גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 44b — התלמוד בעברית
לכדתניא : הא דכתיב בנזיר "וכל משרת ענבים לא ישתה", בא הכתוב ליתן טעם כעיקר . ללמדנו כי טעמו של האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו. וכל שיש בהיתר טעם האיסור, נאסר ההיתר עצמו מחמת שטועמים באכילתו או בשתייתו…
הטקסט המקורי — פסחים 44b
לכדתניא
: הא דכתיב בנזיר "וכל
משרת
ענבים לא ישתה", בא הכתוב
ליתן טעם כעיקר
. ללמדנו כי טעמו של האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו. וכל שיש בהיתר טעם האיסור, נאסר ההיתר עצמו מחמת שטועמים באכילתו או בשתייתו טעם איסור.
שאם שרה ענבים במים,
ונתנו הענבים טעם במים עד ש
יש בהן טעם יין
, הרי הנזיר השותה מהם -
חייב
בשתיית שיעור כזית מהמים שיש בהם טעם ענבים משום איסור אכילת ענבים.
ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה
, שאם נתנו טעמם לתוך דבר היתר, הרי הוא עצמו נאסר מפני שטועמים בו טעם איסור. וכל האוכל כזית ממנו לוקה, על אף שבטעם האיסור כשלעצמו אין שיעור כזית. כי התחדש בדין טעם כעיקר שדבר היתר שטועמין בו טעם איסור - אסור לאוכלו מחמת שטועמים באכילתו טעם איסור.
שהרי יש לנו ללמוד בקל וחומר מנזיר לכל איסורין שבתורה:
ומה נזיר
, שהוא קל בשלשה דברים - א.
שאין איסורו איסור עולם
, כי אם נזר סתם נזירות הרי הוא נזיר לשלשים יום בלבד. ואם פירש משך נזירותו, נעשה נזיר כפי הזמן שפירש.
ב.
אין איסורו
ביין
איסור הנאה
, אלא איסור אכילה ושתיה בלבד.
ג.
יש היתר לאיסורו,
על ידי התרת חכם.
ואף על פי כן,
עשה בו הכתוב טעם כעיקר
.
איסור
כלאים
[כלאי הכרם], החמור ממנו, בכך
שאיסורו איסור עולם, ואיסורו איסור הנאה, ואין היתר לאיסורו
-
אינו דין שיעשה
בו הכתוב
טעם כעיקר?!
והוא הדין לערלה
, שאף בה יש לומר קל וחומר זה.
אלא, שלא כל החומרות האמורות קיימות בערלה. שהרי אין איסורה של ערלה איסור עולם, אלא שלש שנים בלבד.
ומכל מקום נעשה בה טעם כעיקר בקל וחומר מנזיר
בשתיים
מהחומרות בלבד. שחמורה היא מנזיר בכך שאיסורה איסור הנאה, ואין היתר לאיסורה בתוך שלש שנים. מה שאין כן נזיר, שיש היתר לאיסורו אף בתוך שלשים ימי נזירותו, על ידי התרת חכם. ומאחר שהכתוב "משרת" אתא לרבות "טעם כעיקר" - מנלן שהיתר מצטרף לאיסור? והרי דין טעם כעיקר אינו משום "היתר מצטרף לאיסור", אלא דין בפני עצמו הוא. שכל דבר היתר שיש בו טעם איסור, אסור לאוכלו מפני שטועמים באכילתו טעם איסור.
ולעולם איכא למימר, שכל היכא שלא נבלע בהיתר טעם האיסור, אינו מצטרף להשלים את שיעורו.
ומשנינן:
הא
ברייתא הדורשת את "משרת" לטעם כעיקר,
מני
-
רבנן היא
. דלית להו "היתר מצטרף לאיסור", באיסורי נזיר.
ורבי יוחנן
, דדריש "משרת" להיתר מצטרף לאיסור,
הוא דאמר
-
כרבי עקיבא.
והוינן בה:
הי
, מאיזו מימרא ד
רבי עקיבא
שמעינן כי "היתר מצטרף לאיסור" באיסורי נזיר?
אילימא רבי עקיבא דמתניתין
דנזיר -
דתנן: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ויש בו לצרף כדי כזית,
הרי הוא
חייב
על אכילתה, שאם יש בפת וביין יחד כדי לצרף שיעור כזית, חייב.
אלמא, היתר מצטרף לאיסור.
