גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 83b — התלמוד בעברית
הכא במאי עסקינן: כגון שמצאן לעצמות צבורין צבורין [ערימות ערימות], ומהן [וחלקם] חלוצין , שבדק את העליונים ומצאן חלוצין, ואילו שאר העצמות שבערימה עדיין לא בדק אם יש בהן מוח. וקא משמע לן ברייתא בדין…
הטקסט המקורי — פסחים 83b
הכא במאי עסקינן: כגון
שמצאן
לעצמות
צבורין צבורין
[ערימות ערימות],
ומהן
[וחלקם]
חלוצין
, שבדק את העליונים ומצאן חלוצין, ואילו שאר העצמות שבערימה עדיין לא בדק אם יש בהן מוח.
וקא משמע לן ברייתא בדין עצמות אלו:
עצמות
שאר
קדשים דאין בהם משום שבירת העצם
, הרי אנו תולין: כי מסתמא
לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו
, כלומר: מסתמא כאשר עשה לעליונים כן עשה לתחתונים, ששברן והוציא את מוחן תוך זמן אכילתו ואכלו,
ו
ממילא
לא בעי
העצמות התחתונים
שריפה
, שהרי לא שימשו נותר מעולם.
אבל
עצמות הפסח
: "מפני התקלה" דהיינו
דיש בהן משום שבירת העצם
, חוששין אנו:
דילמא
רק
הני
העצמות העליונים -
חלצינהו
[רוקנם].
אבל
להנך
העצמות התחתונים
לא חלצינהו
, ועדיין יש בהם מוח,
ו
לפיכך
בעי שריפה
.
אמר רב יהודה אמר רב
:
כל הגידין
הרי הן כ
בשר
, ונמנין עליהן בפסח ויוצא ידי חובתו.
חוץ מגידי
ה
צואר
הנקראים "אלל הרחב" [מהרש"ל], שאין נמנין עליהן, הואיל וקשין הן, ועץ בעלמא הן.
ומקשינן עלה ממשנתנו:
תנן: העצמות
"והגידים"
שבודאי ייעשו נותר,
והנותר ישרפו בששה עשר
.
והרי
הני גידין היכי דמי
, באיזה גידין אמרה משנתנו שמתחילתן עומדין הן לשריפה כי ודאי לא יאכלום וייעשו נותר?
אילימא גידי בשר
[גידין הרכין המתפשטין בבשר, רש"י חולין צ ב] שדרך לאוכלם.
אם כן למה מתחילתן עומדין הן לשריפה,
ניכלינהו
[יאכלם] ולא ייעשו נותר?!
ואי
תבוא לפרש: לא עומדים היו הגידין מתחילתן להיות נותר, אלא, כך היה מעשה
דאיתותר
מתוך עצלות.
אם כן
היינו
"נותר"
, ולמה חילק התנא גידין משאר נותר?!
אלא פשיטא
דמיירי
בגידי צואר
שאין דרך לאוכלם מחמת קשיין, ומסתמא יותירום, [ודומים הם לעצמות שנשנו בנפרד, מפני שמתחילה ידוע שיותירו אותם].
וכיון שכן תיקשי לרב:
אי אמרת בשלמא בשר נינהו
ואם אוכל אותם יוצא בהם ידי חובה,
אמטו להכי בעי
[משום כך טעונין הם]
שריפה
.
אלא אי אמרת לאו בשר נינהו
, אם כן
למה להו שריפה?!
והרי אין שם "נותר" עליהן, ויכול לזורקם.
אמר
משני
רב חסדא
: לעולם גידי צואר לאו בשר נינהו, ואילו שאר גידין בשר גמור הוא וראוי לאכילה.
ומתניתין - דמשמע, שיש גידין שהן בשר ליטען שריפה וסתמן אין נאכלין -
לא נצרכא אלא לגיד הנשה
.
ומיהו לא בגיד הנשה ודאי, שהוא אין טעון שריפה כיון שאסור הוא באכילה, אלא בספק גיד הנשה, ו
אליבא דרבי יהודה
.
דתניא: רבי יהודה אומר: אינו נוהג
גיד הנשה -
אלא ב
ירך
אחת
ואין ידוע באיזו,
והדעת מכרעת
ב
של
ירך
ימין
.
והואיל וגיד שבכל ירך ספק הוא אם נוהג בו איסור, הרי שאסור לאוכלו מספק, ומאידך גיסא צריך לשורפו שמא אינו גיד הנשה האסור, ועל גיד זה הוא שאמרה משנתנו שעיקרו לשריפה.
ופרכינן: והרי מספקא לן בגמרא בחולין בביאור דברי רבי יהודה שאמר: "והדעת מכרעת" של ימין, אם כוונתו לומר שמסופק הוא ו"דעתו שלו נוטה" לומר שהוא בשל ימין , או שמא פשיטא ליה כן ו"דעת תורה" היא שהכריעה שהוא של ימין .
ואלא
[ואם כן, כפירושו של רב חסדא],
תפשוט
מכאן
דספוקי מספקא ליה לרבי יהודה
באיזו ירך נוהג גיד הנשה, ונמצא שכל גיד ספק נותר הוא, ולפיכך טעון הוא שריפה מספק.
