פסחים 86a — התלמוד בעברית

מאי לאו, דאכלי

את הפסח

באיגרא

[בגג],

ואמרי

את ההלל

באיגרא

.

ואם כן משמע שגגי ירושלים נתקדשו לאכילת פסח וקדשים קלים, ותיקשי לרב דאמר: גגין לא נתקדשו בקדושת ירושלים?

ומשנינן:

לא, דאכלי

את הפסח

בארעא

. כלומר: בתוך הבתים השוים לקרקע,

ו

רק את ההלל

אמרי באיגרא

. ותמהינן:

איני

כדאמרת: מותרין הן לעקור בשעת אכילה ממקומן כדי לומר את ההלל במקום אחר.

והתנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן

.

ואמר רב

לפרש המשנה:

שלא יעקרו מחבורה

שאכלו בה את הפסח

ל

אכול עוד דברים אחרים ב

חבורה אחרת

[גזירה דילמא אתי לאכול את הפסח בשני מקומות, וכדעת רבי יהודה בדף זה שאסור לאכול את הפסח בשני מקומות, רשב"ם לקמן קיט ב].

וכך הוא פירוש המשנה: "אין מפטירין אחר הפסח": כשהגיע זמנו ליפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח, אין נפטרין על ידי "אפיקומן", שהוא נוטריקון "אפיקו מנייכו" [הוציאו כליכם] ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת.

וכיון שכן תיקשי: האיך מותר לעזוב מקום אכילתו ולומר הלל בגג, [ראה הערה ]?! ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

במשנה, שאמרו: אסור לעזוב מקום אכילתו, מיירי

בשעת אכילה

.

כאן

בהלל שהיו אומרים,

לאחר אכילה

הוא שהיו אומרים אותו [רש"י], ולפיכך שרי, [ראה הערה ].

תא שמע

:

אבא שאול אומר: עליית בית קדשי הקדשים

, הרי היא

חמורה מבית קדשי הקדשים

עצמו!

שבית קדשי הקדשים כהן גדול נכנס לו פעם אחת בשנה

ביום הכפורים.

ו

אילו

עליית בית קדשי הקדשים אין נכנסין לה אלא פעם אחת בשבוע

[שבע שנים, וראה לשון רש"י].

ואמרי לה: פעמיים

בשבוע.

ואמרי לה: פעם אחת ביובל

, כדי

לידע מה היא צריכה

שמא תיבקע החומה וצריכה תיקון.

הרי למדנו שעליית בית קדשי קדשים נתקדשה, שאם לא כן יכנסו לה בכל עת שירצו, והרי אמרת: גגין ועליות לא נתקדשו?!

אמר

משני

רב יוסף

: וכי אטו

מהיכל

[בית המקדש עצמו]

ניקום וניתיב איניש

[יקום אדם ויקשה] לשאר המקומות?!

כי

שאני היכל, דכתיב: ויתן דוד לשלמה בנו את תבנית האולם ואת בתיו וגנזכיו "ועליותיו"

וחדריו הפנימים ובית הכפורת

.

וכתיב

שם:

"הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"

, אלמא אף עליותיו קדושים.

תא שמע

:

הלשכות הבנויות בקודש

בעזרה,

ו

אין להם פתח לעזרה אלא

פתוחות לחול

להר הבית:

הרי ש

תוכן

[פנים הלשכות] הואיל ופתוח הוא לחול בלבד, הרי הוא

חול

מקדושת עזרה ואינו קדוש אלא בקדושת הר הבית, דבתר פיתחא אזלינן [רש"י].

ו

אילו

גגותיהן

של אותן הלשכות, כיון שהן בנויות בקודש הרי הן

קודש

בקדושת עזרה.

הרי למדנו שאף גגות העזרה נתקדשו, ותיקשי לרב?!

תרגמא

[פירשה]

רב חסדא

לאותה משנה:

בשגגותיהן

של אותן לשכות

שוין לקרקע עזרה

, שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הילכך גגותיהן הרי הן כקרקע העזרה.

ותמהינן:

אי הכי

כדמשנינן,

אימא סיפא

:

הלשכות ה

בנויות בחול

בהר הבית,

ופתוחות

רק

לקודש

לעזרה,

תוכן קודש

בקדושת עזרה.

ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה

, אם כן אף בסיפא בכי האי גוונא מיירי.

ואם כן

הויא לה

[

ו

] - אותן לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש -

מחילות, ו

הרי

אמר רבי יוחנן: מחילות לא נתקדשו?!

ומשנינן:

כי קאמר רבי יוחנן

מחילות לא נתקדשו, היינו

ב

מחילות ה

פתוחות להר הבית

שהרי לענין זה הוא שאמרה רבי יוחנן לעיל דף סז, וכדי להתיר לבעל קרי המשתלח חוץ להר הבית להכנס במחילות הר הבית [רש"י].

כי תניא ההיא

דלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שהן קודש, דאוקמינן במחילות -

בפתוחות לעזרה

. ואכתי תמהינן:

והתניא: רבי יהודה אומר: מחילות

ש

מתחת ההיכל

הרי הן

חול

, וקא סלקא דעתין אפילו בפתוחות לעזרה, הרי שאף מחילות הפתוחות לעזרה אינן קודש.

ומשנינן:

כי תניא ההיא: ב

מחילות שהיו נמשכות והולכות תחת אחת עשרה אמה שאחורי בית הכפורת ובסופם היו

פתוחות לחול

להר הבית.

תא שמע

קושיא לדברי רב שהיה אומר גגין ועליות לא נתקדשו מסיפא דההיא ברייתא דרבי יהודה שהבאנו:

וגגו

של היכל הרי הוא

קודש

, הרי שאף גגות נתקדשו, ודלא כרב?!

ודחינן:

ותסברא

[וכי תעלה על דעתך לפרש] דהא דאמרינן "וגגו קודש" הוא כפשוטו, לומר שנתקדשו לגמרי?!

והא קתני: גגין הללו

של העזרה ולשכותיה:

אין אוכלין שם קדשי קדשים

שאין נאכלין אלא בעזרה.

ואין שוחטין שם קדשים קלים

שמקום שחיטתן בעזרה בלבד, ומשום דקסבר הך ברייתא גגין ועליות לא נתקדשו [רש"י שבועות].

הרי שמבואר בברייתא, שגגי עזרה לא נתקדשו, והיכא סלקא דעתך לפרש שגג ההיכל יהא קודש?!

ואלא קשיא

הא דאמרו בברייתא:

"גגו

של היכל

קודש"

, כיון שהוכחנו שאינו קדוש?! ומשנינן:

אמר רב חמא בר גוריא: לא נצרכא

קדושת גג ההיכל

אלא

ליתן שם כלי קודש השייכים לבנין.

וכגון

אותן שתי אמות

[כדמפרש ואזיל מה הן אותן שתי אמות] שהיו נתונין בגג העזרה שנתקדש לענין נתינתן שם [תוספות], אבל לא לכלים השייכים למזבח [רש"י].

וכפי שמצינו שהיו נותנין בגגין ועליות אותן שתי האמות:

דתנן

במסכת כלים:

שתי אמות

[קני מידה באורך אמה]

היו

בבית שני

בשושן הבירה

[בית בנוי על גובה השער, ומצוייר עליו שושן הבירה],

אחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת על קרן מזרחית דרומית

.

זו שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה

בארכה

על

אמה

של משה

שהיא ששה טפחים ב

חצי אצבע

.

וזו שעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה

[על חברתה] ב

חצי אצבע, נמצאת יתירה

אמה זו שבקרן מזרחית דרומית -

על של משה

ב

אצבע

.

ולמה היו

כלל אותן שתי האמות שהיו

"אחת גדולה ואחת קטנה"?!

והרי די לנו באמה של משה שהיא היא האמה המדויקת?!

