ראש השנה 15a — התלמוד בעברית

ו

מאן שמעת ליה דאזיל בתר לקיטה

מיהו התנא הסובר שהולכים באתרוג אחר הלקיטה? הרי הוא

רבן גמליאל!

ונמצא שרבי שמעון בן אלעזר סובר כרבן גמליאל.

ו

הרי

קתני

בדברי רבי שמעון בן אלעזר, שראש השנה למעשר האתרוג הוא ב

שבט!

ואם כן, האיך אמר רבה בר רב הונא שלדברי רבן גמליאל ראש השנה למעשר האתרוג הוא בתשרי? ומסקינן: בהכרח, שלא יתכן שרבה בר רב הונא אמר שראש השנה למעשר האתרוג לדברי רבן גמליאל הוא בתשרי.

אלא אי אתמר

, אם אכן נאמרה מימרא בשם רבה בר רב הונא בענין זה,

הכי איתמר

, כך היא נאמרה:

אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמר רבן גמליאל אתרוג

הולכין בו

אחר

ה

לקיטה כירק,

בכל זאת

ראש השנה שלו

הרי הוא ב

שבט.

וכמו שמוכח בברייתא הזאת.

ומקשינן על לשון הברייתא המביאה את דברי רבי שמעון בן אלעזר:

שנינו בדברי הברייתא: היתה שלישית נכנסת לרביעית, מפרישים בשנה השלישית מעשר ראשון ומעשר עני. רביעית, מעשר ראשון ומעשר שני.

וקשה:

מאי שנא התם

, במה שונה הברייתא המדברת על מי שליקט ירק [לעיל יב, א ב],

דקתני

בה:

"אם היתה

שנה

שניה נכנסת לשלישית

".

ומאי שנא הכא

, במה שונה ומיוחדת הברייתא הנשנית כאן,

דקתני

בה:

אם היתה

השנה ה

שלישית נכנסת לרביעית?

כלומר, מדוע לא נשנו שתי הברייתות באותו השנה?

ומתרצינן:

מילתא אגב אורחיה קא משמע לן

, התנא בברייתא הנשנית כאן משמיענו בדרך אגב דבר נוסף:

דאתרוג

-

קשיא ליה ידא

. משמוש הידים מזיק לעץ האתרוג,

ו

לכן,

איידי דממשמשי ביה כולי עלמא בשביעית, לא טעין פרי עד תלת שנין

. היות והכל ממשמשין באילן בשנה השביעית, שהרי הוא הפקר לכל, לכן אין דרך האילן להיטען בפירות עד השנה השלישית. ולכן לא שנינו "היתה שניה נכנסת לשלישית", שהרי באותה העת אין פירות על האילן, ואי אפשר ללקטם.

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי ינאי: אתרוג, ראש השנה שלו

-

אימתי?

אמר לו

רבי ינאי: ב

שבט

, כשאר האילנות.

וחזר רבי יוחנן ושאל: האם הכוונה ל

"שבט דחדשים

" כפי שאנו מונים לחדשי הלבנה,

או

שהכוונה ל

"שבט דתקופה

", לפי שנת החמה.

והיינו, משנכנסה תקופת טבת [ביום הקצר ביותר של השנה נכנסת תקופת טבת] מונים שלושים יום, ואז הוא "אחד בשבט דתקופה" [והוא ראש השנה לדברי בית שמאי. ולדברי בית הלל מונים ארבעים וחמשה יום עד "ט"ו בשבט דתקופה"], והוא ראש השנה לאילן, מפני שעד אותו הזמן יורדים רוב גשמי השנה.

אמר ליה

רבי ינאי: הכוונה היא ל"שבט

דחדשים

", לפי מנין חדשי השנה, היות שישראל מונים את החדשים על פי חדשי הלבנה.

בעא מיניה רבא מרב נחמן, ואמרי לה

[ויש אומרים] ש

רבי יוחנן

שאל זאת

מרבי ינאי

:

אם

היתה

אותה

שנה מעוברת

-

מהו?

אימתי הוא ראש השנה לאילן?

האם הוא בשבט הסמוך לטבת כמו בשנה רגילה, או שהוא באדר ראשון?

אמר ליה: הלך אחר

ראש השנה הנוהג ב

רוב שנים,

שהוא חודש שבט.

והגמרא מביאה מימרא נוספת בענין דין האתרוג:

אמר רבה

: א.

אתרוג בת

השנה ה

ששית שנכנסה לשביעית

, שחנט בשישית וגדל בשביעית -

הרי מצד אחד, היא

פטורה מן המעשר

, כדין פירות שביעית, שהן הפקר.

ו

מצד שני, היא

פטורה מן הביעור

, ובזה היא שונה מהדין הנוהג בפירות שביעית.

שנאמר [ויקרא כה, ו ז] בענין הביעור בפירות השנה השביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול".

