פסחים 45b — התלמוד בעברית

ותניא כלישנא בתרא: בצק שבסידקי עריבה

-

במקום העשוי לחזק

, הרי הוא בטל לכלי.

ואינו חוצץ

בטבילה.

ואינו עובר

עליו בפסח.

ואם הוא

במקום שאין עשוי לחזק

, אינו בטל לכלי. אלא הוא

חוצץ

בטבילה.

ועובר

עליו בפסח.

במה דברים אמורים, בפחות מכזית

. שאם אין בו כזית במקום אחד, הרי הוא בטל לכלי במקום העשוי לחזק.

אבל ב

יש בו

כזית

במקום אחד, לעולם אינו בטל לכלי.

ואפילו במקום העשוי לחזק,

הרי הוא

חוצץ, ועובר

עליו בפסח.

ותמהינן:

קשיין

שתי ברייתות אלו, וסתרן

אהדדי

. שהרי לפי ברייתא קמייתא כל שהוא במקום העשוי לחזק, לעולם הוא בטל לכלי. ולא נאמר החילוק שבין כזית לפחות בכזית, אלא במקום שאינו עשוי לחזק. ואילו לפי ברייתא בתרייתא כל שהוא במקום שאינו עשוי לחזק, לעולם אינו בטל לכלי.

אמר רב הונא: סמי

[מחק] ברייתא קמייתא, שהיא

קילתא

[מקילה ומתירה לעולם במקום העשוי לחזק], היות ויש לדחותה

מקמי

מלפני ברייתא בתרייתא, שהיא

חמירתא

[מחמירה ואוסרת לעולם במקום שאין עשוי לחזק].

ובתרייתא עיקר.

רב יוסף אמר

: וכי

תנאי שקלת להו מעלמא?

וכי בידך לומר שנדחים דברי התנאים בברייתא האחת מפני חבירתה?!

והא ודאי שתיהן נשנו בבית המדרש, ואין למחוק אף אחת מהן. אלא פלוגתא ד

תנאי היא

במקום אחר.

דתניא: הפת שעיפשה

ונפסלה מאכילת אדם,

חייב לבער

אותה בפסח

מפני שראוי לשוחקה, ולחמע

[לחמץ]

בה כמה עיסות אחרות

. והרי היא כ"שאור" שאסרתו תורה באכילה כחמץ , על אף שאינו ראוי לאכילה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: במה דברים אמורים

, שפת זו חייבת בביעור -

במקויימת לאכילה

[לחימוץ עיסות אחרות].

אבל כופת שאור

[שאור גולמי שלא נגמרה צורתו]

שייחדה לישיבה, בטלה

ממנה תורת שאור, ואינו עובר עליה. ודייקינן:

מדאמר רבי שמעון בן אלעזר "בטלה", מכלל דתנא קמא סבר,

דאף על גב דייחדה לישיבה,

לא בטלה

מתורת אוכל.

אלמא קסבר, כל

אוכל שיש בו

כזית, אף על גב דמבטל

ליה מתורת אוכל,

לא בטיל.

ואף ברייתא בתרייתא דקתני בה "אבל בכזית - אפילו במקום העשוי לחזק, עובר", כתנא קמא היא. וברייתא קמייתא דקתני בה, דבמקום העשוי לחזק אינו עובר אף בכזית, כרבי שמעון בן אלעזר היא.

אמר ליה אביי

לרב יוסף: הא לא תרצת אלא את הסתירה שבין הברייתות, בכזית במקום שעשוי לחזק. דהא שפיר תליא בפלוגתא דרבי שמעון בן אלעזר ותנא קמא. אבל את הסתירה שב

פחות מכזית

במקום שאין עשוי לחזק,

מי תרצת?

שהרי לא שמעינן לרבי שמעון דמקל אלא באינה מקוימת לאכילה. אבל במקום שאין עשוי לחזק, הרי מקויימת היא לאכילה. ומהיכי תיתי דבפחות מכזית לא חשיבא ובטלה?

אלא

אמר אביי:

הא והא

[שתי הברייתות]

רבי שמעון בן אלעזר היא. ולא קשיא

אהדדי.

