פסחים 9b — התלמוד בעברית

ובא כהן

[מבני הבית, או שהיה קרוב משפחה], ועמד על שפת הבור,

והציץ בו

בבור,

לידע אם

הנפל

זכר הוא, אם נקבה היא,

כדי שאמו תדע כמה ימי טומאה וטהרה של לידה עליה לנהוג. [בלידת זכר צריכה היולדת לנהוג שבעה ימי טומאה, ולאחריהם שלשים ושלשה ימי טהרה. ובלידת נקבה היא נוהגת שבועיים ימי טומאה, וששים וששה ימי טוהר]. ולא נזהר אותו כהן שמא יאהיל על הנפל המת שבבור, ונמצא עובר על האיסור שנאמר על הכהנים שלא להטמאות למת.

ובסופו של דבר, לא הבחין הכהן בשום נפל בתוך הבור.

ובא

ה

מעשה לפני חכמים, וטיהרוהו,

את הכהן, על אף שאפשר שהנפל היה שם בשעה שהציץ בבור, והוא נטמא ממנו בטומאת אהל,

מפני שחולדה וברדלס מצויין שם,

ובודאי גררו אותו לתוך חור שיש להם בצידי הבור, שמן הסתם יש בו חלל טפח, והוא חוצץ בפני הטומאה, ואינו מטמא את המאהיל עליו מלמעלה.

והא הכא, דודאי הטילה

השפחה את הנפל לבור, ונמצא שהטומאה היא ודאית,

ו

אילו גרירתו של הנפל אל החור על ידי החולדה אינה ודאית, אלא,

ספק גררוהו

מהבור

וספק לא גררוהו

ב

ההיא שעתא

שהאהיל הכהן על הבור.

ו

אפילו הכי,

קאתי ספק

גרירה,

ומוציא מידי ודאי

טומאה?

ומשנינן:

לא תימא

"שהטילה

השפחה

נפל לבור",

והיתה שם ודאי טומאה,

אלא אימא, "שהפילה

דבר שהוא

כמין נפל, לבור"

, ואפשר שהיה זה "שפיר" [שק הריון של עובר] מלא רוח, שאינו מטמא כלל.

ו

אם כן,

הוי

רק

ספק וספק

, ספק נפל, וכנגדו ספק גרירת חולדה. ולכן יכול ספק גרירה להוציא מידי ספק נפל. אך להוציא מידי ודאי, אין הספק יכול להוציא.

ומקשינן:

והא

"הציץ בו

לידע אם זכר הוא אם נקבה היא", קתני.

ומשמע, שודאי נפל היה, אלא שלא היה ידוע אם הוא זכר או נקבה?

ומשנינן:

הכי קאמר

: הציץ בו

לידע אם רוח

הפילה,

ואינה טמאה טומאת לידה כלל,

אם נפל הפילה,

והרי היא טמאה.

ואם תמצא לומר נפל הפילה,

אם הוא יווכח שאכן נפל הוא ולא רוח בעלמא, עדיין יש לו

לידע אם זכר הוא, ואם נקבה היא

, כדי לדעת כמה ימי טומאה וטהרה עליה לנהוג.

ואיבעית אימא

: לעולם הפילה השפחה נפל ודאי. ואף על פי כן טיהרו חכמים את הכהן, כי

התם, ודאי וודאי הוא

.

כיון דחולדה וברדלס מצויין שם, ודאי גררוהו,

את הנפל,

בההיא שעתא

שהאהיל הכהן. דהיינו, עוד לפני שהאהיל הכהן הם גררוהו, ולא היה שם נפל בשעה שהכהן האהיל על הבור. כי

נהי,

על אף שבחמץ אנו חוששים שמא החולדה לא אכלה את כולו אלא

דשיורי משיירא

ממנו, ולכן צריך לבדוק שוב במקום שראינו שהחולדה הביאה לשם חמץ, כאן, לגבי טומאה, די לנו אם נאמר כי

מיגרר, מיהת, ודאי גררום

את הנפל

בההיא שעתא

.

(לישנא אחרינא: נהי דודאי אכלום לא אמרינן

ולכן בחמץ אנו מחמירים לבדוק שוב. אך

ודאי גררוהו לחורייהו

[לחור שלהם],

אמרינן

).

שנינו במשנה: אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית, וממקום למקום.

ומקשינן:

ו

כי

מי אמרינן

כי

אין חוששין שמא גררה חולדה

את החמץ ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק?

