סנהדרין 40a — התלמוד בעברית

מתניתין:

היו בודקין אותן

את העדים, דהיינו כל אחד ואחד בפני עצמו, זה שלא בפני זה, ותחילה את הגדול שבהם, כמו שלמדנו בבדיקת עדי ממון .

בשבע "חקירות"

אלו:

א.

באיזו שבוע

של היובל עבר הנידון על העבירה, כפי שאתם מעידים עליו ? ב.

באיזו שנה

של השמיטה ?

ג.

באיזו חודש

של השנה?

ד.

בכמה בחדש

בכמה ימים בחודש?

ה.

באיזה יום

מימות השבוע ?

ו.

באיזה שעה

של היום?

ז.

באיזה מקום

היה הדבר?

שבע חקירות אלו כוונתן לאפשר את הזמת העדים, שכן הפרטים המדוייקים על הזמן והמקום גורמים חשובים הם בשביל ההזמה. שהרי המזימים צריכים לומר: עמנו הייתם באותה שעה במקום אחר.

לכן אף על פי שאמרו העדים: בכך וכך בחודש היה המעשה, אף על פי כן שואלים אותם באיזה יום מימות השבוע היה, כי שמא יש עדים היכולים להזימם, והם אינם מעלים בדעתם לחשב את היום בחודש אם היו עדים אלו עמהם באותו היום במקום אחר, וכששואלים את העדים באיזה יום מימות השבוע היה המעשה, והם אומרים ביום פלוני, אז נזכרים עדי ההזמה להזימם .

ולכן גם שואלים את העדים באיזה שעה ביום היה המעשה, כי שמא אין עדים היכולים להזימם לכל היום, אבל יכולים להזימם על השעה שמעידים עליו.

רבי יוסי אומר

: אין בודקים את העדים אלא בשלש חקירות, ואלו הן:

א.

באיזה יום?

ב.

באיזה שעה?

ג.

באיזה מקום?

שהואיל וגביית העדויות היא לרוב כעבור ימים אחדים בלבד לאחר המעשה, אין צורך בחקירות של שמיטה, שנה וחודש. אבל חכמים סוברים, שאפילו אמרו העדים: אמש הרג אותו, או: עכשיו הרגו, בודקים את העדים בכל שבע החקירות, כדי לבלבל דעתם ולגלות על ידי כך מתוך דבריהם, אם יש דופי בעדותם.

וכן שואלים את העדים:

מכירין אתם אותו?

כלומר, אם הם עדי רוצח, שואלים אותם, אם הם מכירים את הנרצח, שמא גוי היה ?

התריתם בו?

שכן ההלכה היא, שאין אדם חייב מיתת בית דין או מלקות, אלא אם כן התרו בו בשעת העבירה, דהיינו שאמרו לו: אל תעשה עבירה זו , שכן אתה מתחייב עליה מיתת בית דין או מלקות, והוא השיב: יודע אני, ועל מנת כן אני עושה. לפיכך שואלים את העדים אם התרו בנידון .

העובד עבודה זרה

אם מעידים הם באחד שעבד עבודה זרה, שואלים אותם:

את מי עבד

איזה אליל עבד?

ובמה עבד

באיזו עבודה, בזביחה או בהשתחויה ?

נתבאר במשנה, שבודקים את העדים בשני סוגי שאלות:

א. ב"חקירות", שהם שאלות בנוגע לזמן והמקום, והן עיקר העדות, שכן הזמת העדים תלויה בהן.

ב. בנוגע לעצם המעשה, כגון אם העידו שחילל את השבת, שואלים אותם: איזו מלאכה עשה, והיאך עשה? או בענין עבודה זרה, שואלים אותם: את מי עבד, ובמה עבד? וכיוצא באלו. ולגבי שאלות אלו ישנן חילוקי דעות, אם הם בכלל "חקירות", שהרי אין ההזמה תלויה בהן. לפי המאירי השאלות הללו נקראות "דרישות". אבל דינן כחקירות. ואף הרמב"ם [עדות א ד - ה] סובר שהן בכלל חקירות.

אבל רש"י סובר שאין השאלות הללו אלא בכלל ה"בדיקות", כפי שהמשנה תבאר כעת:

שיש סוג שלישי של שאלות, שהן בעניינים צדדיים, כגון מה היה לבוש אותו אחד שמעידים עליו? האם היה אותו יום מעונן או בהיר? וכיוצא באלו, ושאלות אלו נקראות "בדיקות".