דאי מיפשט פשיטא ליה
דבשל ימין נוהג, אם כן:
ההיא
של שמאל -
דהיתירא, ניכליה
ואינו בא לידי נותר,
ו
אילו אותו גיד - של ימין -
דאיסורא, נישדיה
יזרקנו ו
למה ליה שריפה
, שהרי אין בו דין נותר כיון שאסור הוא באכילה?!
אמר
משני
רב איקא בר חיננא
: לעולם בגיד הנשה מיירי, וכרבי יהודה הסובר: אין שני הגידין שבשתי הירכות אסורין, ולעולם יש לומר, כי מיפשט פשיטא ליה לרבי יהודה, כי הגיד שבירך ימין - אסור, ושבירך שמאל - מותר.
ומשנתנו, שביארנו, כי היא מדברת בגיד הנשה שאינו אסור אלא מספק:
כגון שהוכרו ולבסוף נתערבו
.
כלומר: מתחילה קודם שניטלו הגידין מן הירכות ודאי הוכרו שהרי אין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל, אך לאחר שניטלו הגידין מן הירכות אין ידוע איזה ניטל מן הירך הימנית ואיזה ניטל מן השמאלית [רש"י חולין], ומספק אין אוכל שום גיד ולשריפה הן עומדין.
רב אשי אמר
, משני שינויא אחרינא לפרש "גידין" שבמשנתנו דלא תיקשי לרב:
לא נצרכא
משנתנו
אלא לשמנו
[שומנו]
דגיד הנשה
שאינו אסור מן התורה, וללמדנו באה המשנה, שאסור הוא באכילה [רש"י] ומתחילתו עומד הוא לשריפה.
ד
הכי
תניא: שמנו
של גיד הנשה
מותר
הוא מן התורה,
וישראל קדושים הם
[עושין סייג לתורה, רש"י חולין צא א]
ונוהגין בו איסור
.
והואיל ומותר הוא מן התורה, שם "נותר" עליו וטעון שריפה, ומתוך שאסור לאוכלו, ודאי ייעשה נותר, וישרפנו.
רבינא אמר
משני: משנתנו מדברת
ב
גיד הנשה ה
חיצון
, הגיד שבצידו החיצון של הירך הרואה את האויר [ולא בצד הפנימי הרואה את הירך השניה], שאינו אסור אלא מדרבנן.
ונמצא שעל כרחו הוא מותירו, כי אינו יכול לאוכלו מדרבנן, אך הואיל ומדאורייתא מותר הוא, הרי שם "נותר" עליו, וטעון שריפה.
וכדרב יהודה אמר שמואל, דאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן
:
א.
פנימי
[הרואה את הירך השניה]
הסמוך לעצם
הקולית התחוב בבוקא דאטמא, הרי הוא
אסור, וחייבין עליו
מלקות, דמדאורייתא אסור הוא.
ב.
חיצון
[הרואה את האויר שמחוץ לבהמה]
הסמוך לבשר
[מובלע בבשר], הרי הוא
אסור
מדרבנן
ואין חייבין עליו
מלקות.
שנינו במשנה:
חל ט"ז
להיות בשבת ישרפו לאחר השבת לפי שאינן דוחין לא את השבת "ולא את יום טוב": (\216)
ותמהינן:
ואמאי
אינו דוחה את היום טוב [רש"י]?!
ו
ניתי עשה
דכתיב בנותר "באש תשרופו",
וידחי לא תעשה
דמלאכת יום טוב?!
אמר
משני
חזקיה, וכן תני דבי חזקיה
[כן הובאה גם ברייתא בבית מדרשו של חזקיה]:
כיון ד
אמר קרא: לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו
"עד בוקר"
באש תשרופו, שאין תלמוד לומר
"עד בוקר"
, שהרי היה לו לומר "והנותר ממנו באש תשרופו" כיון שכבר אמר בתחילת הפסוק "עד בוקר".
ו
מה תלמוד לומר
"עד בוקר"?
אלא: ל"באש תשרופו" הוא שייך, וללמדך:
ליתן לו בוקר שני לשריפתו
, והכי קאמר קרא: והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בוקר ראשון, הרי כשיבוא בוקר שני שהוא חול המועד תשרפנו, אבל ביום טוב, לא [רש"י שבת קלג א].
אביי אמר
משני: כיון ד
אמר קרא
"עולת שבת בשבתו"
, ולמדנו ממה שאמר הכתוב "בשבתו" שיקטיר על המזבח רק עולת אותה שבת,
ולא עולת חול
יקטיר
בשבת, ולא עולת חול
כגון אברי תמיד של ערב יום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום [רש"י שבת כד א] - יקטירם
ביום טוב
.
הרי למדנו, שאפילו הקטרת אברי עולה של חול אינו דוחה את היום טוב, וכל שכן שריפת פסול של עולת חול שאינו דוחה; והרי הפסח קרבן של חול הוא, כיון דזריקת דמו בערב הפסח הוא.
רבא אמר
משני: כיון ד
אמר קרא
: אך אשר יאכל לכל נפש
"הוא לבדו"
יעשה לכם;
ויש ללמוד:
"הוא": ולא מכשיריו
של אוכל הנפש, היכולין ליעשות מבעוד יום.
"לבדו"
: