גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 75b — התלמוד בעברית
על שפך הדשן [מקום ששופכים את הדשן של מזבח החיצון] "ישרף" . ואם כן נרבה מינה כל שריפות הבאות מחמת האש?! אמרי משנו בני הישיבה: ההוא "ישרף" מיבעי ליה לכדתניא : "ישרף" ללמד: א. ישרף על מקום שפך הדשן, ו…
הטקסט המקורי — פסחים 75b
על שפך הדשן
[מקום ששופכים את הדשן של מזבח החיצון]
"ישרף"
.
ואם כן נרבה מינה כל שריפות הבאות מחמת האש?!
אמרי
משנו בני הישיבה:
ההוא
"ישרף"
מיבעי ליה לכדתניא
:
"ישרף" ללמד:
א.
ישרף
על מקום שפך הדשן, ו
אע"פ שאין שם דשן
, שלא תאמר: אדשן קפיד רחמנא לשורפו על מקום שהיו מוציאים שם דשנו של מזבח החיצון, ואם ניטל הדשן משם לא ישרפנו שם, לכן קא משמע לן "ישרף" מכל מקום רש"י].
ב.
ישרף אע"פ ש
כבר
הצית האור
[נתפש האש]
ברובו
של פר, ללמדך: אין די בזה, אלא יתעסקו עמו לשורפו עד שתיגמר שריפתו.
וכיון שהוצרכנו לריבוי של "ישרף" ללמוד ממנו דברים אחרים, שוב אין לנו ריבוי לשון שריפה הכתוב אחר "באש", כדי ללמוד הימנו כל שריפות הבאות מחמת אש.
רבינא אמר
ליישב באופן אחר את הקושיא שהקשתה הגמרא לעיל על רבי שמשמע מדבריו שגחלים בכלל אש הם, מן הברייתא דקתני "מכות אש, אין לי אלא שנכוה באש נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח וכו' מניין, תלמוד לומר מכוה מכוה", הרי שבלי ריבוי אין גחלת בכלל אש:
ברייתא זו משובשת היא, ולא באה לרבות גחלת מריבוי!
אלא
כרוך ותני
[תשנה יחדיו גחלת עם אש ולא עם השאר], וכך היא שנויה:
"מכות אש
.
אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת
שאף היא בכלל אש, אבל
נכוה ברמץ, בסיד רותח, ובגפסיס רותח, ובכל דבר הבא מחמת האור, לאיתויי חמי האור, מנין?
תלמוד לומר: מכוה מכוה ריבה"
.
נמצא לפי הגירסא המתוקנת כי אין הגחלת צריכה ריבוי, אלא ממילא נתרבתה בכלל מכות אש, ומשום שאף גחלת בכלל אש היא, וכדרבי.
רבא רמי
מקשה קושיא אחרת על דברי רבי שאמר שהגחלים בכלל אש הם:
מי
[וכי]
אמר רבי, גחלים איקרו אש, ורמינהי
:
כתיב גבי כהן גדול ביום הכפורים: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח [החיצון] מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת [לבית קדשי הקדשים] ";
ומפרשת הברייתא למה נאמר גם "גחלי" וגם "אש":
אילו היה נאמר רק
"גחלי", יכול
יביא גחלים
עוממות
[כבויות] אבל לא לוחשות [בוערות], כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים גחלים סתם אלא אש.
תלמוד לומר
: גחלי
"אש"
.
ו
אי
היה נאמר רק
"אש", יכול
יביא
שלהבת
ולא גחלים ואפילו לוחשות כי הן אינן נקראות אש סתם.
תלמוד לומר
"גחלי"
.
הא כיצד: מביא מן הלוחשות
, [הברייתא נתבארה לפי ההוה אמינא בגמרא].
ומפרשת הגמרא תחילה את הברייתא, ולפי פירוש הגמרא, נמצא שקשה מברייתא זו לרבי:
ו
הרי
הא גופא קשיא
[הברייתא קשה מיניה וביה]! שברישא דברייתא
אמרת
: אילו היה נאמר
"גחלי"
ולא "אש"
יכול
יביא
עוממות
ולא לוחשות,
אלמא
סוברת הברייתא: כי הגחלים ה
לוחשות
אינם נקראים גחלים ולפיכך הייתי אומר שלא יביא לוחשות, ואם כן על כרחך, שהלוחשות
"אש"
נינהו
.
