פסחים 93b — התלמוד בעברית

ומתרצינן: רבי לומד בגזרה שוה שמשמעות הפסוק "חטאו ישא" היינו כרת. שנאמר גם ב"מברך" את ה' [בלשון סגי נהור] "חטאו ישא" [ויקרא כד]. ומברך את ה' הרי חייב כרת.

אלא שבמברך את השם עצמו, לא נאמר בפירוש בתורה שחייב כרת, אלא נאמר בבמדבר טו ל: "והנפש אשר תעשה ביד רמה, מן האזרח ומן הגר. את ה' הוא מגדף, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה".

ונחלקו תנאים מהו "מגדף". יש אומרים שהוא המזמר ומשורר לעבודה זרה. ואילו רבי

קסבר: מגדף

-

היינו

"מברך השם"

.

הרי למדנו שמברך את השם חייב כרת לפי רבי,

וכתיב במברך את השם

[ויקרא כד]

"ונשא חטאו".

וגמר

למד רבי בגזרה שוה,

האי "חטאו

ישא"

דהכא

, המוזכר כאן בפסח שני,

מ"חטאו

ישא"

דהתם

במברך את השם:

מה להלן

, במברך את השם, חייב

כרת, אף כאן

בפסח שני,

נמי

חייב

כרת.

ורבי נתן סבר

שיש לפרש את הפסוק

"וחדל לעשות הפסח

[הראשון]

ונכרתה

הנפש ההיא מעמיה, כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו" באופן אחר.

דהאי "כי"

-

לשון "דהא" הוא

[יש לפרש את המלה "כי" מלשון "שהרי"].

והכי קאמר

הכתוב:

דהא

, שהרי

קרבן ה' לא הקריב במעדו

הראשון, ולכן חטאו ישא האיש ההוא. שסוף הפסוק הוא נתינת טעם לתחילתו: ונכרתה הנפש ההיא מפני שלא הקריב את הפסח במעדו הראשון, ולכן חטאו ישא.

ומקשינן: ורבי נתן,

האי

סיום הפסוק

"חטאו ישא"

-

מאי עביד ליה?

מה לומד רבי נתן ממנו?

ומתרצינן:

קסבר

רבי נתן כי

מגדף

שחייבתו תורה כרת -

לאו היינו מברך את השם

. אלא מגדף הוא משורר לעבודה זרה.

ומנין לנו שמברך את השם חייב כרת?

וגמר

, למד רבי נתן בגזירה שוה,

האי "חטאו" דהתם

המוזכר שם [במברך את השם],

מהאי "חטאו" דהכא,

המוזכר כאן בפסח:

מה הכא

כמו שכאן חייב

כרת, אף התם

, שם במברך את השם חייב

כרת.

נמצא, שנאמר בענין פסח "חטאו ישא" כדי ללמד על מברך את השם שחייב כרת.

ורבי חנניא בן עקביא סבר

שכך יש לפרש את הכתוב:

"וחדל לעשות הפסח ונכרתה"

, ובהמשך נאמר "כי קרבן ה' לא הקריב במעדו".

אי קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני

דוקא, בזה ענוש כרת על ביטול הראשון. אבל אם הקריב פסח שני פטור מכרת על הראשון.

ו

רבי חנניא,

האי "חטאו ישא"

המוזכר בסוף הפסוק -

מאי עביד ליה?

מה הוא לומד ממנו?

ומתרצינן:

כדאמרן

. כמו שאמרנו לדעת רבי נתן, שנאמר בענין פסח "חטאו ישא" כדי ללמד על מברך את השם שחייב כרת.

ועתה הגמרא מסכמת את הדינים העולים ממחלוקת רבי, רבי נתן ורבי חנניא בן עקביא, בענין חיוב כרת במבטל את הפסח:

הלכך

:

א.

הזיד בזה ובזה

, שביטל פסח ראשון ושני במזיד -

דברי הכל חייב.

ב.

שגג בזה ובזה

-

דברי הכל פטור.

[שוגג פטור מכל עונשין שבתורה].

ג.

הזיד בראשון ושגג בשני

-

לרבי ולרבי נתן מחייבי

. כי רבי ורבי נתן סוברים שאין השני תקנת הראשון ונגמר חיובו בראשון. וכיון שהזיד בו חייב.