ודרשו חכמים בתורת כהנים: כשהוא אומר "ולבהמתך ולחיה", הקיש הכתוב בהמה לחיה. ללמדך, כל זמן שחיה המצויה בשדה אוכלת בשדה, האכל לבהמתך מן הבית. אך אם כבר כלה לחיה מן השדה - כלה [תכלה] לבהמתך מן הבית.

ומדרשה זו אנו למדים, שאסור לאכול מהפירות שנאספו בשביעית אלא בזמן שהם מצויים גם בשדה. אבל בזמן שמין ממיני הפירות כלה מן השדה חובה לבער אותו מן הבית.

[ונחלקו הראשונים אם הביעור הוא הפקר, שאסור לאוכלו אלא חייב להפקירו, או שחייב לבערם מן העולם].

ורבה בר הונא מחדש, שאף על פי שאתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר, כדין פירות שביעית, בכל זאת היא פטורה אף מן הביעור כדין פירות שישית. ולהלן הגמרא תבאר את טעם הדבר.

ב.

ו

אילו אתרוג

בת שביעית שנכנסה לשמינית

-

פטורה במעשר

כדין השנה השביעית,

ו

אף

חייבת בביעור

כדין פירות השנה השביעית. ולהלן הגמרא תבאר את טעם הדבר.

אמר

הקשה

ליה אביי

לרבה: הרי יש כאן סתירה כפולה:

א. ברישא עצמה, שחילקת בה בין דין מעשר, שהלכת בו אחר לקיטה, ונתת לאתרוג דין שביעית, ופטרת אותו מן המעשר, ובין דין ביעור, שהלכת בו אחר חנטה, ונתת לו דין ששית.

ב. בין הרישא והסיפא. שברישא פסקת שלגבי מעשר הולכים באתרוג אחר לקיטה, ופוטרים אותו ממעשר היות והוא נלקט בשביעית. ואילו בסיפא אתה הולך באתרוג אחר חנטה לדין מעשר, ופוטר ממעשר את האתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית!

אך אמנם יש לומר שאתה מסופק אם הולכים לענין דיני שביעית באתרוג אחר הלקיטה כדרך שהולכין לענין מעשר, או אחר החנטה.

ולכן,

בשלמא

מובן היטב שהלכת ב

סיפא

[בשביעית הנכנסת לשמינית]

לחומרא,

ולכן יש לנהוג באתרוג בכל דיני שביעית, שמצד אחד הרי הוא הפקר, ופטור מן המעשר, ומצד שני הוא אף חייב בביעור לחומרא, כדין פירות השביעית, מפני שדין השביעית הוא דין דאורייתא, וספק דאורייתא לחומרא.

אלא

על

רישא

של דבריך, שאמרת באתרוג שחנט ב"שישית שנכנסה לשביעית" שהיא

פטורה מן הביעור

, יש לתמוה:

אמאי!?

והרי הפטור מן הביעור קולא הוא. ובהכרח שלדבריך הטעם לפטור את האתרוג מן הביעור הוא משום

דאמרינן

בודאות -

זיל בתר חנטה!

שודאי שהולכין אחר החנטה אפילו להקל, ואין ספק בדבר, ומאחר שהיא חנטה בששית, דין ששית עליה!

ולפי זה מתורצת אחת הסתירות, שמתאים סיום הרישא עם כל דברי הסיפא, שהולכים באתרוג בודאי אחר החנטה לענין שביעית, ואפילו להקל.

אך מאחר שאינך מסופק בדבר, ופשוט לך שהולכין אחר חנטת האתרוג, ולכן האתרוג שחנט בששית וגדל בשביעית דינו כדין פירות ששית, אם כן, תיקשי:

אי הכי

, אם כך, מדוע אמרת שאתרוג שחנט בשישית הנכנסת לשביעית פטור מן המעשר?

והרי אתרוג זה בודאי אין בו קדושת שביעית, ואין הוא הפקר, ואם כן,

תיחייב במעשר!

אמר

תירץ

ליה

רבה: אף על פי שאין הבעלים חייבים להפקיר את האתרוג שחנט בשישית, בכל זאת מבחינה מעשית ועובדתית, לפי שכל שדות האילן והפרדסים הן הפקר בשביעית, אי אפשר לשמור על האתרוג בפני עצמו.

ובעל כרחו של בעליו -

יד הכל ממשמשין בו,

והרי הוא עובדתית כהפקר.

ואת אמרת תיחייב במעשר!?

וכי אתה יכול לומר שהוא יתחייב במעשר?! והלא הפקר פטור מן המעשר!

לסיכום: דעת רבה שהולכין באתרוג אחר החנטה לענין שביעית, ואף על פי כן אתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר, מפני שבני אדם נוהגים בה מנהג הפקר, על אף שמצד הדין אינה הפקר.