ומפרש: כדי

שיהיו האומנין

שהיו מקבלין עליהן לעשות כך וכך אמות למקדש:

נוטלין בקטנה

[באמה של משה], כלומר: שהיה גזבר מתנה עם האומנין כך וכך אמות בנין תבנו לבדק הבית בכך וכך דמים לכל אמה באמה של משה [רש"י מנחות צח א].

ומחזירין בגדולה

, כלומר: בגמר העבודה כאשר היו באים לחשבון התשלום, היו מחשבים להם את מחירה של אמה גדולה במחיר שקבעו לאמה קטנה, ונמצא שהיו מוותרין משלהן, שהרי נותנין להקדש עבודה גדולה, ונוטלין שכר רק על עבודה קטנה.

והטעם:

כדי שלא יבואו לידי מעילה

בשכר שקיבלו מן ההקדש, כי הואיל ואי אפשר לצמצם את המידה, שמא יטלו שכר יותר מן המגיע להם, ונמצאו באין לידי מעילה.

ומפרשת הגמרא דברי המשנה בכלים:

ותרתי

גדולות

למה לי

, והרי די לנו באחת של משה ובאחת מן הגדולות?

אחת

זו שעל קרן מזרחית צפונית, שהיתה יתירה על של משה בחצי אצבע בלבד -

לכספא ודהבא

[לכסף וזהב], לפי שאומנות יקרה היא ואין טוב להפסידן כל כך [רש"י מנחות צח א].

ואחת

זו שעל קרן מזרחית דרומית, שהיתה יתירה על של משה באצבע -

לבנינא

[בנין].

תו מקשינן ממשנתנו:

תנן: החלונות ועובי החומה

של העזרה הרי הן

כלפנים

.

ותיקשי: והרי אלו דומין לגגין ועליות, ולמה קדושים הם בקדושת עזרה?!

ומפרשינן לקושיין:

בשלמא

"החלונות"

לא קשיא, כי:

משכחת לה דשויא

אדן החלון היה שוה

לקרקע עזרה

, ואינם כגגין.

אלא עובי החומה היכי משכחת לה

, והרי חומה גבוהה היא מן הקרקע?!

ומשנינן

משכחת לה

שהחומה שוה לקרקע העזרה

בבר שורא

[שורא = חומה], חומה קטנה לפנים מן החומה הגדולה.

כי הואיל וגובה הקרקע בפנים העזרה היה גבוה יותר מגובהה בסמוך לחומה, שהרי מעלות היו שם בעזרה, כדתנן בפרק שני דמדות; אם כן משכחת לה שאותה חומה קטנה תהיה שוה בגובהה לגובה קרקע העזרה אחר שהגבהה על ידי המעלות.

וכ

דכתיב: ויאבל

"חיל"

ו"חומה", ואמר רבי אחא ואיתימא רבי חנינא

לפרש המקרא: חיל וחומה היינו

שורא ובר שורא

, חיל היא בר שורא, וחומה היא שורא.

מתניתין:

מנויי הפסח שהיו רבים מכדי לאכול בחבורה אחת, והיו רוצים ליחלק ולאכול בשתי חבורות, רשאין ליחלק; ובלבד שלא יאכל אדם אחד בשתי החבורות, וכפי שיתבאר טעם דין זה בגמרא.

ולפיכך:

שתי חבורות

של מנויי פסח אחד

שהיו אוכלין בבית אחד

, וקבעה כל אחת את מקומה לעצמה ביחוד [מאירי].

הרי אלו אינם חייבים להיראות כחבורה אחת. אלא,

אלו הופכין את פניהם הילך

[לצד אחד]

ואוכלין

.

ואלו הופכין את פניהם אילך ואוכלין

.

ואף שאכילה בדרך זו כמוה כאכילת הפסח בשתי חבורות, אין בכך כלום, שהרי לדעת התנא דמשנתנו, אפילו אכילה בשתי חבורות מותרת היא, וכפי שנתבאר.