והא קתני סיפא

[במשנה הבאה]:

מה שמשייר

מן החמץ לאחר הבדיקה לצורך אכילתו עד מחר

יניחנו בצנעא

[במקום מוצנע], כדי

שלא יהא צריך בדיקה אחריו

.

ומשמע, שאם לא הניח אותו במקום מוצנע, צריך לבדוק אחריו. והיינו מחשש שמא גיררה חולדה את החמץ למקום שכבר בדק!?

ומתרצינן:

אמר אביי: לא קשיא: הא בארבעה עשר

.

הא בשלשה עשר

.

ומפרש אביי: משנתנו, האומרת אין חוששין שמא גיררה חולדה, מדברת בזמן בדיקת חמץ שהוא

בשלשה עשר

[בערב],

דשכיח ריפתא בכולהו בתי,

שאז מצויה הרבה פת לחולדה בתוך הבתים, והיא אינה חוששת שמא לא יהיה לה מה לאכול, הלכך,

לא מצנעא,

אין חשש שתגרור החולדה חמץ ממקום שאינו בדוק להצניעו במקום בדוק.

ואילו המשנה הבאה מדברת על החשש

ב

יום

ארבעה עשר,

שמא אז היא תגרור מהחמץ ששיירה לאחר הבדיקה, כי הואיל

דלא שכיחא ריפתא בכולהו בתי

, שהחולדה אינה רואה אז הרבה פת בבתים כפי שהיא רגילה לראות תמיד, היא חוששת שלא יהיה מה לאכול, ו

מצנעא

מן החמץ.

אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא דידעא דהאידנא

[היום]

ארביסר

בניסן,

ולא אפי עד לאורתא

, וכי יכולה היא לשים לב ולראות את הנולד שלא יאפו עוד היום פת, עד שאתה חושש כי מפני שאינה רואה עתה פת בבית, היא

משיירא

מן החמץ

ומטמרא

ומצניעתו?

אלא אמר רבא

: לעולם אין לנו לחשוש כלל שמא תגרור חולדה מהחמץ, ואפילו בארבעה עשר. ומה שאמרה המשנה בסיפא

"מה שמשייר יניחנו בצנעא"

, הוא משום שאנו חוששים

שמא תטול חולדה בפנינו

מהחמץ הנשאר,

ו

אז ודאי

יהא צריך בדיקה אחריו

.

תניא כוותיה דרבא: הרוצה לאכול חמץ אחר

ה

בדיקה, כיצד יעשה?

מה שמשייר

לצורך האכילה

יניחנו בצנעא

, כדי

שלא תבוא חולדה ותטול

ממנו

בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו!

רב מרי אמר

: לכן אומרת המשנה שיניח את החמץ הנשאר בצנעא, משום

גזירה, שמא

יניח עשר

חתיכות חמץ, ואחר כך

ימצא

רק

תשע

, שאז ודאי יש לחשוש שמא גיררה חולדה את העשירי, שהרי אנו רואים שהוא חסר.

הגמרא מביאה להלן פסקי הלכות הנוגעים לאופנים שונים של ספיקות ביחס לבדיקת חמץ.

א. היו לפנינו

תשע ציבורין של מצה ו

ציבור

אחד של חמץ, ואתא עכבר ושקל

נטל בפנינו חתיכה מאחד הציבורין, ונכנס לבית שכבר בדוק,

ולא ידעינן אי

מציבור ה

מצה שקל, אי

מציבור ה

חמץ שקל,

ואז צריך לבדוק שוב את הבית.

הדין הוא שצריך לבדוק שוב את הבית, למרות שיש כאן רוב להקל. כי

היינו

הדין של

תשע חנויות

ששנינו בברייתא, שאם היו בעיר תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה, וחנות אחת מוכרת בשר נבילה, וקנה אדם בשר ואינו יודע מאיזה חנות קנה. הבשר אסור, למרות שרוב החנויות הן כשירות. משום ש"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי" כלומר, שכל דבר שנטלו אדם ממקום קביעותו, ואינו יודע מהיכן נטלו, הואיל והתחיל הספק במקום הקביעות, אין הולכין בו אחר הרוב, אלא הוא נחשב כמחצה על מחצה, דהיינו, כספק שקול, וספק איסור לחומרא. ולומדים זאת מפסוקים.

ואף כאן, כיון שתחילת הספק היתה במקום קביעותו, כאשר ראינו את העכבר נוטל

מאחד הציבורין, שהוא מקום הקביעות של הדבר, יש על כך תורת "קבוע", שאין הולכין בו אחר הרוב, אלא דנים אותו כספק השקול, והולכים בו לחומרא.

ב. ואם

פירש

ה החתיכה, שניטלה מעצמה מאחד הציבורין למקום אחר, ואיננו יודעים מאיזה ציבור פירשה,

ואתא עכבר ושקל

את אותה חתיכה ונכנס לבית הבדוק, אין הבית צריך בדיקה, כי באופן כזה הולכים אחר הרוב, ותולין שהחתיכה פירשה מאחד הציבורין של מצה.

והיינו

הדין של ה

סיפא

של הברייתא של תשע חנויות.

דתניא

: עשר חנויות של בשר שהיו בעיר,

תשע חנויות

מהן,

כולן מוכרין בשר שחוטה, ו

רק חנות

אחת מוכרת בשר נבלה, ולקח

אדם בשר

מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח

-

ספיקו אסור!

ובסיפא של הברייתא נאמר:

ובנמצא,

בשר שנמצא ברחוב בין אותן חנויות,

הלך אחר הרוב.

הבשר כשר משום שהספק התחיל כאן רק ברגע מציאת הבשר ברחוב, ושם הוא אינו במקום הקביעות של הדבר, ולכן אין עליו תורת "קבוע", אלא יש בו את הכלל "כל דפריש, מרובא פריש", ואנו אומרים שהבשר פירש מהרוב, שהן החנויות הכשרות.

וגם כאן, כיון שהספק התעורר בפנינו רק כשהחתיכה כבר פירשה ממקום הקביעות, יש לנו לפסוק כפי הדין הרגיל, של הליכה אחר הרוב.

ג.

שני ציבורין

הנמצאים לפנינו,

אחד

מהם

של מצה, ואחד של חמץ, ולפניהם שני בתים, אחד בדוק, ואחד שאינו בדוק

.

ואתו שני עכברים, אחד שקל

נטל חתיכת

מצה, ואחד שקל

נטל חתיכת

חמץ

, וכל אחד מהשניים נכנס לבית אחר,

ולא ידעינן הי

[איזה] עכבר

להאי

בית

עייל

[נכנס],

והי

עכבר

להאי

בית

עייל

, ושמא נכנס העכבר עם החמץ לבית הבדוק.

היינו

הדין של

שתי קופות

, שמשם אנו יכולים ללמוד שבאופן כזה תולין לקולא, ואומרים שהמצה הוכנסה לבית הבדוק, והחמץ הוכנס לבית שאינו בדוק.

דתניא: שתי קופות

לפנינו,

אחת

מהן היא

של

פירות

חולין, ואחת

היא

של

פירות

תרומה, ולפניהם

עמדו

שני סאין

מאותן פירות,

אחד

מהם היה

של חולין, ואחד של תרומה. ונפלו

שני הסאין ה

אלו לתוך

הקופות ה

אלו

, כל סאה לקופה אחרת. ואיננו יודעים איזו נפלה לחולין ואיזו לתרומה. הרי הפירות שבקופת החולין

מותרין

באכילה אפילו לזר, כפי שהיו עד עתה, ואין חוששין שמא הסאה של תרומה נפלה לתוכם ונאסרו כל הפירות לזרים [כי לא היה שם פירות חולין בשיעור פי מאה כנגד התרומה, ולא נתבטלה התרומה בחולין]. לפי

ש"אני אומר"

[דהיינו, יש לנו אפשרות של "תלייה", לתלות ולומר]: פירות ה

חולין לתוך

קופת ה

חולין נפלו, ו

אילו ה

תרומה לתוך

קופת ה

תרומה נפלה

.

כך גם בשני ציבורין ושני בתים, כיון שיש כאן אפשרות של "תלייה", לכן "אני אומר" כי העכבר שנטל חמץ נכנס לבית שאינו בדוק, והעכבר שנטל מצה נכנס לבית הבדוק. ואין צריך לבדוק שוב את הבית שכבר נבדק.

ומקשינן: מה הראיה מתרומה לחמץ? והרי

אימור,

יש לנו לומר, כי מה

דאמרינן

"שאני אומר"

, שאני תולה ואומר שההיתר נפל לתוך ההיתר, והאיסור נפל לתוך האיסור,