ורב המנונא

חולק על רבה, ו

אמר

:

אתרוג

בת ששית שנכנסת לשביעית

-

לעולם

דינה כפירות

ששית.

מפני שהולכים באתרוג אחר החנטה לענין דיני שביעית.

ואף על פי שיד הכל ממשמשין בה, אין הפקר כזה פוטר מן המעשר, אלא גזל הוא. ורק פירות שביעית פטורים מן המעשר.

[או מפני שהפקירום בעליהם, או מפני שהן מופקרים מאליהם על ידי הקב"ה, שציוה "והשביעית תשמטנה ונטשתה". וכמו שנחלקו רבותינו האחרונים בדבר].

ו

אותה הלכה שהולכים בודאות רק אחר חנטה, נוהגת גם באתרוג

בת שביעית הנכנסת לשמינית,

ש

לעולם

דינה כפירות

שביעית

מפני שהולכין אחר החנטה.

ולמדנו מכאן שרבה ורב המנונא מסכימים ביניהם שהולכין באתרוג אחר החנטה לענין שביעית. אלא שנחלקו האם הפקר שבני אדם נוהגין בה שלא כדין הרי הוא פוטר מן המעשר [לדעת רבה - פוטר. ולדעת רב המנונא - אין הוא פוטר].

מיתיבי

סתירה לדברי רבה ורב המנונא:

שנינו בברייתא:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: אתרוג בת ששית שנכנסת לשביעית,

הרי זו

פטורה מן המעשר

כדין פירות השביעית,

ופטורה מן הביעור

כדין פירות הששית.

והטעם שהיא פטורה מן הביעור הוא - מפני שבכל האילנות הולכין אחר החנטה, ואף באתרוג יש לומר כן.

והטעם שהיא פטורה מן המעשר הוא - מפני

שאין לך דבר שחייב במעשר, אלא אם כן גדל ב

שעת

חיוב, ו

גם

נלקט ב

שעת ה

חיוב

.

ופירות ששית שנכנסו לשביעית נלקטו בזמן פטור, בשביעית, שהיא הפקר, ולפיכך יד הכל ממשמשין בהם, ופטורה מן המעשר.

ובת שביעית שנכנסת לשמינית

-

פטורה מן המעשר

כדין פירות השביעית.

ופטורה מן הביעור

כדין פירות השמינית.

והטעם שהוא פטור מן המעשר הוא, משום שלא חייבוהו חכמים במעשר, אלא אם גדל בשעת חיוב, ונלקט בשעת חיוב.

והטעם שהוא פטור מן הביעור הוא, משום

שאין לך דבר שחייב בביעור, אלא אם כן גדל בשביעית ונלקט בשביעית!

שהרי מצות ביעור נלמדת מהפסוק [ויקרא כה ז]: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול". ומקרא זה מדבר בשנת השביעית [שבאותה שנה משעה שנתבערו הפירות מן השדה אסור לאכול מן הנלקט לבתים], ולא בשנת השמינית.

ומדברי הברייתא מקשינן על רבה ורב המנונא כדלהלן:

רישא

, תחלת הברייתא, ששנינו בה שאתרוג בת שישית הנכנסת לשביעית פטורה מן המעשר, מפני שיד הכל ממשמשין בה, הרי זו

קשיא לרב המנונא

. שהרי לדבריו אף על פי שיד הכל ממשמשין באתרוג, אין זה הפקר הפוטר מן המעשר [מפני שהוא גזל]!

סיפא

, סוף הברייתא, ששנינו בה שאתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן הביעור, הרי זו

קשיא בין לרבה בין לרב המנונא,

שהרי שניהם אמרו שאתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת בביעור!

ומתרצינן: אכן רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון חולק על דבריהם של רבה ורב המנונא. אך מכל מקום יש תנא אחר הסובר כדבריהם:

כי

תנאי היא

, שנחלקו תנאים בדבר.

דתניא: אמר רבי יוסי

:

א.

אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים

שאמרו,

אתרוג

הולכין

אחר לקיטתו למעשר

[כדעת רבן גמליאל לעיל יד ב].

ב.

ו

אילו

רבותינו נמנו באושא

[נחלקו בדבר באושא. ועמדו למנין ורבו החכמים שאמרו כדלהלן], וגמרו

ואמרו

: אתרוג הולכין

אחר לקיטתו

-

בין למעשר

ו

בין לש ביעית.

ומיד הגמרא תמהה: משמע מסיום דברי רבי יוסי, שרבותינו נמנו באושא ואמרו שהולכין אחר לקיטתו לשביעית, שאבטולמוס חלק על זה.

וקשה:

שביעית

-

מאן דכר שמיה!?

היכן הוזכרה שביעית בדברי אבטולמוס?