ראש השנה 10a — התלמוד בעברית

ומוסיפה הברייתא: אף על פי שאמרנו שהנוטע שלשים יום לפני ראש השנה משהגיע ראש השנה עלתה לו שנה ראשונה, בכל זאת אין שלשת שנות הערלה מסתיימות בראש השנה, אלא:

ופירות נטיעה זו

-

אסורין עד ט"ו בשבט.

אם

מדובר

ל

ענין

ערלה,

הרי הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט בשנה הרביעית הן

ערלה.

ואם

מדובר

ל

ענין

"רבעי"

, הרי הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט בשנה החמישית, עדיין אסורים באכילה מחוץ לירושלים, משום

"רבעי"

. .

כי אף על פי שאחד בתשרי הוא ראש השנה ל"נטיעה", מכל מקום, הרי כעבור שלש שנים, נעשית הנטיעה ל"אילן", ואין השנה השלישית או הרביעית של שנות האילן נגמרות אלא בט"ו בשבט.

והוינן בה:

מנא הני מילי?

מנין לנו שאף לאחר שכלו שלשת שני ערלה מלאות, עדיין נוהג איסור ערלה על הפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט בשנה הרביעית? וכן מנין לנו שדין רבעי נמשך גם מעבר לשנה הרביעית, עד ט"ו בשבט שאחריו?

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, ומטו בה

, יש אומרים זאת

משמיה דרבי ינאי

:

אמר קרא

[ויקרא יט, כג כה]: "שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל.

ובשנה הרביעית

יהיה כל פריו קדש הלולים לה'.

ובשנה החמישית

תאכלו את פריו".

ובאה האות ו' להוסיף על הענין הראשון, ולומר: שלש שנים יהיה לכם ערלים, ואף בשנה הרביעית יהיה ערלה.

וכן לענין רבעי: בשנה הרביעית יהיה פריו קדש, ואף בשנה החמישית.

פעמים ש

הפירות חונטים

ב

שנה ה

רביעית, ועדיין

הנטיעה

אסורה משום ערלה.

דהיינו, כשחנטו הפירות לפני ט"ו בשבט.

ו

כן

פעמים ש

הפירות חונטים

בחמישית, ועדיין

הנטיעה

אסורה משום רבעי

, כשהם חונטים לפני ט"ו בשבט.

שנינו בברייתא: הנוטע המבריך והמרכיב פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית.

והוינן בה:

לימא

, האם צריכים אנו לומר שהברייתא הזאת היא

דלא כרבי מאיר?

דאי

, שאם תאמר שהברייתא נשנית על ידי

רבי מאיר,

יקשה:

הא אמר

רבי מאיר להלן שאפילו

יום אחד בשנה חשוב

כ

שנה

שלימה! ואם כן, אפילו אם נטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה צריך שתעלה לו למנין שנה ראשונה של שנות ערלה? ומבארת הגמרא היכן מצינו שרבי מאיר סובר שיום אחד בשנה חשוב כשנה:

דתניא: "פר" האמור בתורה סתם

, כל מקום שנאמר בתורה "פר" סתם, הרי הוא פר

בן עשרים וארבעה חדש

[שנתיים]

ו

עוד

יום אחד, דברי רבי מאיר.

רבי אלעזר אומר

: פר האמור בתורה סתם, הרי הוא פר

בן עשרים וארבעה חדש, ו

עוד

שלשים יום.

לפי

שהיה רבי מאיר אומר

:

כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם

, הרי זה

בן שנה

[כמו שנאמר: "עגל וכבש בני שנה". ויקרא ט].

וכל מקום שנאמר "עגל

בן בקר

" הרי זה

בן שתים

שנים. וכל מקום שנאמר

"פר"

הרי זה

בן שלש

שנים.

ונחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר אימתי נחשב הפר בן שלש:

לדעת רבי מאיר משנכנס יום אחד בשנה השלישית הרי הוא בן שלש. מפני שיום אחד בשנה חשוב שנה.

ואילו לדעת רבי אלעזר רק כאשר עברו שלשים יום בשנה השלישית הרי הפר בן שלש, כי שלשים יום בשנה חשובים שנה.

וכיון שבברייתא לעיל שנינו שהנוטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה.

הרי אם אם נאמר שהברייתא נשנית על ידי רבי מאיר, יקשה: מדוע הנוטע פחות משלשים יום לפני ראש השנה לא עלתה לו שנה? הרי לדעת רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה!

ומיישבת הגמרא את הברייתא אף לדעת רבי מאיר:

אפילו

אם

תימא

שהברייתא נשנית גם לפי

רבי מאיר

, יש ליישב את דברי הברייתא:

כי

אימתי

קאמר רבי מאיר

ש

יום אחד בשנה חשוב שנה

, דוקא

בסוף

מנין

שנה.

וכגון יום אחד בתחילת השנה השלישית, שהיא סוף השנים הנצרכות להכשיר את הפר להקרבה.

אבל בתחלת

מנין

שנה,

כגון ביום הראשון של השנה הראשונה של הנטיעה, שהיא בתחילת מנין שנות הערלה -

לא

אמר רבי מאיר שיום אחד חשוב שנה, אלא מודה הוא בזה שדוקא שלושים יום חשובים שנה. ומתירוץ הגמרא עולה שהשנה שבסוף המנין קל יותר להחשיב בה יום בשנה כמו שנה, מאשר השנה שבתחילת המנין. שהרי בסוף מנין השנים לדעת רבי מאיר יום אחד בשנה חשוב שנה. ואילו בתחילת המנין דוקא שלשים יום חשובים שנה. ומוכיח רבא שאין לומר כן, אלא אדרבה, סוף המנין חמור מתחילתו:

אמר רבא

: איך יתכן לומר כדברי התרצן לעיל שסוף המנין קל מתחילתו?

ו

כי

לאו קל וחומר הוא

שתחילת המנין עדיף על סופו לענין שהמקצת יחשב ככולו?!

אשה שראתה דם בימי נדתה, מדאורייתא אינה צריכה למנות שבעה ימים נקיים מדם, אלא מונה שבעה ימים מתחילת ראייתה.

ואפילו אם ראתה דם כל שבעת הימים, אלא שפסקה לראות לפני סוף היום השביעי, הרי מן התורה היא יכולה להטהר מיד, בערב שאחרי היום השביעי, שאז היא טובלת ונטהרת. ואפילו אם האשה ראתה דם ביום הראשון של תחילת ראייתה סמוך לשקיעה, הרי מיד כשהגיעה השקיעה עלה לה אותו היום למנין שבעת הימים שהיא צריכה למנות לימי נדותה, ואינה צריכה למנות מכאן ואילך אלא רק עוד ששה ימים נוספים, כדי שתוכל לטבול ולהטהר.

ומה נדה, שאין תחלת היום

השביעי

עולה לה בסופה

, אלא היא חייבת להמתין כל היום, ולטבול רק בערב שאחריו.

אף על פי כן,

סוף היום

הראשון

עולה לה בתחילתה

, לגבי זה שאם ראתה דם סמוך לשקיעת החמה, עולה לה אותו היום למנין שבעת ימים, ואינה צריכה למנות מכאן ואילך אלא ששה ימים נוספים.

שנה, שיום אחד עולה לה בסופה

, לגבי מנין השנים המכשירות את הפר להקרבה.