הא

דקתני בברייתא קמייתא "מקום שאין עשוי לחזק", איירי

במקום לישה!

ואף שהוא בגובה הדפנות, ואינו מחזיק את המים, מיהו הוא מקום שבתוכו נילוש הבצק. והבצק שבסדקים שבו, מועיל קצת להחזיק את העיסה, בזמן שמשפשפין ולשין אותה שם. הלכך, בפחות מכזית הוא בטל לכלי, משום התיקון המועט שבו. אבל ביש בו כזית וחשיב טפי, אינו בטל. כיון שאין בו צורך כל כך.

ו"מקום שעשוי לחזק", היינו תחתית העריבה. ששם היא מחזקת את המים. והבצק שבסדקים שם, יש בו צורך גדול. שמבלעדיו אי אפשר להשתמש בה כלל. הלכך, אף ביש בו כזית, הרי הוא בטל לעריבה.

ו

הא

דקתני בברייתא בתרייתא "מקום שאין עשוי לחזק", היינו חלק הכלי

שלא

נמצא כלל

במקום לישה

. ואין הסדק שם מפריע כלום לתשמיש העריבה. הלכך הבצק המונח שם, אינו בטל לכלי בשום אופן, ואף כשאין בו כזית.

ו"מקום שעשוי לחזק" דקתני בברייתא בתרייתא, היינו בגובה דפנות הכלי, שאינו מקום נתינת המים. ומיהו, מקום לישה הוא. וקצת צורך יש שם בסתימת הבצק. הילכך, אם אין בו כזית, הרי הוא בטל לכלי. ואם יש בו כזית, חשוב הוא ולא בטיל.

נמצאו שלשה חילוקים בדין זה.

א. אם נמצא הבצק בתחתית העריבה, לעולם הוא בטל שם, ואף כשיש בו כזית.

ב. אם הוא בגובה הדפנות, בפחות מכזית הוא בטל שם, ואינו חייב בביעור. אבל אם יש בו כזית, חייב בביעור.

ג. ואם הוא בשפת הכלי העליונה, חייב בביעור אף כשאין בו כזית.

אמר רב אשי

לפרש את דברי אביי:

לא תימא

ד

"שלא במקום לישה", היינו

דוקא

אגבה דאגנא

[בצידו החיצוני של דופן הכלי].

אלא

אפילו

אשיפתא דאגנא

[שפתו העליונה של הכלי], נמי חשוב שלא במקום לישה.

והוינן:

פשיטא

דכן הוא! שהרי אף שם אין כלל צורך בסתימת הסדקים.

ומשנינן:

מהו דתימא, זימנא דאטיף

[לפעמים צפה] העיסה ועולה,

ומטי להתם

[לשפתו העליונה של הכלי], וקצת צורך יש אף שם בסתימת הסדקים.

קא משמע לן

, דלא כן הוא. אלא אף בפחות מכזית, אין הבצק בטל שם.

אמר רב נחמן אמר רב: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר

. וכופת שאור שייחדה לישיבה, בטלה מתורת אוכל. ואין עובר עליה בפסח.

ומקשינן:

איני, ו

הא לא סבר רב כמותו. דה

אמר רב יצחק בר אשי אמר רב: אם טח

את

פניה

של כופת השאור

בטיט, בטלה

ממנה תורת שאור.

ומשמע, אם

טח

פניה,

אין

[אכן בטלה]. אבל אם

לא טח, לא

בטלה. ואף שייחדה לישיבה, לא סגי במחשבה גרידא לבטלה.

ומשנינן:

מאן דמתני

משמיה דרב

הא

מימרא,

לא מתני הא

מימרא אחריתי [דהלכה כרבי שמעון רב אלעזר] משמיה, ופלוגתא דאמוראי היא בדעת רב.

איכא דאמרי: אמר רב נחמן אמר רב: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר

. וכמו

דאמר

רב יצחק בר אשי, אמר רב

: דוקא אם

טח פניה בטיט, בטלה

. אבל בלא שטח את פניה, לא בטלה בייחוד בעלמא.