כל

בית דין

המרבה בבדיקות

שמרבה לבדוק את העדים בשאלות שונות, נוסף על החקירות והדרישות,

הרי זה משובח,

שעל ידי כך מתבררת ביותר כשרות עדותם.

מעשה ובדק

רבן יוחנן

בן זכאי

בעוקצי תאנים,

שבאו עדים והעידו על אחד שהרג אדם תחת עץ התאנה, ושאל אותם בן זכאי על עוקצי התאנים, דהיינו הקצוות שהתאנים מחוברים בהם אל העץ, אם גסים היו או דקים, אם ארוכים היו או קצרים וכדומה.

מה בין חקירות לבדיקות?

מה הבדל יש בדיניהם?

לגבי

חקירות,

אם עד

אחד אומר איני יודע

לענות על אחת השאלות -

עדותן בטילה,

והנידון והעדים נפטרים, שכן בענין זמן ומקום, אם אחד אומר שאינו יודע, הרי זו עדות שאי אתה יכול להזימה, וכל עדות שאין אתה יכול לקיים בה תורת הזמה, אינה עדות .

לגבי

בדיקות,

אם עד

אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין

-

עדותן קיימת.

שלגבי הבדיקות, אפילו כל העדים אמרו שאינם יודעים, הואיל ואין ההזמה תלויה בהן, ואינן עיקר העדות, הרי העדות קיימת.

אמנם יש דבר שבו שווים החקירות והבדיקות.

אחד חקירות ואחד בדיקות

בין בחקירות ובית בבדיקות,

בזמן שמכחישין זה את זה,

כגון אם אחד אומר: הנידון היה לבוש בשעת העבירה בגדים שחורים, והשני אומר: כי היה לבוש בגדים לבנים,

עדותן בטילה,

ואפילו היו שלושה עדים ואחד מכחיש את השניים, כל העדות בטלה בדיני נפשות.

נתבאר שה"חקירות" חמורות מה"בדיקות", שבחקירות אפילו לא היו העדים מכחישים זה את זה, אלא אחד מהם אמר: איני יודע, עדותם בטלה. וכעת המשנה תבאר, שאף בחקירות יש אופנים, שאפילו אם דברי העדים לא היו מכוונים, עדותם קיימת.

עד

אחד אומר: בשנים

ביום ב'

בחדש

פלוני, היה המעשה.

ואחד אומר בשלשה בחדש,

אבל שניהם אומרים שהיה באותו יום בשבוע, כגון אם עד אחד אומר: ביום רביעי בשבת ב' בכסלו היה המעשה, והשני אומר: ביום רביעי בשבת ג' בכסלו היה המעשה.

עדותן קיימת,

ששניהם מתכוונים לאותו יום, ואין כאן הכחשה, אלא

שזה יודע בעיבורו של חדש,

שהאומר ביום ב' בחודש יודע שהחודש שעבר היה מעובר, בן שלושים יום, והיום הראשון של ראש חדש היה יום ל' מחודש שעבר,

וזה אינו יודע בעיבורו של חדש,

וסבור שהחודש שעבר היה חסר, בן עשרים ותשע ימים, ולפי חשבונו אותו יום שמעידים עליו היה יום ג' בחודש .

אבל אם

זה אומר: בשלשה

בחודש,

ואחד אומר בחמשה

בחודש -

עדותן בטילה,

כי כיון שיש ביניהם הבדל של שני ימים, הרי הם מכחישים זה את זה, שכן בשני ימים אין אדם טועה.

בזמן המשנה היו מונים את שעות היום בשעות זמניות [ולא יחידות זמן קבועות כמקובל בימינו], דהיינו שהיו מחלקים את היום מהבוקר עד הערב, לשנים עשר חלקים, וכל חלק השנים עשר של היום נקרא "שעה זמנית", מכאן שהיו מונים את השעות של היום מהבוקר עד הערב. והחל מהערב התחיל המנין של שעות הלילה. ושוב לפי חלוקת הלילה לשנים עשר חלקים. נמצא אורך השעה של היום תלוי באורך היום [ששונה בקיץ ובחורף], ואורך השעה של הלילה תלוי באורך הלילה.

אם עד

אחד אומר: בשתי שעות

בשעה שניה מתחילת היום היה המעשה.

ואחד אומר: בשלש שעות

בשעה שלישית מתחילת היום היה המעשה.

