סנהדרין 3a — התלמוד בעברית

שנאמר

: "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת. משפט אחד יהיה לכם". לימדה התורה, בהיקש של אדם המכה בהמה לאדם ההורג אדם, שכמו באדם ההורג אדם צריך שתהא דרישה וחקירה של העדים בדינו, שנאמר בדיני נפשות (דברים יג) "ודרשת וחקרת", כך גם בדיני ממונות.

ומה טעם אמרו

חכמים, שב

דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.

שלא יחשוש המלוה שמא אם יכפור הלוה, והוא יביא עדים נגדו, ייחקרו העדים וייבדקו, ושמא לא יכוונו עדותן, ויפסיד המלוה, ומחמת חשש זה לא ירצה להלוות כסף.

ומאותו הטעם ביטלו גם את הצורך בבית דין של מומחין, משום נעילת דלת, כדי שהמלוה לא יחשוש שמא יכפור הלוה, והוא לא ימצא שלשה מומחין לדונו, וימנע מלהלוות.

ולכן, אמר רבי אבהו, כי אכן צריכין שלשה ומומחין מן התורה מטעם עירוב פרשיות, אלא שחכמים ביטלו את דין מומחין.

ומקשה הגמרא:

אלא מעתה,

אם כדבריך, שדיינים הדיוטות דנים היות והם קבלו רשות לדון דיני הודאות והלואות, הרי הם כדיינים מומחין, והדין הוא שדיינים מומחים שטעו בפסק הדין אינם משלמים מממונם למי שהפסידוהו. ואם כן קשה,

טעו

ההדיוטות,

לא ישלמו!

ומדוע הדין הוא שחייבים לשלם!?

ומתרצת הגמרא:

כל שכן,

אם יהיו פטורים מלשלם,

שאתה נועל דלת בפני לווין

. כי המלוה יחשוש שמא הדיינים יטעו, ויפטרו את הלוה, וגם אם יעמידם על טעותם, הם לא ישלמו מכיסם, ויפסיד המלוה את מעותיו. ומתוך חשש זה אינו מלוה מעותיו.

כך הוא פירוש רבי אבהו במשנה. והגמרא מקשה עליו -

אי הכי,

למה לו לרבי אבהו לפרש את המשנה באופן שהסיפא מפרשת את הרישא, ש"מה הן דיני ממונות" - "הודאות והלואות". והרי

תרתי קתני!

הרי לדברי רבי אבהו, מודה הוא שיש חילוק בין הודאות והלואות, שאותן אפשר לדון בבית דין של הדיוטות, לגזילות וחבלות שצריך לדון אותן דוקא בדיינים מומחין. ואם כן, היה לו לבאר את המשנה כפשוטה, ש"דיני ממונות" הכוונה היא להודאות והלואות, והם נידונים בשלשה הדיוטות, ואילו גזילות וחבלות נידונים בשלשה מומחין. ומשום שאינם דומים בדיניהם, לכן חילקם התנא של המשנה לשני מאמרים.

ועוד

קשה על רבי אבהו, אם כדבריו, שהתנא שונה דין אחד, "

שלשה" "שלשה", למה לי!?

למה כפל התנא לומר בכל אחד מדינים אלו שהוא נידון ב"שלשה" דיינים, והרי כך היה לו לשנות "דיני ממונות, [שהם] גזילות וחבלות, בשלשה".

אלא, אמר רבא: תרתי קתני.

אף שהדין של רבי אבהו הוא אמת, שגזילות וחבלות בשלשה מומחין, והודאות והלואות לא צריכין מומחין מפני נעילת דלת, אבל בדברי המשנה הביאור הוא כך: דיני ממונות בשלשה הדיוטות, גזילות וחבלות בשלשה מומחין. ולמה לא צריכין מומחין?

משום

הטעם של

דרבי חנינא

שלא תנעול דלת בפני לווין.

כך פירש רבא את המשנה, וסובר רבא [וכן סובר רבי אבהו] שמדאורייתא צריכין מומחין אף בהודאות והלואות, מפני עירוב פרשיות. אלא שרבנן תיקנו שיוכלו הדיוטות לדון.

אבל דעת רב אחא בריה דרב איקא [וכן סובר שמואל] אינו כן.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא

חד

דיין אחד

נמי כשר

בהודאות והלואות.

ש

כן

נאמר

בתורה "

בצדק תשפוט עמיתך"

, בלשון יחיד. וסובר שאין עירוב פרשיות.

אלא,

שתיקנו חכמים שיחיד לא ידון

משום יושבי קרנות,

סתם סוחרים, שאינם בקיאים בטיב דינים, ויזכה את החייב ויחייב את הזכאי.

אך שואלת הגמרא - מה התועלת בתקנה שתיקנו בשלשה?

אטו בתלתא,

וכי אם יתאספו שלשה סוחרים,

מי לא הוו יושבי קרנות,

האם הם אינם יושבי קרנות!? ומתרצת הגמרא:

אי אפשר,

אין אפשרות

דלית בהו

שאין בין שלשתם לפחות

חד דגמיר,

ששמע מאת החכמים והדיינים הלכות דין הלואה.

