סנהדרין 4b — התלמוד בעברית

אמרת,

יש לך לענות ולומר:

יש אם למקרא!

והמקרא הוא "בחלב" [בחטף פתח תחת החי"ת, שהוא הסמיכות של חלב בקמץ]. ואין תנא שיחלוק על הברייתא הזו, כי מהפסוק הזה לומדים לאיסור בשר בחלב, בלי שום חולק.

הרי דכולי עלמא סוברים "יש אם למקרא"!

ולכן, מבאר רב אחא בר יעקב, שאכן כל התנאים סוברים שיש אם למקרא.

אלא, דכולי עלמא,

כל התנאים סוברים "

יש אם למקרא

".

ורבי ורבנן,

שניהם סוברים דקרינן ירשיעון בלשון רבים. ו

בהא קמיפלגי,

בדרשה אחרת הם חולקים:

רבי סבר, ירשיעון אלהים, אחריני,

לבד מהדיין האמור למעלה, ירשיעו עוד שני דיינים, ולומד עליון מתחתון, כמו שכאן הם שנים, כך למעלה בפסוק הם שנים. הרי ארבעה. וכיון שאין עושים בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, והרי הם חמשה.

ורבנן סברי: ירשיעון

בלשון רבים

דהאיך ודהאי,

זה הדיין שכתוב כאן ביחד עם הדיין שכתוב למעלה, והרי הם שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן שלישי, והרי הם שלשה.

וכן חולק רב אחא בר יעקב על מה שאמר רבי יוחנן שרבי יהודה בן רועץ הוא הסובר ש"יש אם למקרא", ומשמע שנחלקו עליו חכמים וסוברים שיש אם למסורת.

ורבי יהודה בן רועץ,

שאמר "וטמאה שבועיים" משום יש אם למקרא -

לא פליגי רבנן עלה

, אין תנא שחולק עליו, אלא כולי עלמא סוברים "יש אם למקרא".

וכן חולק רב אחא בר יעקב על מה שאמר רבי יוחנן, שבית הלל סוברים "יש אם

למסורת". אלא,

בית הלל,

יש להם דרשה אחרת, שממנה הם לומדים שחטאת אשר ניתן מדמה מתנה אחת בלבד, בדיעבד, כיפר.

דתניא: וכיפר וכיפר וכיפר, מפני הדי

ן!

והיינו, כתבה התורה [ויקרא ד] שלש פעמים "וכיפר עליו הכהן", אחת בפרשת שעיר נשיא שמביא חטאת, והשניה בפרשת שעירת עזים שמביא היחיד על חטאו, והשלישית בכבשה של יחיד שמביא על חטאו, והפסוקים האלו מיותרים הם לדרשה, ובאו ללמד שאפילו אם לא ניתנו כל הארבע מתנות על ארבעת הקרנות - כיפר.

ולמה צריכים את שלשת דרשות? מפני הדין, שאם התורה לא היתה כותבת אותן כדי ללמד שארבעת המתנות אינן מעכבות אלא רק אחת, הייתי לומד מהיקש [הנקרא גם הוא "דין"] שהן כן מעכבות.

וכך הוא ההיקש, שהיה אפשר לדון:

והלא דין

הוא, הרי אפשר ללמוד ולדון מן ההיקש:

נאמר דמים

לגבי קרבנות שמתן דמם הוא במזבח

למטה

, מתחת לחוט הסיקרא, שהוא אמצע המזבח [בעולה ושלמים ואשם],

ונאמר דמים

לגבי קרבנות הניתנים

למעלה

מחוט הסיקרא [בחטאת בהמה, שנאמר בה "קרנות"].

מה דמים האמורים למטה,

בשאר הקרבנות, שניתן דמם למטה מחוט הסיקרא,

שנתנן במתנה אחת, כיפר.

שהרי אפילו בית שמאי סבורים שבשאר הקרבנות, חוץ מחטאת, יש לנו ללמוד מהכתוב "ודם זבחיך ישפך", שאפילו במתנה אחת יצא.

אף דמים האמורים למעלה,

בחטאת בהמה,

שנתנן במתנה אחת, כיפר

.

ואכן, בלי הדרשה מהכתובים המיותרים, היינו לומדים מדין היקש, שכיפר.

אך מביאה הברייתא היקש נגדי, ללמוד שאפילו אחת מהמתנות מעכבת.