אמר רב נחמן אמר שמואל: שני חצאי זיתים

של חמץ הנמצאים בסדקי העריבה בשני מקומות נפרדים,

וחוט של בצק

מחבר

ביניהן

בודקים אותם, ו

רואין

.

כל שאילו ינטל החוט

, עדיין ישארו שתי החתיכות מחוברות אליו,

ו

יהיו

ניטלין עמ

ו, דינן כחתיכה אחת של כזית במקום אחד, דחשיבא ולא בטלה. הלכך

חייב לבער

אותן.

ואם לאו

אלא אם ינטל החוט, יתנתקו החתיכות ממנו ולא יעלו עמו, הרי הן כשתי חתיכות נפרדות שאין בכל אחת מהן כזית. לפיכך

אינו חייב לבער

אותן.

אמר עולא: לא אמרן

דשני חצאי כזיתים שאינם מחוברים יחד, אין חייב לבערם,

אלא

כשהם

בעריבה

. שלפי שהם קבועים ומדובקים בסדקיה, לא חיישינן שיתחברו זה לזה.

אבל

שני חצאי זיתים הנמצאים בשני מקומות שונים ש

בבית, חייב לבער

. ואף שאין בהם כזית במקום אחד.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

-

זימנין ד

הוא מטאטא את הבית, ו

כניש

[אוספן]

להו

יחד במקום אחד,

ונפלי גבי הדדי

, ויתחברו זה לזה. וכיון שיצטרפו לכזית, יעבור עליהם ב"בל יראה". לפיכך, חייבוהו לבערם.

אמר עולא: בעו במערבא

: אם יש לו חצי כזית חמץ ב

בית, ו

עוד חצי כזית

בעליה

-

מהו?

האם חיישינן שמא יאספם יחד ויצטרפו לכזית, ויעבור עליהם. הלכך חייב לבערם.

או דלמא, לא חיישינן לכך, אלא כששני החצאים הם בבית. אבל לא בבית ועליה משום שאף אם יפול החמץ מהעליה לתוך הבית, אינו שכיח שיפול בדיוק על החמץ שבבית.

ואם תמצא לומר, דבבית ועליה לא חיישינן דלמא כניש להו, אכתי יש להסתפק, בחצי כזית ב

בית ו

חצי כזית

באכסדרה, מהו?

מי חיישינן שמא יכבד יחד את הבית והאכסדרה ויתחברו שני החצאים זה לזה, או לא.

ואם תמצא לומר דבבית ואכסדרה חיישינן דלמא כניש להו יחד, לפי שתמיד נכנסים לבית דרך האכסדרה, ואין מחיצות גמורות ביניהם, וכחדר אחד חשיבי, אכתי יש להסתפק בשני חצאי כזיתים הנמצאים

בשני בתים

[חדרים]

זה לפנים מזה

, ונכנסים לבית הפנימי דרך החיצון -

מהו?

האם חיישינן שמא יכבדם יחד ויתחברו שני חצאי הזיתים יחד. או דלמא, כיון דלא דמי לבית ואכסדרה, ואין משתמשים תדיר בשניהם יחד, לא חיישינן להכי.

ומסקינן:

תיקו!

תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול

[להיאכל]

לאדם, ו

עדיין

הכלב יכול לאוכלה

, - עדיין לא פקעה ממנה תורת אוכל.

ואם נטמאה, הרי היא

מטמאה טומאת אוכלין בכביצה

. כדין אוכלין טמאים, שמטמאים אחרים בכביצה.

ו

אם היא פת של תרומה טהורה, הרי היא

נשרפת

עם

התרומה

הטמאה בפסח

. ואף שבשעת שריפתה היא נטמאת על ידי מגע הטמאה, והרי אסור לטמא תרומה טהורה, אין לחוש לכך. שמאחר ובין כך אינה ראויה למאכל אדם, מותר לטמאותה בידים.

משום רבי נתן אמרו

: כל שנפסלה מאכילת אדם, אף שעדיין היא ראויה לאכילת כלב, שוב

אינה מטמאה

טומאת אוכלין.

