סנהדרין 36b — התלמוד בעברית

ומתרצת הגמרא:

כי קאמר רב

שאפשר לצרף את דעת התלמיד עם רבו להכרעת הדין בדיני נפשות, מדובר בתלמידים

כגון רב כהנא ורב אסי,

שאינם מכריעים את הפסק לפי סברת רבם, לפי שכל לימודם מרבם היה -

דלגמריה דרב הוו צריכי,

היו צריכים ללמוד מרבם את השמועה שקיבל הוא מרבו,

ו

אילו

לסבריה דרב

את ההסבר ותוספת ההבנה של רבם

לא הוו צריכי,

כי היו יודעים להסביר ולפרש מדעתם.

ולפיכך גם אם יספר להם רבם את המעשה הבא לפני בית הדין וילמד אותם את אשר שמע מרבותיו בענין זה, לא יכריעו כמו הכרעת רבם בגלל דבריו, אלא רק לאחר שיבררו את שורשי הסברות לפי הבנתם יפסקו את הדין מדעתם, והרי הם נידונים כתלמיד המכריע מדעת עצמו ולא על פי רבו.

אבל בדיני טומאות וטהרות מצרפים את דעת התלמיד גם אם כל ידיעותיו בין בהלכה ובין בסברא הן משל רבו.

אמר רבי אבהו, עשרה דברים

שנינו במשנה ש

יש

בהם חילוק

בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל,

שאינו שווה באף אחד מהם לדיני נפשות,

חוץ מ

כך שצריך הכרעת דינו ב

עשרים ושלשה.

מנא הני מילי,

מנין שיש חילוק בין דיני נפשות של אדם לדין שור העומד להיסקל?

אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא

[שמות כג ו]

"לא תטה משפט אביונך בריבו",

וכך הוא ביאור הכתוב: לעיל [ב א] דרשה הגמרא מהכתוב [שם כג ב] "לא תהיה אחרי רבים לרעות אחרי רבים להטות" שאין הולכים אחרי רוב של דיין אחד לחובה אלא רק לזכות.

וכהמשך לכך נאמר הפסוק לא תטה משפט אביונך, כדי ללמד, שדווקא

משפט אביונך אי אתה מטה

על פי דיין אחד לחייב,

אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל,

שאם יש רוב של דיין אחד לחייבו סקילה, הורגים על פיו

.

ומקשה הגמרא על דברי רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות: וכי

עשרה

דברים יש,

הא תשעה הוו.

ותמהה הגמרא על המקשן: מדוע הינך סבור שיש תשעה דברים

הא עשרה קתני,

הרי נמנו עשרה דברים במשנה.

ומבאר המקשן את קושיתו:

משום דאין הכל כשרין, ועשרים ושלשה חדא היא

כי הטעם לכך שממזר פסול לדון בדיני נפשות הוא משום שצריך סנהדרין של עשרים ושלושה שנאמר בהם ונשאו איתך [כמבואר להלן].

ומשום כך פרכינן, דאם כן ישנם רק תשעה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות ולא עשרה?

ומתרצת הגמרא:

הא איכא אחריתי,

ישנו חילוק נוסף שלא הוזכר במשנה:

דתניא אין מושיבין בסנהדרין

לדון דיני נפשות מי שהוא

זקן

ששכח צער גידול בנים ואינו מרחם,

ו

כן

סריס ומי שאין לו בנים,

שאינם מרחמים כמו מי שיש לו בנים. אבל לדיני ממונות מושיבים זקן ומי שאין לו בנים, נמצא שיש עשרה חילוקי דינים בין דיני ממונות לדיני נפשות.

ר' יהודה מוסיף אף

מי שיודעים בו שהוא

אכזרי,

אין מושיבים אותו בבית דין.

וחילופיהן במסית,

כשבאים לדון מסית לעבודה זרה מושיבים גם דיינים זקנים ואכזרים, משום

דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו.

נאמר במשנה:

הכל כשרין לדון דיני ממונות.

ודנה הגמרא: "

הכל" לאתויי מאי?

אמר רב יהודה, לאתויי ממזר,

שאף על פי שאינו ראוי לבא בקהל, הרי הוא כשר לדון דיני ממונות.

ומקשה הגמרא על דברי רבי יהודה:

הא תנינא חדא זימנא,

הרי כבר שנינו [לעיל כז ב]

כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות.

והוינן בה,

במה שנאמר - "יש ראוי לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות",

לאתויי מאי,

מיהו אותו שנאמר בו דין זה?

ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר,

שעליו נאמר כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות

.

וקשה על דברי רב יהודה, לשם מה הוצרך לרבות משתי מקומות שהממזר כשר לדיני ממונות?

ומתרצת הגמרא:

חדא לאתויי גר,

וחדא לאתויי ממזר.

וצריכא,

הוצרכה המשנה לפרש שגם ממזר וגם גר כשרים לדון דיני ממונות.

משום

דאי אשמעינן

רק

גר

דכשר לדון דיני ממנות, היה מקום לטעות ולפרש, שדווקא גר

דראוי לבא בקהל,

יכול לדון,

אבל ממזר, אימא לא

ידון, לכך נאמר שגם הממזר כשר.

ו

כן

אי אשמעינן

רק שה

ממזר

כשר לדיני ממונות, היה מקום לטעות ולפרש, כי דווקא ממזר

דבא מטיפה כשרה,

שהרי אביו ואמו מישראל, כשר לדון,

אבל גר, דלא בא מטיפה כשרה,

שהרי נולד מנכרית,

אימא לא

ידון.

משום כך,

צריכא,

הוצרכה המשנה לפרש שגם גר וגם ממזר כשרים לדון דיני ממונות

.

שנינו במשנה:

ואין הכל כשרין לדון דיני נפש ות.

וכשם שהכל כשרים לדון דיני ממונות נאמר כדי לרבות שהממזר כשר כך אין הכל כשרים לדון דיני נפשות בא למעט ממזר.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא?

דתני רב יוסף כשם שבית דין

צריכים להיות

מנוקין בצדק, כך

הם צריכים להיות

מנוקין מכל מום,

שלא יהיה בסנהדרין דיין שיש לו מום או פגם משפחה.

אמר אמימר, מאי קרא,

היכן נרמז דבר זה בכתוב, שנאמר [שיר השירים ד ז]:

כולך

יפה רעיתי ומום אין בך.

ותמהה הגמרא: מנין שיש ללמוד מפסוק זה לפסול דיין שיש בו פגם משפחה,

ודילמא

דווקא מי שיש בו

מום ממש

פסול לדון?

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא

[במדבר יא טז]

"והתיצבו שם עמך",

משמע מתיבת

"עמך",

שהדיינים צריכים להיות

בדומין לך,

ומקשה הגמרא:

ודילמא התם

בדיינים שבזמן משה הצריכה התורה שיהו שלמים מכל פסול

משום

שהיו צריכים ראויים להשראת

שכינה,

אבל שאר דיינים כשרים גם אם הם פסולי משפחה.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא,

[שמות יח כב]

"

והקל מעליך

ונשאו אתך",

ופסוק זה מדבר על עצת יתרו לצרף עימו דיינים להקל עליו. ומתיבת

"אתך",

דרשינן שהדיינים צריכים להיות

בדומין לך ליהוי,

ולא פסולי משפחה

.

מתניתין:

סנהדרין

בין גדולה של שבעים ואחד, ובין קטנה של עשרים ושלשה -

היתה

יושבת

כ

מין

חצי גורן עגולה

, כלומר בחצי עיגול, וזאת,

כדי שיהו

הסנהדרין

רואין זה את זה

.

ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם

של הסנהדרין,

אחד מימין

הסנהדרין

ואחד משמאל

ם.

וכותבין

שני הסופרים את

דברי

הדיינים

המזכין

, "פלוני זיכה, ומן הטעם הזה", ואת

דברי

הדיינים

המחייבין

.

רבי יהודה אומר

:

שלשה

סופרים עומדים לפניהם:

אחד

מהם

כותב

את

דברי המזכין

בלבד.

ואחד

מהם

כותב

את

דברי המחייבין

בלבד.

והשלישי כותב

הן את

דברי המזכין ו

הן את

דברי המחייבין

.