או כלך,

יתכן שיש לך ללכת

לדרך

לימוד

זו

:

נאמר דמים בחוץ,

בחטאות שדמן ניתן על מזבח החיצון, כגון שעיר נשיא, וכבשה ושעירת יחיד,

ונאמר דמים בפנים,

בחטאות שדמם ניתנין בפנים ההיכל, על מזבח הפנימי, ועל הפרוכת ועל בין הבדים, כגון חטאת יום הכפורים, ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור.

מה דמים האמורים בפנים,

הדין הוא שאם

חיסר אחת מהמתנות

-

לא עשה ולא כלום,

ואין החטאת הזאת מכפרת, כמו שנלמד במסכת מנחות [כז עא]

אף דמים

של חטאות

האמורים בחוץ,

אולי יהיה הדין שאם

חיסר אחת מהמתנות לא עשה כלום.

וכיון שיש היקש לכאן והיקש לכאן. לכן

נראה

מצד הסברא,

למי דומה

הדין של חטאות החיצוניות:

דנים

קרבנות

חוץ

, חטאות החיצוניות,

מ

קרבנות

חוץ

, אשם עולה ושלמים.

ואין דנים

קרבנות

חוץ מפנים,

מחטאות הנעשות בפנים.

או כלך לדרך זו,

להיקש נגדי, דנים

חטאת וארבע קרנות,

חטאות החיצוניות שהן "חטאת", הבאות לכפר על חטא ומצוותן ליתן דמן בארבע קרנות,

מחטאת וארבע קרנות,

מחטאות הפנימיות, שהן גם כן חטאת לכפר, ודמן ניתנין גם על ארבע קרנות מזבח הפנימי.

ואל יוכיח

זה,

היינו דם עולה שלמים ואשם,

שאין חטאת,

שאינן חטאות,

ו

אין דמן ניתן על

ארבע קרנות,

אלא על ה"מזבח סביב", בשתי מתנות שהן ארבע.

ולכן, כיון שהיה יותר מסתבר שיש ללמוד מחטאות פנימיות שמתנה אחת מהן מעכבת, באה התורה ללמדנו -

תלמוד לומר: וכיפר, וכיפר, וכיפר, מפני הדין,

כדי שלא נקישנו לחטאות הפנימיות, אלא נאמר:

כיפר,

לומר, שכיפר

אף על פי שלא נתן אלא שלשה. כיפר, אף על פי שלא נתן אלא שתים. כיפר, אף על פי שלא נתן אלא אחת.

וזה הוא הטעם שבית הלל חולקים על בית שמאי, וסוברים שמתנה אחת מעכבת, ולא משום שסוברים "יש אם למסורת".

וכן חולק רב אחא בר יעקב על מה שאמר רבי יוחנן שרבי שמעון ורבנן חולקים אם יש אם למקרא או למסורת.

ורבי שמעון ורבנן,

כולם סוברים יש אם למקרא. ו"בסוכות" הראשון נאמר לגופיה, היינו למצות סוכה. ונותרו עוד ארבע דרשות, משני "בסוכות":

רבי שמעון סבר, סככא לא בעי קרא.

אין צריך לדרוש מדרשה אחת את הסכך, כי אפשר ללמדו ממשמעות הפסוק הראשון, היות שלא נקראת סוכה בלי סכך. ולכן נשארו לו ארבע דרשות לארבע דפנות, ובאה ההלכה למשה מסיני להשמיענו שאחת מהדפנות די לה בטפח.

ורבנן סברי, סככא בעי קרא.

ולפיהם דרשה אחת באה להשמיענו שלסוכה צריך סכך, ונשארו להם שלש דרשות לשלש דפנות. ובאה ההלכה למשה מסיני להשמיענו שהדופן השלישית די בטפח.

ולכן סוברים חכמים "שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח", ולא משום שהם סוברים יש אם למסורת.

וכן לגבי המחלוקת של רבי עקיבא וחכמים לגבי צירוף רביעית דם משני מתים -

ורבי עקיבא ורבנן,

כולם סוברים "יש אם למקרא", אלא

בהא פליגי

:

רבי עקיבא סבר, "נפשות" תרתי משמע.

לכן הוא מטמא בדם הבא משני מתים.

ורבנן סברי, "נפשות" דעלמא משמע

על כל אחת מנפשות שבעולם [כך הוא ודרך התורה, לדבר בלשון רבים]. ומטמא רק רביעית דם ממת אחד.

אלו הם דברי רב אחא בר יעקב, הסובר שכל התנאים סוברים יש אם למקרא.

ומקשה הגמרא:

ו

כי אפשר לומר

דכולי עלמא

סוברים

"יש אם למקרא"!?