והרי
אימא סיפא: אי
היה כתוב רק
"אש", יכול
יביא
שלהבת
ולא גחלים לוחשות,
תלמוד לומר
"גחלי", אלמא אפילו לוחשות לאו
"אש"
נינהו
, ולפיכך צריך ללומדם ממה שאמרה תורה "גחלי".
ואם כן, הרי קשיא רישא לסיפא?!
ואמר רב ששת
לפרש,
הכי קתני
:
אילו נאמר "גחלי" ולא נאמר "אש",
יכול
יביא
בין עוממות בין לוחשות
[איזה שירצה יביא] כי שניהם נקראו "גחלים",
תלמוד לומר
"אש"
.
כלומר: תלמוד לומר "גחלי אש", ולמדת שאין יכול להביא עוממות כי העוממות נקראים "גחלים", אבל אין נקראים "גחלי אש" אלא הגחלים הלוחשות בלבד.
ו
אי
היה נאמר
"אש"
בלבד,
יכול
יביא
שלהבת
שהיא נקראת "אש" לבד, ולא גחלים לוחשות כי הן נקראים "גחלים" או "גחלי אש", ולא "אש" לבד,
תלמוד לומר: "גחלי"
.
כלומר "גחלי אש", ואין בכלל לשון זה אלא הגחלים הלוחשות בלבד.
וכיון שכן אין סתירה בין הרישא לסיפא, כי הגחלים הלוחשות אינם נקראים "אש" אלא גחלים וכדמשמע מסיפא, ואף ברישא לא קתני שאינם נקראים גחלים, ולעולם אילו היה נאמר רק "גחלי", הייתי מכשיר אף את הלוחשות, כי אף הן גחלים נינהו.
וכעת מקשינן לרבי:
מכל מקום
הרי לנו שתי הוכחות כי ה
גחלים לא איקרי
"אש"
, ודלא כרבי:
א. אם תמצי לומר שהגחלים "אש" הן נקראים, הרי שאף אילו היה נאמר "גחלי" ולא היה נאמר "אש" לא הייתי מכשיר את הגחלים הלוחשות, כי הרי "אש" הן ולא גחלים.
ב. אם תמצי לומר שהגחלים "אש" הן נקראים, הרי שאף אילו היה נאמר "אש" ולא היה נאמר "גחלי" לא הייתי אומר שיביא דוקא שלהבת ולא גחלים לוחשות, כי אף הגחלים "אש" הן.
ואם כן
קשיא
מקרא זה
לרבי?!
אמר
משני
אביי, תריץ
להברייתא
הכי
[תפרש הברייתא כך]:
אילו נאמר
"גחלי"
בלבד,
יכול
יביא גחלים
עוממות ולא לוחשות
, כי הלוחשות אש הן ולא גחלים [וכדעת רבי],
תלמוד לומר
"אש"
, ונתרבו גחלים לוחשות; הרי נדחתה הוכחה ראשונה דלא כרבי.
אי
נאמר
"אש"
בלבד,
יכול רצה
להביא
שלהבת
בלא גחלת,
יביא, רצה
להביא
גחלת
לוחשת
יביא
, כי בין זו ובין זו "אש" הן נקראות [וכדעת רבי],
תלמוד לומר
"גחלי"
כלומר: "גחלי אש", ואין השלהבת קרויה גחלי אש,
הא כיצד, מביא מן הלוחשות;
והרי נדחתה הוכחה שניה דלא כרבי.
אמר
תמה
רבה
[
"רבא"
כן גרס במסורת הש"ס, כי אי אפשר שיתמה רבה שהיה רבו של אביי, על דברי אביי]:
האיך אפשר לפרושי דברי הברייתא דהכי קאמר:
רצה גחלת יביא רצה שלהבת
בלא גחלת
יביא?!
