פסחים 40a — התלמוד בעברית

אמר רב יוסף

: אין החליטה ברותחין מועילה למנוע מחימוץ, אלא כשהוא נותן לתוך הרותחין כל חיטה בפני עצמה. אבל

לא ליחלוט

[יחלוט]

איניש

תרי

גרעיני

חיטי בהדי הדדי

.

דלמא אזלא חדא

חיטה,

ויתבא בציריא דחברתה

[תשב על הסדק של החטה השניה] ותכסנה.

ו

נמצא ד

לא סליק להו דיקולא דמיא

[לא מגיעה רתיחת המים]

מארבע רוחתא

[מארבעת צידי החיטה], וממילא

אתי לידי חימוץ.

ואמר אביי: לא ליחרוך

[לא ישרוף]

איניש

על האש

תרי שבולי בהדי הדדי

.

דלמא נפקי מיא מהאי

שבולת,

ובלע אידך

שבולת מהמים שנפלטו מהראשונה.

ו

קודם שתספיק להחרך,

אתיא לידי חימוץ.

אמר ליה רבא: אי הכי, אפילו

שבולת

חדא נמי

לא יחרוך. משום דניחוש,

דלמא נפיק

מים

מהאי רישא

[מקצה אחד של השבולת],

ובלע אידך

רישא ממים אלו, ויחמיץ מחמתם.

אלא אמר רבא

: אין לחשוש כלל שהמים היוצאים מהשבולים עצמם יגרמו לחימוץ.

משום ד

מי פירות נינהו. ומי פירות אין מחמיצין!

הלכך מותר לחרוך אף שני שיבולים יחד.

והדר ביה

אף

אביי מההיא

, וחזר להתיר. ולא מטעמיה דרבא, אלא מטעם אחר. משום

דכל

מים

אגב מדלייהו

[אגב נפילתם],

לא מחמצי!

שאין המים מחמיצים אלא כשהם קיימים ועומדים על החטים. אבל תוך כדי דרך נפילתם, אינם מחמיצים.

ד

הא

אמר אביי: האי חצבא דאבישנא

[כד שמייבשים בו חיטים בתנור, ועושים מהן "קליות"] - אם הכד

סחיפא

[הפוך כשפיו למטה],

שרי!

ומותרות הקליות שנעשו בו בפסח. משום שהמים הנפלטים מן החטים על ידי חום התנור, נופלים מחוץ לכד. ואין הם מחמיצים בדרך נפילתם.

אבל בחצבא

זקיפא

[כשהכד זקוף ופיו למעלה],

אסור!

לפי שהמים נופלים חוזרים ונבלעים בחיטים, ומחמיצים אותן. שהרי הם קיימים ונשארים בתוך הכד.

אלמא, סבר אביי, כל שהמים הם באמצע נפילתם, אינם מחמיצים. והדר ביה ממה שאסר לחרוך שתי שבולים יחד.

ורבא אמר: אפילו

אם נתן את החטים בחצבא

זקיפא, נמי שרי

לאוכלן. משום שהמים הנפלטים מהן,

מי פירות נינהו. ומי פירות אין מחמיצין!

תנו רבנן: אין לותתין

[שורים במים]

שעורין בפסח

קודם טחינתם! משום שעלולות הן בכך לבוא לידי חימוץ, אם יתבקעו .

ו

בדיעבד,

אם לתת

אם

נתבקעו

השעורין מחמת ניפוח המים, ודאי ממהרות הן להחמיץ, ו

אסורות

.

אבל אם

לא נתבקעו

, הרי הן

מותרות

.

רבי יוסי אומר

: אם הוא רואה שנתנפחו והן עומדות להתבקע, הרי הוא

שורן בחומץ,

ובכך הן ניתרות. לפי שה

חומץ צומתן

[מחזק אותן], ואינו מניחן להחמיץ .

אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי!

ואם נתבקעו לבסוף, אין החומץ מצילן מחימוץ.

אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא

: הא דשנינו "נתבקעו אסורות",

לא

רק אם

נתבקעו ממש

נאסרו.

אלא כל

שהתנפחו במדה כזו

שאילו

הוא

מניחן על פי חבית

של יין

ו

מחמת ריח היין

הן נתבקעות מאליהן

, הרי הן באות לידי חימוץ .

ושמואל אמר

: אין השעורים נאסרות אלא אם

נתבקעו ממש.

שמואל עבד עובדא בדורא דבי בר חשו

[בכפר של איש ששמו "בר חשו"], והתיר שם שעורין שהתנפחו על ידי שרייתן, ועדיין לא נתבקעו. ואפילו שאילו היה מניחים אותן על חבית היו מתבקעין מאליהם. ולא אסר אלא כשנתבקעו

ממש.

אמר רבה: בעל נפש

[חסיד, ירא שמים החרד על נפשו]

לא ילתות

בפסח! וקא סליק אדעתין דבשעורין איירי.

ותמהינן:

מאי אירייא

"בעל נפש"

, דמשמע דאינו אלא חומרא בעלמא? והא מעיקר הדין הוא.

ואפילו לכולי עלמא נמי

אסור ללתות שעורין, ולא דוקא ל"בעל נפש".

דהא תניא: אין לותתין

לכתחלה

שעורין בפסח!

ומשנינן:

הכי קאמר

: מן הדין אין אסורה לתיתה אלא בשעורים. אבל

בעל נפש, אפילו

חיטין דשרירי

[שהן קשות יותר משעורים ואינן באות במהרה לידי חימוץ], נמי

לא ילתות.

אמר ליה רב נחמן

לרבה:

מאן דציית ליה לאבא

[הוא "רבה". וקראו "אבא" שהוא לשון רבנות], ולא ילתות חטים בפסח, הרי

אכיל נהמא דעיפושא

[פת מעופשת]! לפי שבלא לתיתה, אי אפשר להסיר יפה את קלפת החטים, ואין סולתם נקיה.

וקסבר רב נחמן, שאין שום חשש בלתיתת חטים. ואף לבעל נפש ראוי לעשות כן.

דהא בי רב הונא לתתי

חטים בפסח.

ו

כן

בי רב אבין לתתי

חטים בפסח.

ורבא אמר

: לא לבעל נפש בלבד אין ראוי ללתות, אלא מעיקר הדין

אסור

לכל אדם

ללתות

חטים בפסח.

ומקשינן:

אלא הא דתניא

"אין לותתין שעורין בפסח"

, הרי משמע, דוקא

שעורין הוא דלא

לותתין,

הא חיטי שרי

ללתות. וקשיא לרבא דאסר אף בחטים.

ומשנינן: על דרך

לא מיבעיא קאמר

כן תנא דברייתא.

לא מיבעיא

למימר

בחיטין

דאסור ללותתן.

דכיון דאית ביה

בחטים

ציריא

[סדקים],

עיילי בהו מיא

ובאות לידי חימוץ.

אבל שערי

[שעורין]

דשיעי

[שהן חלקות בלא סדקים] ואין נבלעים המים בתוכן,

אימא שפיר דמי

[מותר] ללתותן.

קא משמע לן

, דאף שעורין לא ילתות! משום שעל ידי הניפוח, עלולות הן להתבקע ולהחמיץ.

לבסוף,

הדר

[חזר בו] ו

אמר רבא: מותר ללתות

חטין לכתחלה! והוכיח כן מהא

דתניא: יוצאין

בין

בפת נקיה, ו

בין

בהדראה

[פת קיבר]! ושפיר קרינן בתרוייהו "לחם עוני".

והרי לא משכחת לה פת נקיה, בלא שלתתו את החיטין קודם טחינתם. אלמא, לותתין חטים לכתחלה .

איתיביה רב פפא לרבא: הקמחין והסלתות

[קמחים נקיים]

של נכרים

, אם הם

של כפרים

, הרי הם

טהורים!

לפי שאין בני הכפרים מקפידים על סולת נקיה ביותר, ואינם לותתים במים את החיטים קודם טחינתם. וכיון שלא ניתנו במים, אין הם מקבלים טומאה. שאין האוכל מקבל טומאה, אלא אם כן הוכשר על ידי משקין.

אבל קמחים וסלתות

של כרכים, טמאין!

שדרך בני הכרכים ללתות את החטים במים. וכיון שהוכשרו במשקין, חיישינן שמא נטמאו.

ואסיק רב פפא לקושייתו: קמחים וסלתות

דכפרים, מאי טעמא

טהורים הם? - וכי

לאו משום דלא לתתי

ולא הוכשרו במשקין?

ו

אפילו הכי

קא קרי להו

"סולת"

. וסולת היינו קמח נקי. אלמא, אף בלא לתיתה משכחת לה "פת נקיה". ואם כן, איך הוכיח רבא דלותתים חטים מדקתני "יוצאין בפת נקיה"? והא מיתוקמא שפיר אף בלא לתיתה. וכגון שעשאה מסולת.