עדותן קיימת,

כי עלול אדם לטעות בשעה אחת, ואין כאן הכחשה.

אבל אם עד

אחד אומר: בשלש

בשעה שלישית מתחילת היום היה המעשה.

ואחד אומר בחמש

בשעה חמישית מתחילת היום,

עדותן בטילה,

שאין דרכו של אדם לטעות בשעתיים, והרי הם מכחישים זה את זה.

רבי יהודה אומר

: עדותן

קיימת,

כי אף בשעתיים עלול אדם לטעות.

אבל אם עד

אחד אומר בחמש

בשעה חמישית מתחילת היום,

ואחד אומר בשבע

בשעה שביעית,

עדותן בטילה

אף לדעת רבי יהודה, לפי

שבחמש

שעות מתחילה היום

חמה

עדיין

במזרח,

שהרי הוא קודם חצות היום,

ובשבע

שעות מתחילת היום, שהוא לאחר חצות היום,

חמה

כבר נמצאת

במערב,

ובשעות אלו אין אדם טועה.

ואחר כך

לאחר שמסיימים את בדיקת העד הראשון,

מכניסין את

העד

השני ובודקין אותו

כדרך שבדקו את העד הראשון, בחקירות ובבדיקות, וכן בודקים את כל העדים בדרישה וחקירה.

אם נמצאו דבריהם מכוונים

שאין סתירה ביניהם, מתחילים הדיינים במשא ומתן, והם

פותחין

דבריהם

בזכות

הנידון, שאומרים לו: אם לא עשית דבר זה שהעידו עליך, אל תירא מדבריהם .

אם

אמר אחד מן העדים: יש לי ללמד עליו זכות,

רוצה אני להוכיח, שהנידון זכאי. וכל שכן אם אמר, שיש לו ללמד עליו חובה,

או

שאמר

אחד מן התלמידים

היושבים בשורות לפני הדיינים :

יש לי ללמד עליו חובה

יש לי להוכיח כי הנידון חייב,

משתקין אותו.

ודבר זה נלמד מהפסוק, ששנינו בברייתא [לעיל לד א]: "אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות, מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר [במדבר לה ל]: "ועד אחד לא יענה" - בין לזכות בין לחובה . מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין שומעין לו? תלמוד לומר [שם]: "אחד לא יענה בנפש למות"

\- למות הוא שאינו עונה, דהיינו לחובה, אבל לזכות עונה".

לכן אם

אמר אחד מן התלמידים: יש לי ללמד עליו זכות

-

מעלין אותו

למקום מושב הדיינים,

ומושיבין אותו ביניהם

18 , ולא היה

אותו תלמיד

יורד משם כל היום כולו,

ואפילו אין ממש בדבריו, כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו, שאם יורידוהו היום לעין כל, בושה היא לו.

אם יש ממש בדבריו

של התלמיד, שמוצאים בהם ראיה של ממש לזכותו של הנידון -

שומעין לו

ואינו יורד משם לעולם .

ואפילו הוא

הנידון

אומר יש לי ללמד על עצמי זכות,

רוצה אני ללמד עלי סנגוריה,

שומעין לו.

ובלבד שיש ממש בדבריו,

כלומר, בוחנים את דבריו, ואם אמר דברים שיש בהם ממש, מתחשבים עם דעתו .

וכעת יתבאר כיצד גומרים את הדין בדיני נפשות.

ואם מצאו לו זכות

, אם מצאו הדיינים שהנידון זכאי,

פטרוהו

בו ביום.

ואם לאו,

אם לא מצאו לו זכות,

מעבירין אותו,

דוחים את גמר הדין

למחר.

כמו ששנינו לעיל [לב א]: "דיני נפשות - גומרין בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה".

ומזדווגין זוגות זוגות,

כיון שהעבירו את הדין למחר, מיד היו הדיינים מתכנסים שניים שניים או יותר, כדי לעיין בדינו,

היו ממעטין ממאכל, ולא היו שותין יין כל

אותו

היום

שנשאו ונתנו בדינו.

ונושאין ונותנין כל הלילה,

כל אחד לבדו,

ולמחרת משכימין ובאין לבית דין,

וממשיכים שוב במשא ומתן.

המזכה אומר: אני מזכה,

אתמול אמרתי שאני מזכה את הנידון,

ומזכה אני במקומי,

ועדיין אני עומד בדעתי, [ועל כרחו צריך לומר כן, כיון שאינו יכול לחזור בו לחייב, כמו שיתבאר].

והמחייב

אם לא מצא לו זכות במשך הלילה,

אומר: אני מחייב,

אתמול אמרתי שאני מחייב את הנידון,

ומחייב אני במקומי,

ועדיין אני עומד בדעתי.

המלמד חובה,

מי שהיה אתמול מלמד חובה על הנידון, אם מצא זכות במשך הלילה, יכול היום לחזור בו להיות

מלמד זכות.

אבל המלמד זכות

-

אינו יכול לחזור וללמד חובה

בשעת המשא ומתן, [אבל בגמר הדין יכול הוא לחזור וללמד חובה כמבואר לעיל לד א].

אם הדיינים

טעו בדבר

ושכחו דבר שאמרו אתמול,

שני סופרי הדיינין

שהיו כותבים את דברי המזכים ודברי המחייבים

מזכירין אותו.

אם מצאו לו זכות,

אם המחייבים שינו את דעתם לזכותו של הנידון,

פטרוהו

הודיעו לו שהוא זכאי.

ואם לאו,

אם המחייבים לא שינו את דעתם,

עומדים למנין

מונים את הדיעות.

אם יש

שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין,

שיש רוב של אחד לזכותו -

זכאי,

כי אף רוב של אחד מכריע לזכות.

ואם היו

שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין,

שיש רוב של אחד לחובה, והרי למדנו לעיל [לב א] שאין מכריעין בנפשות לחובה ברוב של אחד.

ואפילו

היו

אחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, ואחד אומר איני יודע,

ואין הכרעה,

ואפילו עשרים ושנים

דיינים מתוך עשרים ושלשה

מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע,

הרי אותו אחד שאינו יודע נחשב כאילו אינו יושב בדין. נמצא שאין כאן אלא בית דין של עשרים ושנים, והלכה היא שאין דנין דיני נפשות, לא לזכות ולא לחוב, בפחות מעשרים ושלושה דיינים .

בכל המקרים הללו,

יוסיפו הדיינין,

עוד דיינים לדון בדין.

וכמה מוסיפין

-

שנים שנים,

מוסיפים שני דיינים , ואם גם אלה נחלקו בדעותיהם ואין הכרעה לא לטובה ברוב של אחד ולא לרעה ברוב של שניים, מוסיפים עוד שניים,

עד שבעים ואחד

.

ואם בבית דין זה של שבעים ואחד,

שלשים וששה מזכין ושלשים וחמשה מחייבין,

הרי הוא

זכאי,

שהרי יש רוב של אחד לזכותו.

ואם היו

שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין,

שאין כאן אלא רוב של אחד לחובה,

דנין אלו כנגד אלו,

מתווכחים הדיינים ביניהם,

עד שיראה אחד מן

המחייבין דברי המזכין,

עד שאחד המחייבים ישוכנע ויצטרף למזכים, ויוכרע הדין ברוב של אחד לזכותו של הנידון.

והוא הדין להיפך, אם אחד מן המזכים חוזר בו ועובר לצד המחייבים, שהרי בגמר הדין אף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה, כמבואר בגמרא לעיל [לד א], מכריעים את הדין לחובת הנידון. [ומה שהמשנה לא נקטה אפשרות זו של הכרעה לחובה, לפי שהתנא מחזר על הזכות].

גמרא:

מנא הני מילי?

מהיכן אנו לומדים שצריכים לחקור את העדים שבע חקירות?

אמר רב יהודה: דאמר קרא

גבי עיר הנידחת [דברים יג, טו]:

"

א.

ודרשת

ב.

וחקרת

ג.

ושאלת היטב

, והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך", הרי כאן שלש חקירות.

ואומר

גבי יחיד העובד עבודה זרה [דברים יז, ד]:

"והוגד לך ושמעת

א.

ודרשת

ב.

היטב

והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל", הרי כאן שתי חקירות נוספות, [כי המילה "ודרשת" גם בלא "היטב" משמעותה דרישה מעולה, אם כן "היטב" באה להוסיף חקירה נוספת].

ואומר

גבי עדים זוממים [דברים יט, יח]:

"

א.

ודרשו השופטים

ב.

היטב,

והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו", הכתוב מזהיר לדרוש היטב את העדים האחרונים המזימים את הראשונים, הרי כאן שתי חקירות נוספות, סך הכל - שבע חקירות.