ראש השנה 4a — התלמוד בעברית

"ומה חשחן

, כל מה שיחפצו הכהנים תנו להם מרכושי.

ו

קחו גם

בני תורין

[בני בקר],

ודכרין

[אילים],

ואמרין

[כבשים],

לעלון לאלה שמיא

, כדי לעלותם לאלהי השמים.

וכן

חנטין

[חיטים],

מלח, חמר

[יין],

ומשח

[שמן]

כמאמר כהניא די בירושלם

[כפי השיעור שיאמרו הכהנים שבירושלים],

להוא מתיהב להם יום ביום, די לא שלו

[ינתן להם בכל יום, ולא תשכחו].

ומכאן, שדריוש מלך כשר היה!

אמר לו רבי יצחק

לרב כהנא:

רבי, מטונך

[ממשאך - מטענתך] ממקום שבאת להוכיח שלא כדברי, משם אוכיח לך כדברי, ושלא כדבריך:

שכך נאמר בהמשך מגילת דריוש [בפסוק י]:

"די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא

[תתנו ליהודים את כל הדברים הללו, כדי] שיהיו מקריבים קרבנות לאלהי השמים.

ומצלין לחיי מלכא ובנוהי"

, ויהיו מתפללים לחיי המלך ובניו.

ומכאן, שדריוש לא התכוין לתת את מתנותיו לשם שמים, אלא לשם חיי המלך ובניו. ויש ללמוד מכך שהוא החמיץ.

ומקשינן:

ו

כי

מאן דעבד הכי

-

לאו מעליותא היא!?

וכי העושה כן, שנותן ממונו למצוה לשם חייו וחיי בניו, אין הדבר נחשב לו לדבר מעלה?!

והתניא: האומר

"סלע זו לצדקה

-

בשביל שיחיו בני, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא", הרי זה צדיק גמור

, אם רגיל הוא לתת צדקה.

ומתרצינן:

לא קשיא

:

כאן

בברייתא, שלמדנו בה שהנותן צדקה לשם חיי בנו הרי זה צדיק גמור, מדובר

ב

אדם מ

ישראל

, שלבו לשמים, וגם אם מריעים לו משמים בחייו אינו קורא תגר, אלא תולה את היסורים בעונותיו.

ואילו

כאן

, בדברי רבי יצחק, שדריוש נחשב רשע מפני שנתן מרכושו לבית המקדש לשם חייו וחיי בניו, מדובר

בעובדי כוכבים

, שאם אין הקדוש ברוך הוא מיטיב עמהם כגמולם, הם קוראים תגר כלפי מעלה.

ואיבעית אימא

, יש מקור אחר שממנו יש ללמוד שדריוש החמיץ:

מנלן דאחמיץ

דריוש?

דכתיב

[בספר עזרא ו ד], כאשר שלח דריוש לשלטונות הנכרים בירושלים, שיקיימו את הכתוב במגילת כורש [הראשון], וכך היה כתוב במגילה:

קירות בית המקדש יבנו באופן זה:

"נדבכין די אבן גלל

-

תלתא!

שלש שורות אבני שיש.

ונדבך די אע חדת

. ושורה אחת של עץ.

ונפקתא

-

מן בית מלכא תתיהב

. וההוצאות לצורך בנין הבית ינתנו מבית המלך".

ומדייקת הגמרא:

למה ליה דעבד הכי?

למה ציוה דריוש לבנות את קירות הבית באופן שכזה?

סבר, אי מרדו בי יהודאי

-

איקלייה בנורא!

שחשב דריוש, אם ימרדו בי היהודים, אשרוף את בית המקדש באש. ולכן ציוה שיעשו שורות של עץ בבית המקדש.

ומכאן שדריוש החמיץ.

ומקשינן:

אטו

, וכי

שלמה

המלך, כשבנה את בית המקדש -

לא עבד הכי!?

והרי עשה כך שלמה המלך, כשבנה את בית המקדש הראשון.

והכתיב

בספר מלכים א [ו לו], בענין בית המקדש שעשה שלמה:

"שלשה טורי גזית

, שלש שורות של אבנים מסותתות.

ו

עליהן

טור כרתות ארזים"

. ושורה אחת מארזים כרותים ומסותתים היטב!

ומתרצינן:

שלמה עבד מלמעלה

. שלמה עשה את שורת העץ מלמעלה, כדי שבית המקדש לא ישרף.

ו

אילו

איהו

, דריוש,

עבד מלמטה

. עשה את שורת העץ מלמטה. כדי שאם ישרפנה יתמוטט הבית.

ועוד:

שלמה שקעיה בבנינא

. שיקע את שורת העץ בין שורות האבן פנימה כדי שלא תשרף.

אבל

איהו

, דריוש,

לא שקעיה בבנינא

.

ועוד:

שלמה סדייה בסידא

, סייד את העץ בסיד כדי שלא ישרף.

אבל

איהו

, דריוש,

לא סדייה בסידא

.

והגמרא מביאה מקור נוסף לכך שדריוש החמיץ:

רב יוסף, ואיתימא

, ויתכן ש

רבי יצחק אמר

זאת:

מנלן דאחמיץ

דריוש -

מהכא

, מהפסוק הזה, שנאמר [נחמיה ב ו]:

"ויאמר לי המלך

דריוש.

והשגל

היתה

יושבת אצלו"

.

מאי "שגל"?

אמר רבה בר לימא משמיה דרב: כלבתא

כלבה למשכב [ובני נח הוזהרו שלא לעשות כך ].

ומקשינן:

אלא מעתה

, שאמרנו כי שגל היא כלבה, יש להקשות:

הא דכתיב

[זה שכתוב בספר דניאל ה כג] שדניאל אמר לבלשאצר מלך בבל:

"ועל מרא שמיא התרוממת

, ועל אדון השמים נתגאית,

ולמאנייא די ביתיה היתיו קדמך

, ואת הכלים של בית המקדש הביאו לפניך,

ואנת ורברבניך שגלתך, ולחנתך חמרא שתין בהון

. ואתה ושריך, ושגלתך ופלגשך, שתיתם בהם יין".

ואי שגל כלבתא היא,

קשה: וכי

כלבתא

-

בת משתיא חמרא היא!?

וכי כלבה מסוגלת לשתות יין?!

אלא, משמע, שהשגל איננה כלבה!

ומתרצינן:

הא לא קשיא

-

דמלפא לה ושתיא

. אפשר לאלף את הכלבה לשתות.

אלא מעתה

, שאמרנו ששגל היא כלבה יש להקשות עוד קושיא:

דכתיב

[תהלים מה] בשבח עם ישראל:

"בנות מלכים ביקרותיך

, מיקרות אותך לעתיד לבוא.

נצבה שגל לימינך בכתם אופיר

. בזהב משובח הבא מאופיר".

ואי שגל כלבתא היא

-

מאי קא מבשר להו

ה

נביא לישראל?

וכי שבח הוא שהכלבה תתייצב לימינם?!

ומתרצינן:

הכי קאמר

. כך היא כוונת הכתוב:

בשכר שחביבה

ה

תורה לישראל כ

מו שחביבה ה

שגל לעובדי כוכבים,

לכן

זכיתם לכתם אופיר

, לזהב משובח הבא מאופיר.

ואיבעית אימא

, יש ליישב את דברי רבה בר לימא, שהסביר שהשגל שישבה אצל דריוש היתה כלבה, באופן אחר:

לעולם שגל

-

מלכתא היא

.

ורבה בר לימא

שאמר שהשגל שישבה אצל דריוש היא כלבה -

גמרא גמיר לה!

קבל דבר זה מרבותיו, שהשגל המוזכרת אצל דריוש, היתה כלבה.

ואמאי קרי לה

הכתוב

"שגל"?

מפני

שהיתה חביבה עליו כשגל

, כמלכה.

אי נמי

, מפני

שהושיבה במקום

של ה

שגל.

איבעית אימא, מנלן דאחמיץ

דריוש -

מהכא

מפסוק זה [עזרא ז כב]:

שמספר הכתוב, כי דריוש שלח מכתב ביד עזרא הסופר שעלה מבבל, ובו הוא צוה את הפקידים הממונים על אוצרות המלך, לתת בידו של עזרא לעבודת המקדש:

"עד כסף ככרין מאה

. עד מאה ככר כסף.

ועד חנטין כורין מאה

. ועד מאה כורים חיטים.

ועד חמר בתין מאה

. מאה "בתים" [ה"בת" היא מידה מסוימת] של יין.

ועד בתין משח מאה

. מאה בתים שמן.

ומלח די לא כתב

. ולמלח לא נתן קצבה, אלא יתנו כדי הצורך".

ומדייקת הגמרא:

מעיקרא בלא קיצותא

. מתחילה ציוה דריוש לתת לעבודת המקדש כרצון הכהנים בלא קצבה.

ו

אילו

השתא

, עכשיו כשעזרא עלה מבבל, ציוה לתת להם רק

בקיצותא

. במידה קצובה בלבד.

ומכאן אתה למד שהחמיץ.

ומקשינן:

ודילמא, מעיקרא לא הוה קים ליה בקיצותא

. אולי מתחילה לא ידע דריוש מהי הקצבה הנצרכת לעבודת המקדש, ולכן ציוה לתת לפי בקשת הכהנים. אך לבסוף נודע לו כמה צריך, ולכן ציוה לתת להם כפי הצורך. ואם כן, אין להוכיח מכאן שדריוש החמיץ.