והרי
שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה
[איך יצוייר שלהבת בלא גחלת]?
ודאי,
כגון דשפייה למנא משחא
[משח כלי בשמן]
ואתלי ביה נורא
[הצית בו את האש] מן המזבח החיצון!
והרי,
ההוא למה לי קרא למעוטי
, הלוא מסברא אנו יודעים למעטה, ואין צורך ללומדו מן המקרא?!
כי
השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן
להביא לפניו שלהבת המעלה עשן -
לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה לא כל שכן
שאין ראוי לעשות כן, ואם כן לא היה צריך הכתוב לכתוב "גחלי" כדי למעט הבאת שלהבת בדרך זו?!
אלא, אמר רבא
ליישב הקושיות על רבי מן הברייתא:
תריץ הכי
[תפרש את הברייתא כך]:
אילו נאמר
"גחלי"
לבד,
יכול
יביא
עוממות ולא לוחשות
[וכדרך שפירשה אביי],
תלמוד לומר: "אש"
.
אי
נאמר
"אש"
לבד,
יכול
שאם ירצה
יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת
, כלומר: גחלת ששלהבתה עליה, כי הרי בין גחלת ובין שלהבת נקראו "אש", ויכול אף להביא גחלת ושלהבת כאחד.
שמא תאמר: והרי אין ראוי לעשות כן, כי מעלה היא עשן ואף לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, וכל שכן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
מכל מקום הייתי אומר: לא יביאנה כך לבית קדשי הקדשים, אלא שאם ירצה בשעת לקיחה מעל מזבח החיצון לקחתה גחלת ושלהבת כאחד, יקח, ו
אדעייל
[עד שיכנס]
(לגובאי
) [
לגוואי
, לפנים, לתוך בית קדשי הקדשים]
הוי כוליה גחלת
כי תכבה השלהבת בתוך זמן זה.
תלמוד לומר: "ולקח"
מלא המחתה
"גחלי אש"
מעל המזבח
, כדי ללמדך:
א. דינו בגחלי אש ולא בשלהבת.
ב.
משעת לקיחה
מעל המזבח
ניהוי גחלים
, וכמו שאמר הכתוב "ולקח - גחלי". ואגב שהוזכרו כאן בסוגיא גחלים "עוממות", מפרשת הגמרא כיצד הוא דיוק הלשון.
איבעיא להו, גחלים
"אוממות"
או
"עוממות"?
אמר רבי יצחק
להוכיח כי "עוממות" הוא דיוק הלשון:
שהרי כן מצאנו בחירם מלך צור [רש"י, וראה רש"ש שתמה על זה], שאמר הכתוב על יופיו ונוי מראיתו:
ארזים לא
"עממוהו"
בגן אלהים
. כלומר: אף כאשר תעמיד נוי מראיתו ביחס לארזים הנאים, לא יוכהה יופיו של חירם.
הרי למדנו: כי לשון כהות "עימום" הוא נקרא, ואף הגחלים העוממות שהוכהה אישם, גחלים "עוממות" ייקראו ולא " אוממות".
מתניתין:
א. האוכל מן הפסח שאינו "צלי אש" כדינו, אף שאינו מבושל כלל, הרי זה עובר ב"אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש".
אפילו צלה את כל הפסח, אלא שחלק ממנו או אף רוטבו אינם "צלי אש", הרי זה עובר אם אכלם.
ב. הפסח או חלק ממנו שנתבשלו או שנצלו שלא על ידי האש, מצות עשה לשורפם כשאר קדשים פסולים [רש"י במשנתנו].
ג. הפסח שנצלה מחרסו של תנור אינו "צלי אש", שהרי למדנו לעיל בעמוד א, כי הצלייה בחום התנור הגרוף אינה חשובה צלי אש, ואף הצלייה בחרסו של תנור כצלייה בתנור גרוף היא, וכיון שאינו צלי אש, אסור הוא באכילה.
ולפיכך:
א.
נגע
הפסח
בחרסו של תנור
ונצלה שם מחומו, והסירו משם מיד קודם שיתפשט בכולו [מאירי], הרי אסור מקום הנגיעה באכילה, כיון שנצלה מחומו של תנור שאינו "צלי אש
";
ולפיכך:
"יקלוף"
את מקומו
, נוטל במקום הנגיעה "כדי קליפה".