והוינן בה:

כמאן אזלא הא דתנן: כלל אמרו בטהרות. כל

שמעיקרו היה

מיוחד לאוכל אדם

, הרי הוא

טמא, עד שיפסל מלאכול לכלב

. ואף שכבר אינו ראוי למאכל אדם, לא פקע ממנו שם אוכל שחל בו מתחלה, כל זמן שהוא ראוי לכלב.

ומשנינן: הא מתניתין

כמאן

אזלא? -

דלא

כרבי נתן

, דאמר פת שעיפשה אינה מטמאה טומאת אוכלין, על אף שעדיין היא ראויה לכלב. אלא כתנא קמא, דאמר "מטמאה טומאת אוכלין בכביצה".

תנו רבנן: עריבת העבדנין

[מעבדי עורות, שבה הם נותנים את העורות]

שנתן לתוכה קמח

, אם נתנו

בתוך שלשה ימים

הסמוכים לפסח והחמיץ שם, הרי הוא

חייב לבער

ו. שעד שלשה ימים אין הקמח מתקלקל בתוכה. ונמצא שבהגיע הפסח עדיין לא בטל ממנו שם חמץ.

אבל אם נתן לתוכה את הקמח

קודם שלשה ימים

הסמוכים לפסח,

אינו חייב לבער!

לפי שכעבור שלשה ימים, הרי הוא מתקלקל מחמת ריח העריבה. ובהגיע הפסח כבר אין בו תורת חמץ.

אמר רבי נתן: במה דברים אמורים

דתוך שלשה ימים חייב לבער, דוקא

כשלא נתן לתוכה עורות

. שמאחר ואין בה ריח העורות, אין הקמח מתקלקל עד שלשה ימים.

אבל

אם

נתן לתוכה עורות

בזמן שהקמח בתוכה, אפילו אם נתן את הקמח בתוך שלשה ימים לפני הפסח,

אין

הוא

חייב לבער

. לפי שנתינת העורות בקמח מבטלת ממנו תורת חמץ.

אמר רבא: הלכה כרבי נתן!

ואם נתן עורות בקמח, הרי הוא מתבטל מתורת חמץ

אפילו

תוך

יום אחד, ואפילו

תוך

שעה אחת

מנתינת העורות.

שנינו במתניתין:

וכן לענין טומאה

. שבצק בסידקי העריבה -

אם מקפיד עליו

הרי הוא

חוצץ. ואם רוצה בקיומו, הרי הוא כעריבה

.

וקסבר השתא, דלענין טבילה איירי. שכל כלי שנטמא והוא טעון טבילה, אם דבק בו דבר שהבעלים מקפיד עליו, הרי הוא חוצץ בין הכלי למי המקוה, ולא עלתה לו טבילה.

ותמהינן: איך קתני "וכן לענין טומאה"? וכי

מי דמי

לחמץ בפסח? והא

התם

בחמץ,

בשיעורא תליא מילתא.

שאם יש בו כזית במקום אחד, עובר עליו. ובפחות מכזית אינו עובר. אבל

הכא

לענין טבילה,

בקפידא תליא מילתא

, ולא בשיעורא. שכל שהוא מקפיד עליו וסופו ליטלו משם, הרי הוא חוצץ. ולא שנא בין אם יש בו כזית, או לא.

אמר רב יהודה: אימא

, הכי קאמרה מתניתין:

ולענין טומאה אינו כן!

ואינו כחמץ דתלוי בשיעור כזית, אלא בקפידא בלבד הוא תלוי.

אמר ליה אביי: הא

"וכן לענין טומאה"

קתני!

משמע, שדינו כחמץ.

אלא, אמר אביי

: לא לענין טבילה קתני לה.

ודברי התנא מחולקים לשני ענינים:

תחילה אמר התנא "וכן לענין טומאה", שגם בענין טומאה יש חילוק בין אם יש כזית או פחות מכזית בסדקי עריבה. ואחר כך תלה זאת התנא בענין קפידא, ולא בשיעור כזית.

ו

הכי קאמר

: