סנהדרין 109b — התלמוד בעברית

אמר להו

לבעלי השוורים:

דאית ליה תורא

-

נשקול חד משכא

[מי שיש לו שור, יקבל עור אחד],

דלית ליה תורא

-

נשקול תרי משכי

[ומי שאין לו שור, יקבל שני עורות].

אמרו ליה: מאי האי?

אמר להו: סוף דינא

-

כתחילת דינא. מה תחילת דינא, דאית ליה תורא מרעי חד יומא, דלית ליה תורי

-

מרעי תרי יומי,

אף סוף דינא: דאית ליה חד תורא

-

לשקול חד, דלית ליה תורא

-

לשקול תרי.

עוד תקנה היתה בסדום:

דעבר במברא

[מי שעובר את הנהר על ידי המעבורת] -

ניתיב חד זוזא

[נותן לבעל המעבורת זוז אחד].

דלא עבר במברא

-

ניתיב תרי

[ומי שלא עבר במעבורת, אלא הגיע בדרך אחרת - נותן שני זוזים ].

דהוה ליה דרא דלבני

[מי שהיה מגבל לבנים, והיתה סדורה לפניו שורה של לבנים] -

אתי כל חד וחד שקיל חדא

[בא כל אחד ואחד מאנשי העיר, ונטל לבנה אחת].

אמר ליה

כל אחד מהם לבעל השורה: וכי מה החסרתי אותך?

אנא חדא דשקלי

[אני נטלתי רק לבנה אחת ]!

דהוה שדי תומי או שמכי

[מי שהיה מפזר ושוטח לפניו שומין או בצלים ליבשן],

אתו כל חד וחד שקיל חדא

[בא כל אחד ונטל אחד],

אמר ליה: אנא חדא דשקלי.

ארבע דייני היו בסדום,

ואלו שמותם:

שקראי, ושקרוראי, זייפי

[זייפן],

ומצלי דינא

[מעוות דין].

דמחי ליה לאיתתא דחבריה, ומפלא ליה

[מי שהכה את אשת חבירו, והפילה ולדה],

אמרי ליה

[אומרים לו לבעל האשה]:

יהבה ניהליה דניעברה ניהליך

[תן למכה את אשתך, עד שתתעבר ממנו עבורך ].

דפסיק ליה לאודנא דחמרא דחבריה

[מי שחתך אוזן חמורו של חבירו],

אמרו ליה

לבעל החמור:

הבה ניהליה עד דקדחא

[תן לו את החמור עד שיצמיח אוזן חדשה], כי אין זה ראוי שיחזיר לך את החמור כשאינו שלם.

דפדע ליה לחבריה

[מי שפצע את חבירו],

אמרי ליה

למוכה:

הב ליה אגרא, דשקל לך דמא

[תן למכה שכר, שהרי הקיז לך דם].

דעבר במברא

-

יהיב ארבעה זוזי.

ואילו

דעבר במיא

[מי שעבר במים, ולא השתמש במעבורת] -

יהיב תמני

[שמונה]

זוזי

.

זימנא חדא אתא ההוא כובס, אילקע להתם

[פעם אחת בא כובס, ונקלע לשם, למקום שעוברים את המים במעבורת].

אמרו ליה: הב

[תן]

ארבע זוזי.

אמר להו: אנא במיא עברי

[אני עברתי במים].

אמרו ליה: אם כן

-

הב תמניא, דעברת במיא.

לא יהיב

[לא נתן להם].

פדיוהו

[פצעוהו].

אתא לקמיה דדיינא

[בא אותו כובס לפני הדיין שבסדום], לקבול על כך שפצעוהו.

אמר ליה

הדיין לכובס:

הב ליה אגרא, דשקיל לך דמא

[תן לו שכר על כך שהקיז לך דם],

ו

עוד

תמניא זוזי

על כך

דעברת במיא.

אליעזר עבד אברהם איתרמי התם

[נקרה בדרכו לשם].

פדיוהי

[פצעוהו] אנשי סדום.

אתא לקמיה דיינא.

אמר ליה

הדיין לאליעזר:

הב ליה אגרא, דשקל לך דמא!

שקל גללא

[נטל אליעזר מקל ], ו

פדיוהי איהו לדיינא

[ופצע הוא את הדיין].

אמר

לו הדיין:

מאי האי?