לאו ראיה היא מהתם.
כי
ממאי דמפת ומיין
יחד איכא צירוף כזית?
דילמא
יש בו לצרף כדי כזית
מיין לחודיה
. והא דקתני ביה לשון "צירוף", היינו משום שהוא בלוע בפת, ואינו מכונס כולו יחד.
וכי תימא
להקשות, אם יש כזית
מיין
לחודיה
-
מאי
אתא רבי עקיבא
למימרא
, והרי פשיטא שלוקה על הכזית יין.
הא לא קשיא.
משום ד
הא קא משמע לן
רבי עקיבא:
דאף על גב ד
אין היין בעין אלא ב
תערובת
, ובלוע הוא בפת, מכל מקום לוקה עליו.
ומסקינן:
אלא, רבי עקיבא דברייתא
היא. שמשם שמעינן שסובר "היתר מצטרף לאיסור" באיסורי נזיר.
דתניא: רבי עקיבא אומר: נזיר ששרה פתו ביין, ואכל כזית
המצורף
מפת ומיין
יחד,
חייב
. ואף על פי שאין ביין לבדו שיעור חיוב.
אלמא, היתר מצטרף לאיסור.
ורבנן פליגי ואמרי, שאותו החלק שבפת שלא נבלע בו יין, אינו מצטרף להשלים את השיעור. ודוקא אם נבלע יין בשיעור כזית מן הפת לוקה עליו, מדין "טעם כעיקר".
והוינן בה: מאחר
ו
דריש
רבי עקיבא
"משרת" להיתר מצטרף לאיסור - דין
טעם כעיקר
בכל איסורים שבתורה
מנא ליה?
ומשנינן:
יליף
רבי עקיבא דין זה
מבשר
בחלב
שהתבשלו יחד, ונאסר הבשר שהוא בעין מבליעת החלב בו. וכי החלב שנבלע בבשר
לאו טעמא בעלמא הוא?
שהרי אין נבלע חלב בעין בגוף הבשר, כי אם טעמו בלבד.
ו
אפילו הכי
אסור
הוא משום תערובת בשר בחלב. אלמא, טעם החלב הוא כעיקר החלב.
ו
הכא נמי,
בכל איסורים שבתורה,
לא שנא!
ולכן די בטעם האיסור כדי לאסור את ההיתר שנבלע בו.
ורבנן
סברי,
מבשר בחלב לא גמרינן
לכל התורה. משום
דחידוש הוא
שאינו מצוי בשאר איסורים. הילכך אין למדים ממנו אף את החומר של טעם כעיקר .
והוינן בה:
ומאי חידוש
יש בבשר בחלב יותר מבשאר איסורים?
אילימא
משום
דהאי
בשר
לחודיה שרי, והאי
חלב
לחודיה שרי, ו
על ידי שנתערבו
בהדי הדדי אסור
לאוכלם - הרי מצינו חידוש זה אף במקום אחר.
שהרי אף ב
כלאים נמי
מצינו כן. כי
האי
תבואה
לחודיה שרי
באכילה,
והאי גפן לחודיה שרי. ו
על ידי שנתערבו
ב
הדי
הדדי
ביחד
אסור
לאכלם ולהנות מהם.
ומסקינן:
אלא
איסור בשר בחלב, חידושו הוא בכך כי
אי תרו
[היו שורים]
ליה
לבשר
כולי יומא בחלבא, שרי
מן התורה לאוכלו. ואף שנבלע בו בשעת השרייה טעם החלב, לא אסרתו תורה כיון שלא נתן בו טעם בדרך בישול.
שדוקא אם
בשיל ליה בשולי
לבשר עם החלב, הוא
אסור
. כדכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו". ואם בשלם יחד ואכלם, הרי הוא עובר בשתיים. גם על הבישול, וגם על האכילה.
וכיון שלא אסרה תורה בשר בחלב בנתינת טעם בעלמא, אלא בדרך בישול בלבד, חידוש הוא. ולא גמרינן מיניה דין טעם כעיקר לכל התורה.
הילכך, הוצרכו חכמים ללמוד דין זה מ"משרת", דכתיב גבי נזיר. ושוב לא אייתר להו "משרת" לרבות היתר מצטרף לאיסור באיסורי נזיר.
וחוזרת בה הגמרא ממה שנאמר לעיל, שרבי עקיבא יליף טעם כעיקר מבשר בחלב.