ואילו

לרבי חנניא בן עקביא פטור

. שסבר פסח שני הוא תיקון פסח הראשון, ולא נגמר איסורו אלא כשמבטל את פסח שני במזיד.

ד.

שגג בראשון והזיד בשני

-

לרבי חייב

מפני שפסח שני חיוב בפני עצמו הוא ויש בו חיוב כרת.

ואילו

לרבי נתן ולרבי חנניא בן עקביא פטור,

שהרי פסח שני הוא תשלומים לראשון ואין בו חיוב כרת בפני עצמו.

מתניתין:

איזו היא דרך רחוקה

, ומי שנמצא שם פטור מלעשות פסח ראשון?

מן המודיעים

[שם עיר],

ולחוץ.

וכמדתה

, המרחק שרחוקה מודיעים מירושלים, הוא המידה למרחק

לכל רוח

, לכל הכיוונים שסביב לירושלים לקבוע מה היא דרך רחוקה.

דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר: אומר מאיסקופת

מפתן

העזרה ולחוץ

היא דרך רחוקה.

אמר ליה

רבי יוסי: לפיכך נקוד

, יש נקודה בספר התורה

על

האות

ה"א

בסוף המלה "רחוקה",

לומר

[לפי כל ניקוד שבתורה בא למעט ולחסר את המילה שתחתיו, וכאן הוא בא לומר כאילו לא כתוב "רחוקה"]:

לא מפני שרחוק ודאי

עד כדי כך שאינו יכול להגיע לעזרה בכל שעת שחיטה,

אלא

די אם נמצא

מאיסקופת העזרה ולחוץ

.

גמרא:

אמר עולא: מן המודיעים

ועד

לירושלים

המרחק הוא

חמשה עשר מילין הויא.

שהרי התנא קורא למרחק הזה "דרך רחוקה", והיינו שאם ילך מתחילת זמן שחיטת הפסח ועד סופו לא יוכל להגיע לעזרה.

וזמן שחיטת הפסח מדאורייתא מחצות ועד השקיעה, משך שש שעות, ובזמן הזה אדם בינוני מהלך חמשה עשר מילין.

ומבארינן:

סבר לה

עולא

כי

כמו

הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כמה

הוא

מהלך

של

אדם ביום

מעלות השחר ועד צאת הכוכבים?

עשרה פרסאות

שהם ארבעים מיל.

ומתוך אותם ארבעים מיל, המהלך

מעלות השחר ועד הנץ החמה

הוא

חמשת מילין

. וכן

משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים

המהלך הוא

חמשת מילין.

פשו לה תלתין

, נשארו שלושים מיל למהלך מהנץ החמה ועד השקיעה: שהם

חמיסר

חמשה עשר מיל

מצפרא לפלגא דיומא

, מהבוקר עד חצות היום.

וחמיסר

מיל

מפלגא דיומא לאורתא

. מחצות היום עד השקיעה.

נמצא שבזמן שחיטת הפסח שהוא מחצות היום ועד השקיעה, אדם מהלך חמשה עשר מיל.

ועולא

למד מכאן שמודיעים רחוקה 15 מיל מירושלים,

לטעמיה

, על פי שיטתו.

דאמר עולא: אי זה הוא דרך רחוקה?

כל שאין יכול

לבוא ממקומו ו

ליכנס

לעזרה

בשעת שחיטה

. שאם היה בשעה ששוחטין את הפסח בחצות היום רחוק מירושלים בשיעור שאינו יכול להגיע עד השקיעה, הרי הוא פטור מפסח ראשון.

ולכן סבר עולא שמודיעים רחוקה 15 מיל מירושלים, שהעומד בה בחצות היום לא יכול להגיע לירושלים עד השקיעה.

אמר מר

רבי יוחנן:

מעלות השחר עד הנץ החמה

-

חמשת מילין.

והוינן בה:

מנא לן

, מנין לנו שיעור זה?

ומשנינן:

דכתיב

[בראשית יט טו] בענין הפיכת סדום:

"וכמו השחר עלה, ויאיצו המלאכים

בלוט לאמר: קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאות, פן תספה בעון העיר".