ולכן חילקם התנא לשני מאמרים, שהודאות והלואות נידונים בפני שלשה הדיוטות, וגזילות וחבלות במומחין.

ומקשה הגמרא על רב אחא בריה דרב איקא:

אלא מעתה,

אם השלשה כשרים אפילו מדאורייתא, אם

טעו

בפסק דינם וזיכו את החייב וחייבו את הזכאי,

לא ישלמו

, כי כמו שמומחין אינם משלמים, כן הדיוטות האלו [ועיין לעיל].

ומתרצת הגמרא: אם יהיה הדין שבמקרה שטעו הדיינים הם לא ישלמו מכיסם,

כל שכן דנפישי,

שיתרבו הדיינים שהם

יושבי קרנות.

אבל אם ישלמו כשטעו, יהיה להם רצון ללמוד דיני התורה, למען לדעת לשפוט דין אמת.

ודנה הגמרא: כיון שבין לרבא ובין לרב אחא צריכים שלשה, והם כשרים כשהם הדיוטות, אם כן,

מאי איכא,

איזה הבדל דין יש

בין רבא ל

בין

רב אחא בריה דרב איקא?

ומתרצת הגמרא:

איכא בינייהו,

יש הבדל ביניהם לגבי הדין

דאמר שמואל,

שנים

דיינים

שדנו, דיניהן דין

, אפילו מדאורייתא, ובעלי דינים חייבים לקבל את פסק דינם,

אלא ש

הם

נקראו "בית דין חצוף

", שעברו על תקנת חכמים שצריכים שלשה.

לרבא,

הסובר שמדאורייתא צריכים שלשה,

לית ליה דשמואל,

אינו סובר כשמואל, אלא הוא סובר ש"אין דיניהם דין".

ולרב אחא בריה דרב איקא,

הסובר שמן התורה כשר אפילו דיין אחד,

אית ליה דשמואל,

יכול לסבור כשמואל ש"דיניהם דין".

שנינו במשנה:

נזק וחצי נזק, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה.

ומקשה הגמרא:

נזק

-

היינו חבלות.

הרי נזק הוא אחד מחמשת התשלומים שמשלם החובל בחבירו, ולמה חילקה המשנה בין נזק לחבלות.

ומתרצת הגמרא:

משום דקא בעי,

התנא רוצה

למיתני,

לשנות דין שמשלמים בו

חצי נזק

, לכן

תני נמי נזק,

כשהכוונה היא לתשלום נזק

שלם.

אך עדיין אינו מתורץ, שהרי

חצי נזק נמי

-

היינו חבלות!

כיון ששנה התנא את התשלום של חבלות, הרי הוא כולל בכך גם את תשלומי הנזק. ופשוט הדבר, שחצי נזק נכלל גם הוא בכלל "נזק". ואם כן, לשם מה היה צריך התנא לשנות דין של חצי נזק!?

ומתרצת הגמרא:

תנא

חבלות, שתשלומיהם הם

ממונא,

היינו תשלומין עבור מה שהפסיד את הניזק,

ותנא

במאמר בפני עצמו גם חצי נזק, במקום ששור תם הזיק, שתשלומיו הוא

קנסא

לבעל השור, כדי לזרזו לשמור שורו.

וכיון שהם שני סוגי תשלומים, חילקם התנא במשנה לשני מאמרים, וכיון ששנה חצי נזק - שנה נמי נזק.

ומקשה הגמרא:

הניחא,

תירוץ זה שפיר הוא

למאן דאמר

תשלום

פלגא נזקא

[חצי נזק של שור תם שהזיק] הוא

קנסא

, שלפי דעתו בעל השור לא היה צריך לשמור את שורו שלא יגח, כי סתם שוורים אינם נוגחים, אלא שהתורה קנסה אותו לשלם חצי נזק כדי לזרזו בשמירת שורו. ולדבריו הוא סוג תשלום מיוחד.

אלא למאן דאמר

תשלום

פלגא נזקא

הוא

ממונא

, שלפי דעתו בעל השור צריך לשמור שורו, כי סתם שוורים נגחנים הם, ובאמת הוא חייב לשלם נזק שלם, רק שהתורה הפחיתה מתשלומיו וריחמה עליו כיון שעדיין לא עשה כן שלש פעמים. ולדבריו תשלום חצי נזק הוא אותו סוג תשלום של כל מזיק, תיקשי לדבריו,

מאי איכא למימר

, למה שנה אותו התנא לחוד, הרי הוא כלול בחבלות.

ולכן, מתרצת הגמרא תירוץ אחר:

תשלום הקרן של הנזק, כמות שהוא, ללא תוספת, נקרא "משתלם בראש", לפי לשון הכתוב [ויקרא ה], "ושלם אותו "בראשו" [זה תשלום הקרן], ואם משלם יותר מן הקרן, כמו כפל או ארבעה או חמשה, שזה כבר קנס לכל הדעות, וסוג תשלומיו שונה מסוג תשלומי חבלות, הרי זה נקרא "אינו משתלם בראשו".

אלא

, הטעם שחלקם התנא לשני מאמרים, הוא,

איידי,

משום

דקא בעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה

,