אלא,
ורבי עקיבא נמי
מודה, ד
בשר בחלב ודאי חידוש הוא
, וליכא למיגמר מיניה לכל התורה.
אלא יליף
טעם כעיקר
מגיעולי נכרים
. שקדירה שבישל בה נכרי מאכלות אסורות, אסורה. לפי שבלעה מבישולי הנכרי. וכשחוזר הישראל ומבשל בה, הרי היא פולטת מבליעות האיסור לתוך תבשיל ההיתר, ואוסרתו.
וילפינן כן, ממה שציותה התורה בכלי מדין להגעילם מבליעות האיסור, קודם שישתמשו בהם. כדכתיב "כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטהר".
וכי איסור גיעולי נכרים
לאו
משום
טעמא
דאיסורא
בעלמא הוא?
ו
אפילו הכי, כל הבולע מהם
אסור
. אלמא, טעם כעיקר. ו
הכא נמי
, בכל איסורים שבתורה,
לא שנא!
וכיון דמהתם יליף לה, שוב אייתר "משרת" דכתיב בנזיר, ללמד דהיתר מצטרף לאיסור.
ורבנן
סברי,
גיעולי נכרים נמי חידוש הוא
. הלכך לא גמרינן מיניה. ושוב איצטריך "משרת", לטעם כעיקר.
דהא
קיימא לן בכל התורה, ד
כל
איסור שהוא
נותן טעם לפגם,
הרי הוא
מותר.
וכ
דגמרינן מ
הא דכתיב ב
נבילה
, "לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה". ודרשינן, נבילה הראויה לגר, קרויה נבילה. אבל אם נפגם טעמה עד שכבר אינה ראויה לגר, אינה קרויה נבילה.
ואף איסור הבלוע בדופני הקדירה, טעמו פגום. ושוב אינו משביח את אוכל ההיתר כשהוא נבלע לתוכו.
ו
אף על פי כן, אמרה תורה
הכא
[בכלי נכרים], ש
אסור
לאכול את מה שחזר ובישל בהם. אלמא, איסור כלי נכרים חידוש הוא, שלא מצינו כמותו בכל התורה. הלכך, אף את עצם דין "טעם כעיקר" לא גמרינן מיניה.
ורבי עקיבא
סבר, לאו חידוש הוא. ו
כד
אמר
רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה
ה
תורה
כלי נכרים,
אלא
ב
קדירה בת יומא!
שדוקא באותו יום שבישל בו הנכרי, אסור לחזור ולבשל בו. לפי שעד גמר המעת לעת, עדיין לא נפגם טעם הבליעות שבכלי. אבל לאחר שעבר יום מהבישול, שוב נפגם טעמו. ומותר לחזור ולבשל בה דבר היתר.
וכיון דבקדירה בת יומא משתעי קרא,
הלכך לאו נותן טעם לפגם הוא!
וממילא אינו חידוש, ושוב גמרינן מיניה לכל התורה דין "טעם כעיקר".
ורבנן
סברי, אף דלא אסרה תורה את גיעולי הנכרים לאחר מעת לעת, מיהו, אף ב
קדירה בת יומא נמי, לא אפשר דלא פגמה
הקדירה
פורתא
את הטעם הבלוע בה! שטעם הכלי פוגם את טעם הבליעה, ושוב אין בליעת האיסור משביחה את ההיתר כשהיא נפלטת לתוכו. ומן הדין לא היה לנו לאוסרו מחמתה. אלא שחידוש הוא שחידשה תורה בגיעולי נכרים. וליכא למיגמר מינה לכל התורה.
אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי
: והרי רבי עקיבא וחכמים שניהם דרשו את דינם מ"משרת". ולמה אמרינן בשיטת רבי עקיבא, דדוקא באיסורי נזיר הוא, ולא בכל איסורים שבתורה? והלא
מדרבנן נשמע לרבי עקיבא.
וכי
מי לא אמרי רבנן
, דילפינן מ
"משרת"
ליתן טעם כעיקר
, ו
מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה
דטעם כעיקר? ונאמר כן
לרבי עקיבא נמי
, דהא דדרשינן
"משרת"
להיתר מצטרף לאיסור, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה,
לשון הגמ' לכל איסורין שבתורה כולה שההיתר מצטרף להשלים את שיעורם?
אמר ליה
רב אשי: ליכא למילף מנזיר לכל התורה שהיתר מצטרף לאיסור.