ב.
נטף מרוטבו
של הפסח
על החרס
הרותח של התנור [הכי מפרש בגמרא לדעת שמואל דקיימא לן כוותיה], ונתבשל שם, ונאסר הרוטב באכילה,
ו
שוב
חזר
הרוטב
אליו
ונבלע בפסח.
הרי אין די לו שיטול "כדי קליפה" מן הפסח, אלא
"יטול"
את מקומו
, היינו "כדי נטילה", והיא נטילה יפה יפה בעובי; ולא די לו ב"כדי קליפה" כיון דשומן נבלע בתוכו הרבה [רש"י ותוספות; והרע"ב כתב שצריך נטילה כעובי אצבע].
ג.
נטף מרוטבו
של הפסח
על הסולת
הרותחת [הכי מפרש בגמרא אליבא דשמואל דקיימא לן כוותיה], ונתבשל שם מחומו של הסולת.
הרי זה
יקמוץ את מקומו
של הרוטב מן הסולת, היינו שיטול את מקום הקמח שנפל שם הרוטב בעומק עם קצת מסביבותיו [מאירי].
וישרוף את הקומץ כדין קדשים פסולים, שהן נשרפין [רש"י]. אם
סכו
לפסח כולו [מאירי]
בשמן של תרומה
המותר לכהנים בלבד:
אם
היה הפסח של
חבורת כהנים
: הרי אלו
יאכלו
, כיון שמותרים הם באכילת תרומה.
ו
אם
היה הפסח
של
חבורת
ישראל
, כך הוא דין הפסח:
אם
עדיין
חי הוא
בשר הפסח ואינו צלי, שסכו בעוד שהבשר חי ונזכר קודם שיצלהו.
הרי זה
ידיחנו
לפסח במים, ויסיר את שמנו; כי הואיל ועדיין לא צלאו, לא נבלע השמן בתוך הפסח, וכשאר איסור צונן שנגע בצונן אחר, שדיו בהדחה [מאירי].
ואם
כבר
צלי הוא
הפסח, בין שסכו כשהיה חם ובין כשסכו כשהיה כבר צונן [תוספות, וראה הערה].
הרי זה
יקלוף
[יסיר כדי קליפה]
את
הבשר
החיצון
, יקלוף את כולו קליפה החיצונה [מאירי].
כי הואיל והפסח רך על ידי הצלייה, הרי הוא בולע [תוספות], ולפיכך אפילו צונן הוא אין די לו בהדחה, וטעון קליפה. ובגמרא יתבאר: מדוע אף כשהצלי היה חם די לו בקליפה, ואינו צריך כדי נטילה?! וכשם שאנו אומרים ברוטב שנבלע בפסח החם, שצריך הוא כדי נטילה, כיון דשומן נבלע בתוכו הרבה.
אם
סכו
לפסח
בשמן של מעשר שני
שהוא מותר לישראל בירושלים.
הרי זה
לא יעשנו דמים על בני חבורה
, כלומר, שיהא בעל השמן אומר לשאר בני חבורה: הרי חלק המגיעני בפסח זה שאנו אוכלין שויו דינר, ועלי לשלם לכם דינר, והרי נכנס שמן שלי בשווי דינר ונמצא שפרעתי את חלקי [על פי מאירי].
והטעם: משום שפרעון חובו כמכירה הוא חשוב [מאירי], ו
אין
(פודין
) [
מוכרין
, רש"י]
מעשר שני בירושלים
ואפילו כדי לאוכלו בקדושת מעשר שני.
גמרא:
איתמר
:
בשר שנפל לתוך חלב, או דבר איסור ודבר היתר [בין יבש ובין לח] שנפלו זה לתוך זה, או זה על זה [מאירי], כך הוא דינם:
א. אם נפל
חם לתוך חם, דברי הכל
: הרי זה
אסור
, ואפילו הפריד אותם זה מזה והדיח את היבש, כי בולעים הם זה מזה.