ומסקינן שאכן אין להוכיח מכאן שדריוש החמיץ.

אלא, מחוורתא

-

כדשניין מעיקרא.

מתחוור שיש להוכיח שדריוש החמיץ ממה שהוכחנו לעיל, מזה שהוא בנה שורת עצים בקירות בית המקדש, כדי שיוכל לשורפו, ומזה שהיתה לו כלבה למשכב.

שנינו במשנה: באחד בניסן ראש השנה למלכים,

ולרגלים.

ומלשון התנא משתמע, לכאורה, שהרגל הראשון שבשנה הוא באחד בניסן.

ותמהינן: וכי יתכן לומר שראש השנה של

רגלים

-

באחד בניסן הוא!?

והרי

בחמשה עשר בניסן הוא

חג המצות!

אמר

תירץ

רב חסדא

: כוונת המשנה היא לומר כי

רגל שבו

, הרגל שבחודש ניסן, שמתחיל החודש באחד בניסן - הרי הוא

ראש השנה לרגלים

.

וה

נפקא מינה

למעשה, מכך שפסח הוא ראש השנה לרגלים -

לנודר

, למי שהתחייב ממון בנדר לגבוה,

למיקם עליה ב"בל תאחר"

!

שאם עברו שלשה רגלים כסדרן משעה שנדר, ולא קיים נדרו לגבוה, הרי הוא עובר ב"בל תאחר", שעליו נאמר [דברים כג כב]: "כי תדור נדר לה' אלהיך - לא תאחר לשלמו".

והשמיעה המשנה, שהרגל הראשון למנין שלשת הרגלים, כדי לעבור עליו בבל תאחר, הוא פסח [והאחרון הוא סוכות].

ו

משנתנו - לדברי

רבי שמעון היא

:

דתניא: אחד הנודר

, האומר "דמי עלי לגבוה", ששמים את שוויו להמכר כעבד, ונותן את הדמים להקדש.

ואחד המקדיש

דבר מה לבדק הבית.

ואחד המעריך

, שאומר "ערכי עלי", שחייב לשלם להקדש ערך קבוע לפי מספר שנות חייו.

כל אחד מאלו,

כיון שעברו עליו שלשה רגלים

ולא קיים את נדרו, הרי הוא

עובר ב"בל תאחר"

, ואפילו אם לא עברו עליו שלשה רגלים כסדרן, החל מפסח.

וכגון שנדר את נדרו לפני סוכות, הרי הוא עובר בבל תאחר כשעבר חג השבועות. כיון שעברו עליו שלשה רגלים, ואף על פי שאינם כסדרם מפסח.

רבי שמעון

בר יוחאי

אומר

: אינו עובר בבל תאחר, אלא אם כן עברו עליו

שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות

הוא

תחילה

לסדר הזה.

וכן

, כך

היה רבי שמעון בן יוחאי אומר

: ה

רגלים

שגורמים לאדם לעבור על "בל תאחר",

פעמים

שהם

שלשה, פעמים

שהם

ארבעה,

ו

פעמים

שהם

חמשה.

כיצד?

נדר לפני הפסח

עובר בבל תאחר אחרי

שלשה

רגלים.

נדר

לפני עצרת

[שבועות] - עובר בבל תאחר אחרי

חמשה

רגלים.

כי אחרי שנדר ועברו שבועות וסוכות, הרי הוא מתחיל למנות שלשה רגלים מפסח. ונמצא שאינו עובר בבל תאחר אלא אחרי חמשה רגלים.

נדר

לפני החג

הסוכות - עובר בבל תאחר אחרי

ארבעה

רגלים.

כי אחרי שעבר עליו סוכות, הרי הוא מתחיל למנות שלשה רגלים מפסח, ונמצא שעובר בבל תאחר אחרי ארבעה רגלים.

תנו רבנן

בברייתא, מי הם העוברים בבל תאחר, ומתי הם עוברים:

חייבי הדמין

, האומר "דמי עלי", ששמים אותו כעבד, ונותן דמיו להקדש.

והערכין

, האומר "ערכי עלי", שנותן להקדש ערך הקצוב בתורה, לפי שנותיו.

החרמין

, האומר הרי זה חרם לבדק הבית.

וההקדשות

, האומר הרי זה הקדש.

וחייבי

חטאות ואשמות

[העובר על חטא כזה שהתורה חייבתו חטאת או אשם].

וכן מי שהתנדב

עולות ושלמים

.

או מי שנדר ליתן

צדקות

.

ו

חייבי

מעשרות

, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני.

ומי שנולד לבהמתו

בכור

.

ו

חייבי

מעשר

בהמה.

ו

חייבי קרבן

פסח

.