ראש השנה 22b — התלמוד בעברית

וקשה:

חד

-

מי מהימן!?

וכי עד אחד נאמן להעיד על העד שהוא כשר?!

והתניא

, והרי שנינו בברייתא:

מעשה שבא

הוא

, העד לפני בית דין בשבת להעיד על חידוש הלבנה,

ועדיו

באו

עמו להעיד עליו

שהוא נאמן.

ומאחר שהוצרכו לבוא עמו שני עדים בשבת, מכאן ראיה שעד אחד אינו נאמן!

אמר רב פפא

תירוץ:

מאי

[מהו]

"אחר"

שהוזכר במשנה? -

זוג אחר.

הכי נמי מסתברא

.

כך גם נראה מתוך דברי המשנה:

דאי לא תימא הכי

, שהרי אם לא תאמר כך, אלא תאמר שאחר הוא אחד - האיך תבאר את תחילת דברי המשנה, ששנינו:

"אם אינן מכירין אותו"

.

מאי "אותו

"?

אילימא אותו חד

, אם נאמר ש"אותו" היינו את העד האחד, הרי יש להקשות:

וחד

-

מי מהימן?

וכי עד אחד נאמן לעדות החודש?!

והלא

"משפט" כתיב ביה

, בענין קידוש החודש נאמר "כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב" [תהילים פא]!

ומשפט היינו דיני ממונות, ועדות דיני ממונות אינה כשרה אלא בשנים!

אלא מאי אותו?

אותו הזוג

.

אם כן,

הכי נמי

גם במה ששנינו "משלחין עמו אחר להעידו"

מאי אחר?

זוג אחר!

על כל פנים, הגמרא הסיקה שעד אחד אינו נאמן להעיד על עד שהוא כשר.

ותמהינן:

ו

כי עד א

חד לא מהימן?!

והתניא

, והרי שנו בברייתא:

מעשה ברבי נהוראי שהלך אצל העד להעיד עליו בשבת באושא

כשישבה שם סנהדרין, ושם היו מקדשים את החדש. מכאן שרבי נהוראי היה נאמן על זה, אף על פי שהוא עד אחד בלבד!

אמרי

תירוץ:

רבי נהוראי

-

סהדא אחרינא הוה בהדיה

. עד אחר היה עם רבי נהוראי.

והא דלא חשיב ליה

, מדוע לא הזכירו התנא? -

משום כבודו של רבי נהוראי

.

שהרי התנא לא הזכיר את רבי נהוראי אלא כדי להוכיח שמותר לעשות כך בשבת, שהרי אפילו רבי נהוראי נהג היתר בדבר, ואין כבודו שנביא את ראייתנו אף מן חבירו, הקטן ממנו.

רב אשי אמר

תירוץ אחר:

רבי נהוראי

-

סהדא אחרינא הוה באושא

, רבי נהוראי ידע שיש עד אחר באושא שאף הוא מכיר את העד הזה.

ואזל רבי נהוראי לאצטרופי בהדיה

, ורבי נהוראי הלך לאושא על מנת להצטרף עליו שיעידו שניהם על הדבר.

ומקשינן:

אי הכי

-

מאי למימרא!?

אם היה שם עד נוסף, מה בא התנא לחדש?

ומתרצינן:

מהו דתימא מספיקא לא מחללינן שבתא

, הייתי יכול לומר שיש לחשוש שמא אין אותו העד נמצא בביתו, ומספק אין מחללים את השבת.

קא משמע לן

התנא שמחללים. הגמרא מביאה שיש עדות בענין קדוש החדש שהיא יוצאת מן הכלל, ואפילו עד אחד נאמן להעיד עליה:

כי אתא עולא

, כאשר עולא בא מארץ ישראל לבבל

אמר: קדשוה לירחא במערבא

. קדשו את החודש בארץ ישראל ביום השלשים.

אמר רב כהנא: לא מיבעיא

אין צריך לומר על

עולא דגברא רבה הוא, דמהימן

.

אלא, אפילו איניש דעלמא

, אפילו אדם אחר

נמי מהימן.

מאי טעמא?

כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי!

דבר העתיד להתברר לכל, אנשים לא משקרים בזה. כדי שלא יוחזקו לשקרנים.

תניא נמי הכי: בא אחד מסוף העולם ואמר קדשו בית דין את החדש נאמן.

שנינו במשנה:

בראשונה היו מקבלין עדות

החדש מכל אדם,

משקלקלו הבייתוסים התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין.

תנו רבנן

:

מה קלקול קלקלו הבייתוסין?

פעם אחת בקשו בייתוסין להטעות את חכמים

.

שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד

היה

משלנו

[מן הפרושים] שלא הכירוהו בית דין,

ואחד

היה

משלהם

[מן הבייתוסים].

העד

שלהם העיד עדותו

כרגיל,

ויצא.

והעד

שלנו, אמרו לו

בית הדין:

אמור כיצד ראית את הלבנה?

אמר להם: עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו

[את הירח]

שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת לו בין

ירכותיו, והצצתי בו, ונרתעתי ונפלתי לאחורי

.