וכתיב

: [שם פסוק כג]

"השמש יצא על הארץ

[והיינו הנץ החמה]

ולוט בא צוערה"

.

נמצא, שמעלות השחר ועד הנץ החמה, הוא הזמן של הליכה מסדום לצוער.

ואמר רבי חנינא: לדידי חזי לי ההוא אתרא

, אני ראיתי את הדרך שבין סדום לצוער,

והויא

והיא

חמשה מילין.

למדנו מכאן שבין עלות השחר להנץ החמה אדם מהלך 5 מילים.

גופא: אמר עולא: איזה הוא דרך רחוקה?

כל שאין יכול להכנס בשעת שחיטה

דהיינו מחצות היום ועד השקיעה.

ורב יהודה אמר: כל שאין יכול להכנס בשעת אכילה

.

כלומר, שבחצות היום שבו שוחטין את הפסח, הוא רחוק מירושלים בשיעור שאינו יכול להגיע עד סוף זמן אכילת הפסח. [לרבי עקיבא - מדאורייתא הפסח נאכל כל הלילה, וחכמים גזרו עד חצות. ולרבי אליעזר - הפסח נאכל מדאורייתא עד חצות בלבד].

אמר ליה רבה

לעולא: בין

לדידך

, לדבריך שאתה אומר "בשעת שחיטה",

קשיא.

יש להקשות קושיא.

ו

בין

לרב יהודה

שאומר "בשעת אכילה"

קשיא

.

ורבה מפרש את דבריו:

לדידך קשיא

-

דאמרת כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה

פטור מלעשות פסח ראשון, יש להקשות:

והא טמא שרץ

שעדיין לא טבל

דאין יכול ליכנס בשעת שחיטה

. ובכל זאת

קאמרת

, אתה עולא בעצמך אמרת [לעיל צ ב] ש

שוחטין וזורקין על טמא שרץ

כיון שהוא יהיה ראוי בשעת אכילה, שהרי יכול לטבול ולאכול בערב.

ומכאן, שמי שראוי בשעת אכילה שוחטין עליו אפילו אם אינו ראוי בשעת שחיטה!

ולרב יהודה קשיא

-

דאמר כל שאין יכול

ליכנס בשעת אכילה

אין שוחטין עליו, אבל אם ראוי בשעת אכילה שוחטין עליו. וקשה על דבריו:

והא טמא שרץ, דיכול

לטבול מבעוד יום

וליכנס בשעת אכילה, ו

בכל זאת

קאמר

רב יהודה בעצמו [לעיל צ א ב] ש

אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ

. כי אף על פי שראוי בשעת אכילה מכל מקום אין שוחטין עליו, כיון שאינו ראוי בשעת שחיטה.

ואם כן מדוע אמר רב יהודה כי מי שראוי בשעת אכילה שוחטין עליו?

אמר ליה

עולא לרבה תירוץ:

לא לדידי

לשיטתי

קשיא

.

ולא לרב יהודה קשיא: לדידי לא קשיא

: כי מה שאני [עולא] אומר שהפטור של דרך רחוקה תלוי בשעת שחיטה, זהו משום שדרך רחוקה נאמר בענין עשיית הפסח ולא בענין אכילתו. שנאמר [במדבר ט יג] "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל "לעשות" הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

והפטור של

דרך רחוקה

בשעת שחיטה, נאמר דוקא

לטהור. ואין

פטור של

דרך רחוקה לטמא

.

כלומר, הפטור של טומאה אינו דומה לפטור של דרך רחוקה אלא פטור טומאה הוא משום אונס [שאינו ראוי לאכול את הפסח], וזה תלוי בשעת אכילה.

שהרי אם תאמר שהפטור של טומאה תלוי בשעת שחיטה, ולא בשעת אכילה קשה, למה התורה דברה דוקא בטמא נפש שהוא טמא שבעה ימים? הרי היה ראוי לחדש שאפילו טמא שרץ שטמא יום אחד, אינו ראוי לעשות את הפסח! ובעל כרחך שטמא שרץ ראוי לעשות את הפסח כיון שהוא יהיה טהור בשעת אכילה. [רש"י בפירוש שני ותוספות].

ולמדנו מכאן שהיתר טומאה תלוי בשעת אכילה.