והתניא,

הרי שנינו בבריתא:

לטטפת לטטפת לטוטפות

[עיין בהערה ],

הרי כאן ארבע

בתים. שתים מ"לטוטפת לטטפת" - בלשון יחיד, ושתים מלטוטפות לשון רבים. אלו הם

דברי רבי ישמעאל.

ואילו

רבי עקיבא אומר: אינו צריך

לדרשה זו, אלא

טט

במקום שנקרא

כתפי

הוא

שתים, ופת ב

מקום הנקרא

אפריקי

הוא גם כן

שתים,

הרי ארבע.

ובודאי שהקריאה בכל הפסוקים היא לטוטפות בלשון רבים, ובכל זאת דורשם רבי ישמעאל בלשון יחיד, לפי המסורה.

הרי מוכח, שרבי ישמעאל סובר "יש אם למסורה".

ולכן הגמרא חוזרת בה מדברי רב אחא בר יעקב, שאמר אין מי שסובר "יש אם למסורת", ומתרצת תירוץ אחר על הקושיא של "בחלב אמו", שמשם משמע שאין דורשין מסורת.

אלא

, נתרץ, כי

לעולם,

האמת היא שתנאים

פליגי

חולקים בכך, ויש מי שסובר יש אם למסורת.

והני מילי, כי פליגי,

מתי חולקים ואומרים יש אם למסורת,

היכא דשני קרא ממסורת,

אם יש במקרא שינוי באותיות מהמסורה, שיש בקריאה יותר אותיות מהמסורה.

אבל האי "חלב וחלב", דכי הדדי נינהו,

שהן אותן אותיות, והשינוי הוא רק בצורת הקריאה, אזי כולי עלמא מודו כי

יש אם למקרא

.

אך מקשה הגמרא:

והרי "יראה

-

יראה"

[כמו שנפרש],

דכי הדדי נינהו,

שהן אותן אותיות,

ופליגי,

ובכל זאת התנאים חולקים בכך.

דתניא

למדנו בבריייתא: התנא

יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה בן תימא: הסומא,

עוור

באחת מעיניו, פטור מן ה

מצוה של

ראייה,

והיא מצות ראית פני השכינה ברגל בעזרה, עם הבאת קרבן עולת ראיה,

שנאמר

[שמות כג]: "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה", ודורש [עיין הערה ] גם את המקרא "

יראה",

שכל זכורך יתראה לפני הקדוש ברוך הוא. וגם את המסורה "

יראה",

שכל זכורך יבואו לראות בעצמם את פני השכינה, כי

כדרך ש

הקדוש ברוך הוא בא

ליראות

את כל זכורך, שזה נלמד מהמקרא יראה,

כך בא

הקדוש ברוך הוא

ליראות,

היינו שכל זכורך באים לראות את פני השכינה, שזה נלמד מהמסורת.

ולכן הוא דורש:

מה,

כמו שבא הקב"ה

לראות,

והוא הרי "בא" כשהוא "שלם", כאילו הוא

בשתי עיניו,

וכפי שנאמר [דברים יא] "עיני ה' אלהיך",

אף

כשהקב"ה

בא ליראות

על ידי עולי הרגל, הוא יראה אליהם

בשתי עיניו

של האדם. ולכן אדם שהוא סומא באחת מעיניו, פטור מן הראייה. והיינו שרבי יהודה בן תימא דורש את המקרא ואת המסורת. וחכמים חולקים עליו, ואינם דורשים דרשה זאת.

על כל פנים, מוכח מכאן, שאף על פי שאין שינוי אותיות בין יראה לבין יראה, ובכל זאת דורש רבי יהודה את המסורת. וממילא קשה, למה ב"חלב חלב", אין דורשים את המסורת!?

ומתרצת הגמרא למה אין דורשים חלב.

אלא, אמר רב אחא בריה דרב איקא, אמר קרא "לא תבשל גדי

בחלב אמו",

דרך בישול אסרה תורה.

ולכן אסור רק בדרך בישול, שהוא בחלב האם, אבל בחילב, בשומן אינו דרך בישול, אלא טיגון. והמסקנא היא: יש תנאים הסוברים "יש אם למסורת", ואף אם המקרא והמסורת שווים באותיות, אלא שלגבי בשר בחלב לא שייך לומר כן.

ועתה חוזרת הגמרא לדין דיינים.

תנו רבנן: דיני

ממונות שהם הודאות והלואות, נידונים

בשלשה

הדיוטות.