מה זה שפצעתני?

אמר ליה

אליעזר:

אגרא דנפק לי מנך

[השכר שמגיע לי ממך] על כך שהקזתי לך דם -

הב ניהליה להאי

[תן אותו לבעל דיני, שפצעני].

וזוזי דידי

-

כדקיימי קיימי

[והכסף שלי ישאר במקומו].

הויא להו פורייתא דהוו מגני עלה אורחין

[היתה להם לאנשי סדום מיטה, שהיו מלינים עליה אורחים].

כי מאריך

[כאשר היה האורח ארוך יותר מהמיטה] -

גייזי ליה

[היו חותכים אותו, כדי להתאימו לאורך המיטה].

כי

[כאשר] היה האורח

גוץ

-

מתחין ליה

[היו מותחים אותו, כדי שיתאים לאורך המיטה, עד שהיו אבריו מתפרקין] .

אליעזר עבד אברהם אקלע להתם. אמרו ליה: קום גני אפוריא

[בוא ולון על המיטה].

הבין אליעזר את כוונתם, ולכם

אמר להון: נדרא נדרי מן יומא דמיתת אמא

-

לא גנינא אפוריא

[נדר נדרתי מיום שמתה אמי, שלא אשן על מיטה].

כי הוה מתרמי להו עניא

[כאשר היה נקלע עני לסדום],

יהבו ליה כל חד וחד דינרא

[נתנו לו כל אחד ואחד דינר],

וכתיב שמיה עליה

[ושם הנותן היה כתוב על המטבע],

וריפתא לא הוו ממטי ליה

[ופת לא היו נותנים לו, לעני], כדי שימות ברעב.

כי הוה מית

[כאשר היה אותו עני מת ברעב],

אתי כל חד וחד, שקיל דידיה

[בא כל אחד ואחד מבני סדום, מזהה את מטבעו על פי השם שהיה כתוב עליה, ונוטלה].

הכי אתני בינייהו

[כך התנו ביניהם] אנשי סדום:

כל מאן דמזמין גברא לבי הילולא

[כל מי שמזמין אורח לסעודת שמחה] -

לשלח גלימא

[יטלו ממנו את בגדו].

פעם אחת

הוי האי הילולא

[היתה שם שמחה],

אקלע אליעזר להתם, ולא יהבו ליה נהמא

[ולא נתנו לו פת].

כי בעי למסעד

[כשרצו להתחיל לסעוד],

אתא אליעזר, ויתיב לסיפא דכולהו

[בא אליעזר, והתיישב בסוף הקרואים].

אמרו ליה: מאן אזמנך להכא

[מי הזמינך לכאן]?

אמר ליה לההוא דיתיב

[אמר אליעזר לזה שישב לצידו]:

אתה זמנתן

[הזמנתני].

אמר

אותו אדם שישב לצידו בליבו:

דילמא שמעי בי דאנא אזמינתיה

[שמא ישמעו הציבור את דבריו של אליעזר, שאני הזמנתיו],

ומשלחי ליה מאניה דהאי גברא

[ויטלו ממני את בגדי]!

שקל גלימיה ההוא דיתיב גביה

[נטל אותו אדם את בגדו],

ורהט לברא

[וברח החוצה].

וכן עבד לכולהו

[וכך עשה אליעזר לכולם, שאמר על כל אחד מהם שהוא הזמינו],

עד דנפקי כולהו

[עד שיצאו וברחו כולם],

ואכלא איהו לסעודתא

[ואכל הוא, אליעזר, את כל הסעודה].

הויא ההיא רביתא

[היתה שם נערה]

דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא

[שהוציאה פת לעני בכד, כשהלכה לשאוב מים, כדי שלא יראו בני העיר].

איגלאי מלתא

[נתגלה הדבר] לבני סדום.

שפיוה דובשא

[משחו אותה בדבש],

ואוקמוה על איגר שורא

[והניחוה בראש החומה, שהוא מקום גבוה וגלוי].

אתא זיבורי

[באו הדבורים] -

ואכלוה.

והיינו דכתיב: "ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה", ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה

[נערה]. שלשון "כי רבה" משמע - על עסקי ריבה .

שנינו במשנתינו:

מרגלים אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה". "וימתו"

-

בעולם הזה. "במגפה"

-

לעולם הבא

.

שנינו במשנתנו:

עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא.

שנאמר

: "ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל".

"ותכס עליהם הארץ"

-

בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל"

-

לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר

: חיים הם לעולם הבא. ש

עליהם אמר הכתוב: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל".

והיינו, שהקדוש ברוך הוא הורידם לשאול, שבלעתם הארץ, והוא יעלם לעתיד לבוא.

תנו רבנן: עדת קרח

-

אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר: "ותכס עליהם הארץ"

-

בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל"

-

לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בתירא אומר

: עדת קרח

הרי הן כאבידה המתבקשת

[שמחפשים אחריה].

שנאמר: "תעיתי כשה אבד בקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי"

.

שכך אמר דוד על בני קרח: "תעיתי כשה אבד" - הם, בני קרח, תעו כשה אובד. "בקש עבדך" - ואתה ברחמיך הרבים בקש את עבדיך, ותביאם לחיי עולם הבא. "מצותיך לא שכחתי" - שהרי הם קיימו כל מצותיך, כדכתיב: "כי כל העדה כולם קדושים".

כתוב בפסוק: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן".

"ויקח קרח". אמר ריש לקיש: שלקח מקח רע לעצמו

[שהתחיל בקטטה ].

"קרח"

-

שנעשה קרחה בישראל

[שנבלע בארץ עם עדתו ].

"בן יצהר"

-

בן שהרתיח

[שהכעיס]

עליו את כל העולם כצהרים

[וזהו לשון "בן יצהר"] .

"בן קהת"

-

בן שהקהה שיני מולידיו

[שנתביישו אבותיו במעשיו הרעים, ונתקהו שיניהם].

"בן לוי"

-

בן שנעשה לויה בגיהנם

.

ומקשינן: למה סיים הפסוק בייחוסו של קרח בלוי?

וליחשוב נמי

[שיאמר הפסוק גם]

"בן יעקב",

והיינו -

בן שעקב עצמו לגיה נם!

אמר רב שמואל בר רב יצחק: יעקב בקש רחמים על עצמו,

שלא יוזכר במחלוקתו של קרח.

שנאמר: "בסדם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבדי".

ודורשין כך את המקרא:

"בסדם אל תבא נפשי"

-

אלו מרגלים

[שגם בשמות המרגלים לא מוזכר שהיו מזרעו של יעקב] .

"בקהלם אל תחד כבדי"

-

זה עדת קרח.

שביקש יעקב שלא יוזכר עמהם.

על שם מה נקראו דתן ואבירם בשמות אלו?

"דתן"

-

שעבר על דת אל.

"אבירם"

-

שאיבר עצמו

[חיזק את לבבו. כמו "אבירי לב"]

מעשות תשובה

.

"ואון בן פלת" -

"ואון"

-

שישב באנינות.

שלבסוף, לאחר שמנעה ממנו אשתו להשתתף בעדת קרח, כפי שמובא להלן, עשה תשובה על כך שהיה בתחילה עמהם בעיצה .

"בן

פלת"

-

שנעשו לו פלאות,

וניצל מעדת קרח .

"בן ראובן"

-

בן שראה והבין

שאין עדת קרח נוהגין כשורה, ופירש מהם.

אמר רב: און בן פלת

-

אשתו הצילתו.

אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה

מי יהיה בראש, משה או קורח?

אי מר רבה

[אם משה יהיה הרב והגדול] - עדיין

אנת תלמידא

[אתה תשאר תלמיד].

ואי מר רבה

[ואם קורח יהיה הגדול] -

אנת תלמידא

[גם אז אתה תשאר תלמיד]. אם כן, מה לך ולמחלוקת זו?

אמר לה: מאי אעביד

[מה אעשה]?

הואי בעצה

[אני הייתי עם עדת קורח באותה עצה],

ואשתבעי לי בהדייהו

[ונשבעתי להם שאם יקראוני, אלך עמהם]!

אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו

[יודעת אני שכל אנשי העדה קדושים וצנועים הם], ואין הם מסתכלים בערוה.

דכתיב: "כי כל העדה כלם קדשים".

אמרה ליה: תוב

[שב ואל תעשה דבר],

דאנא מצילנא לך

[כי אני אציל אותך מהמחלוקת].

אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי

[השקתה אותו יין עד שנשתכר , והשכיבה אותו בתוך האוהל].