ואם אין אתם מאמינים לי

-

הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני

שקבלתי אותם כדי להעיד עדות שקר [חצי מהארבע מאות זוז שקבלו שני העדים יחד].

אמרו לו

: מאחר שלא העדת עדות שקר -

מי הזקיקך לכך

, לעדות זו?

אמר להם: שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את חכמים

.

לכן

אמרתי: אלך אני

להעיד,

ואודיע להם

שהעדות עדות שקר.

כי אם לא הייתי אני הולך,

שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנין ויטעו את חכמים.

אמרו לו

חכמים: אף על פי שקבלת שכר מהבייתוסים על מנת להעיד שקר, ולא עשית כן [ואדם המקבל ממון בשכרו חייב לקיים את תנאו], בכל זאת הרי

מאתים זוז

הללו

נתונין לך במתנה!

שהרי יש רשות לבית דין לקנוס את האדם בממונו.

והשוכרך

להטעות את חכמים -

ימתח על העמוד

למלקות [שכך מלקים את החייב מלקות: כופתים את שתי ידיו על העמוד, כמבואר במסכת מכות כב ב].

באותה שעה התקינו שלא יהיו מקבלין

את עדות החודש

אלא מן המכירין

.

מתניתין:

משנתנו מביאה תקנה נוספת שתיקנו חכמים משום קלקול הכותים:

בראשונה

לא היו שולחים שלוחים לגולה להודיעם על קביעות החודש, אלא

היו משיאין משואות

נושאים לפידים ליד בית הדין, כדי שיראום בני הערים הקרובות ויבינו שקידשו את החדש, ובאותם הערים חזרו והדליקו לפידים עד שהגיעו לגולה [כמבואר להלן].

משקלקלו הכותים

, שבית דין לא היו משיאין משואות אלא כאשר קידשו את החדש ביום השלושים, שאז היו משיאין משואות בערב, וכאשר לא היו משיאין משואות ביום השלושים בערב, היו הכל יודעים שבית דין עיבר את החודש.

פעם אחת עיברו בית דין את החודש, ולפיכך לא השיאו משואות ביום השלושים בערב. והכותים השיאום בהרים שהיו יושבים בהם, והטעו את בני הגולה ועשאוהו חסר.

ומכאן ואילך

התקינו שיהו שלוחין יוצאין.

ו

כיצד היו משיאין משואות

בראשונה?

היו

מביאין כלונסאות של ארז ארוכין,

כדי שכאשר יציתו אש בראשם, האש תראה למרחוק,

וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן,

שכל אלו מגדילים את השלהבת.

וכורך

אותם

במשיחה

[מין חוט] בראשי הכלונסאות.

ועולה לראש ההר, ומצית בהן את האור

.

ומוליך ומביא, ומעלה, ומוריד

את המשואות [כדי שלא יטעו לחשוב שזה כוכב. ירושלמי].

עד שהוא רואה את חבירו

, העומד בהר אחר,

שהוא עושה כן בראש ההר השני

.

וכן

היה

בראש ההר השלישי,

וכן הלאה.

ומאין

, מאיזה הרים

היו משיאין משואות?

מהר המשחה

[מהר הזיתים] היו מתחילים, שהוא סמוך לירושלים,

לסרטבא

עד שראו שעושים כן אף בסרטבא,

ומסרטבא לגרופינא, ומגרופינא לחוורן, ומחוורן לבית בלתין

.

ומבית בלתין לא זזו משם, אלא מוליך ומביא, ומעלה ומוריד

את המשואות

עד שהיה רואה

את

כל הגולה לפניו כמדורת האש

[מבואר בגמרא].

גמרא:

והוינן בה:

מאי משמע דמשיאין לישנא דיקוד הוא?

מנין לומדים שלשון "משיאין משואות" משמעותו "יקידת אש"?

ומשנינן:

דכתיב

[שמואל - ב ה]:

"וישאם דוד ואנשיו".

ומתרגמינן: ואוקדינון

[שרף אותם]

דוד.

תנו רבנן: אין משיאין משואות אלא על החדש

[חידוש הירח]

שנראה בזמנו

ביום השלושים.

ואימתי משיאין?

-

לאור עיבורו

. ביום השלושים בלילה, שהוא הלילה שבתחילת יום השלושים ואחד.

["אור" הוא כינוי ללילה. ויום השלושים נקרא יום העיבור, מפני שעושים אותו עיבור לחדש הקודם].

למימרא

, שהברייתא משמיעה לנו

דאחסר עבדינן, אמלא לא עבדינן

, רק כאשר החדש הקודם היה חסר השיאו משואות, ולא כאשר היה מלא, וקידשו את החדש ביום השלושים ואחד.

מאי טעמא?

אמר רבי זירא: גזירה, משום ראש חדש חסר

, ראש חדש הנקבע ביום השלשים לחדש שעבר [ועל ידי כך החדש שעבר חסר],

שחל להיות בערב שבת,

ואסור להשיא משואות בלילה שאחריו שהרי הוא שבת.

אימת עבדי

, מתי יכולים להשיא משואות?

באפוקי שבתא

, במוצאי שבת.