ו

כן מותרין ליתן את

המיחם

ממנו מסתפקין שתי החבורות מים חמים למזיגת היין -

באמצע

בין שתי החבורות, ואין צריכין לשנות ממנהג כל השנה שהיו נוהגין כן כדי שיהיה נוח לשמש המשמש את שתי החבורות למזוג לשתיהן.

כי אף שמפסיק הוא בין שתי החבורות לא איכפת לן .

והואיל ואסור לאדם אחד לאכול את הפסח בשתי חבורות, וכפי שנתבאר.

לכן:

כשהשמש עומד

מחבורה אחת שהתחיל לאכול עמה כדי

למזוג

יין לחבורה האחרת והמאכל לתוך פיו [מאירי] .

הרי השמש

קופץ את פיו

שלא יראה כאוכל כלל.

ו

תיכף לאחר שמזג [מאירי]

מחזיר

הוא

את פניו

כלפי חבורתו בקמיצת פיו שלא יחשדוהו בני חבורתו כי אוכל הוא, ועומד בקמיצתו

עד שמגיע אצל חבורתו

[מאירי].

והואיל ואין איסור באכילת הפסח כשהופכין אלו ואלו את פניהם ואוכלים, אף שכשתי חבורות הן.

לכן:

הכלה

שהיא בושה לאכול לעיני בני החבורה, כי מסתכלים הם בה [רש"י בעמוד ב], וכדמפרש בגמרא -

הופכת את פניה ואוכלת

.

גמרא:

מתניתין

שהתירה לאכול את הפסח בשתי חבורות -

מני?

רבי יהודה היא

.

דתניא

: כתיב: ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף,

על

"הבתים"

[משמע שני בתים]

אשר

"יאכלו"

[משמע שני אנשים]

"אותו"

[משמע פסח אחד]

בהם

.

מלמד: שהפסח

האחד

נאכל

להרבה אוכלין, שנחלקו אלו מאלו, בשני בתים או

בשתי חבורות

שהן כשני בתים.

יכול יהא האוכל

-

אוכל

הוא עצמו

בשני מקומות

, כגון: שיאכל תחילה בחדר אחד וימשיך לאכול בחדר אחר; או שיאכל עם חבורה אחת, וימשיך לאכול עם חבורה שניה - באותו חדר - שהפכה את פניה מן החבורה האחרת, ונעשו כשני בתים.

תלמוד לומר: בבית אחד

"יאכל"

, ודריש לה רבי יהודה כפי המסורת דמשמע "יאכל [בחולם ופתח] ". ללמדך: לא יאכל היחיד אלא בבית אחד, אבל הפסח ייאכל אפילו בשני מקומות על ידי אוכלים רבים שנחלקו אלו מאלו.

מכאן

שלמדנו: לא יאכל אדם בשתי מקומות -

אמרו

:

השמש

שצלה את הפסח בתנור המתוקן בחדר בפני עצמו, ו

אכל כזית

מן הפסח

בצד התנור

, ואסור הוא לאכול בחדר אחר שם יסבו שאר בני החבורה לאכול,

אי פקח הוא

השמש,

ממלא כריסו ממנו

ליד התנור.

ואם רצו בני חבורה לעשות עמו טובה

שלא יאכל לבדו, הרי אלו

באין ויושבין בצדו

ואוכלין עמו,

דברי רבי יהודה

.

רבי שמעון אומר

: חילוף הדברים; מותר לאדם לאכול בשני מקומות, ואין שתי חבורות אוכלות בשני בתים.

וכך דורש הוא את המקראות:

על הבתים אשר

"יאכלו"

שהוא לשון רבים האוכלים, היינו כל אחד ואחד מאוכלי הפסח -

"אותו"

לשון פסח יחיד -

בהם

.

מלמד: שהאוכל

-

אוכל בשתי מקומות

, שהרי התירה תורה לכל אחד מאוכלי פסח אחד, לאכול בשני בתים.