר חורין

יענש רק

בחנק?

ומבארת הגמרא את הקושייה:

אכן, אם הרג בן חורין, מסברא מיתתו בסייף, בקל וחומר מהורג עבד, אלא ש

הניחא למאן דאמר

מיתת

חנק

נידונית כמיתה

קל

ה, אם כן לא מיסתבר שההורג בן חורין יענש במיתה קלה ממי שהרג עבד.

אלא למאן דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר,

מנין שההורג בן חורין נידון בסייף, אולי דינו חמור יותר מהורג עבד ועליו להיענש במיתת חנק החמורה מסייף?

ומתרצת הגמרא: למאן דאמר חנק חמור המקור לכך שרוצח בן חורין נידון בסייף ולא בחנק,

נפקא ליה מדתניא

בברייתא: מצינו [דברים כא ט] שלאחר קיום מצוות עגלה ערופה התפללו הזקנים ואמרו

"ואתה תבער הדם הנקי מקרבך",

כלומר כנגד עריפת העגלה, תבער את הדם הנקי הנשפך.

מכאן דרשו חכמים, ש

הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה, מה להלן

בעגלה ערופה מיתתה

בסייף, ו

כן מקום החיתוך הוא

מן הצואר.

אף כאן

כל שופך דמים, מיתתו

בסייף ומן הצואר.

ומקשה הגמרא:

אי

אם דינו של רוצח הוקש לעריפת עגלה, אם כן ראוי להקישו לעריפת העגלה בעוד דברים, -

מה להלן

עורפים את העגלה

בקופיץ

סכין גדול וכבד יותר מסייף,

ו

כן מקום העריפה הוא

ממול עורף

מאחורי ראשו ולא מהצואר

, אף כאן

חייבי מיתות מיתתם תהא

בקופיץ וממול עורף?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא

[ויקרא יט יח]

"ואהבת לרעך כמוך", ברור לו מיתה יפה.

מתניתין:

מצות הנחנקין

כיצד?

היו משקעין אותו

את הנידון

ב

תוך

זבל עד ארכובותיו.

ונותן סודר

העשוי מבד

קשה לתוך

סודר אחר

ה

עשוי מאריגה

רכה.

וכורך

על צוארו, זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאת.

גמרא:

נאמר [ויקרא כ י] ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו, מות יומת הנואף והנואפת.

תנו רבנן: "איש" פרט לקטן,

שאם הנואף קטן, אינו חייב מיתה.

"אשר ינאף את אשת איש", פרט לאשת קטן,

כי אשת קטן אינה נקראת אשת איש, מאחר וקידושין אינם קידושין.

"אשר ינאף את

אשת רעהו", פרט לאשת אחרים

גוי, מפני שאין קידושין לגוי.

"מות יומת

הנואף והנואפת",

בחנק.

ודנה הגמרא:

אתה אומר

שמיתתם

בחנק,

דבר זה מנין לך?

או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה?!

ומישבת הגמרא:

אמרת, כל מקום שנאמר

לשון

מיתה בתורה סתם,

שלא נתפרש בה באיזו מיתה מדובר, דנים את המתחייב על אותה עבירה שנאמר בה מיתה בחנק.

מפני ש

אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה, אלא להקל עליה!

ומאחר ואיננו יודעים לאיזו מיתה נתכוונה התורה שנמיתנו, עלינו להקל עליו ולהענישו במיתה הקלה ביותר.

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר,

אמנם מיתתו בחנק, אבל

לא

כדברי רבי יאשיה המפרש טעמו

מפני שהיא

[- חנק] מיתה

קלה,

וצריך להענישו במיתה הקלה ביותר. שכן לדעת רבי יונתן מיתת סיף קלה יותר מחנק.

אלא

הטעם לכך שמיתתו בחנק הוא משום ש

כל

לשון

מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק.

ומביאה הגמרא את דברי רבי כביאור לדברי רבי יונתן:

רבי אומר

: מצינו ש

נאמר

בתורה דין

מיתה בידי שמים

[בראשית לח י]: "וימת גם אותו".

ונאמר מיתה בידי אדם

מות יומת.

ומ

מה

שנאמר בשניהם לשון מיתה ללא שנתבאר באיזו מיתה הקישו חכמים, מה

מיתה האמורה בידי שמים

היא

מיתה שאין בה רושם,

אין על המת סימן או חבורה,

אף מיתה האמורה בידי אדם

צריכה שתהיה

מיתה שאין בה רושם,

ועל כרחך שמיתתו בחנק שהיא המיתה היחידה שאינה מותירה סימן על המומת.

ומקשה הגמרא,

ואימא

כל מקום שנאמר מיתה סתם הכוונה למיתת

שריפה,

שאין במת רושם חיצוני, שהרי ממיתים אותו על ידי פתילה רותחת הנזרקת לתוך מעיו?

ומתרצת הגמרא: אמנם גם במיתת שריפה אין רושם, אבל מכל מקום אי אפשר לומר שכוונת התורה באומרה מות יומת לחייב את הנואפת בשריפה, שכן

מ

הא

דאמר רחמנא

בדין

בת כהן

שזינתה שמיתתה

בשריפה, מכלל,

משמע,

דהא

בת ישראל שזינתה,

לאו בת שריפה היא,

אינה נידונית בשריפה.

אם כן על כרחך מיתתה של הנואפת בחנק, שהיא מיתה ללא רושם.

וזה מקורו של רבי יונתן שכל מקום שמוזכר בתורה מיתה סתם, הכוונה היא למיתה בחנק.