והשיבו רבא: לעולם לא משכחת "פת נקיה", אלא בחיטין שנלתתו. אבל בלא לתיתה אינה קרויה "סולת". והא דקתני "של כפרים טהורים",

תרגומא אקמחא!

ולא קאי אלא על "קמחים", ולא על "סלתות". והא דקתני "סלתות", על של כרכין קאי, שדרכם ללתות.

בתר דנפיק

רבא מבי מדרשא, נצטער רב פפא ו

אמר

לעצמו:

מאי טעמא

לא זכרתי לדחות את דברי רבא ממקום אחר? ואמאי

לא אימא ליה

[לא השבתיו]

מהא דאמר רבי זירא, אמר רב ירמיה, אמר שמואל: חיטין של מנחות אין לותתין אותם!

כדי שלא יבואו לידי חימוץ. והמנחות אינן באות אלא מצה.

והרי המנחות באות מן הסולת.

ו

אף על גב דאין לותתין אותן,

קא קרי להו "סולת"

! אלמא, משכחת לה פת נקיה אף בחיטין שלא נלתתו .

הדר אמר רבא

: לא די שמותר ללתות את החיטים לצורך המצות בפסח, אלא

מצוה ללתות

אותן. לפי

שנאמר

"ושמרתם את המצות"

. ודרשינן, שתהא המצה משתמרת מחימוץ לשם מצה.

ואי לא דבעי לתיתה

במים,

שימור

החיטין

ל

שם

מאי

איצטריך ליה? והרי בלא מגע מים, אינן יכולות לבוא לידי חימוץ, ולא שייך בהן שמירה מחימוץ.

ו

אי

תאמר דעל

שימור דלישה

קאמר קרא שישתמר לשם מצה - הא ליכא למימר הכי. דהא

שימור דלישה לאו שימור הוא!

כלומר, לא די בשימור הבצק בלבד. שהרי מוכח מדברי רב הונא, דאף שימור החיטין קודם שנילושו צריך להיעשות לשם מצוה.

דאמר רב הונא: בצקות של נכרים

[שנילושו על ידי נכרים, ואפאן הישראל],

אדם ממלא כריסן מהן

בליל פסח! ולא חיישינן בהם שמא החמיצו. לפי שאפשר להכיר על פי סימנים, שלא באו לידי חימוץ . שאם לא הכסיפו, ואין בהם קרני חגבים, בידוע שלא החמיצו .

ובלבד שיאכל כזית מצה

שנשתמרה לשם מצוה

באחרונה!

שאף על פי שאין בבציקות הנכרים משום חשש חמץ, אין יוצאין בהם ידי חובת מצה. שהרי לא נעשו לשם מצוה .

ואותו כזית מצה השמורה לשמה, יאכל באחרונה. לפי שעיקר חובת אכילת המצה היא עם קרבן הפסח. כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלהו". והפסח נאכל על השובע. כדתנן: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן! שצריך לאוכלו בסוף הסעודה, ואין לאכול אחריו שום דבר .

ומסיק רבא לראייתו:

באחרונה, אין!

דוקא אם אכל לבסוף כזית מצה השמורה לשמה יצא. אבל

ב

אכילה ה

ראשונה

שאכל מבציקות הנכרים,

לא

יצא ידי מצה.

מאי טעמא?

הלא הוא

משום דלא עבד בהו שימור

לשמה.

ואי אמרת דסגי בשימור הבצק, אמאי אין יוצא בהן?

ו

הא מצי

לעביד ליה

לבצק

שימור

לשם מצוה לאחר שבאו ליד הישראל,

מ

מלאכת ה

אפייה ואילך!

וכגון בעריכת הבצק, ובקיטופו [החלקת פניו], ובהכנסתו לתנור .

אלא לאו, שמע מינה

, אף

שימור מעיקרא

[בחיטים עצמן]

בעינן

לשם מצוה! אלמא, צריך ללתות אותן. שהרי בלא לתיתה אינן יכולות לבוא לידי חימוץ. ולא שייך שימור אלא רק בדבר שעלול להחמיץ. ובלא שימור לשם מצה, אינו יוצא בהן .

ודחינן:

וממאי

דבעינן שימור אף בחיטין?

דילמא

סגי בשימור הבצק. ו

שאני התם

בבציקות הנכרים דאין יוצא בהן, משום

דבעידנא דנחית

הבצק

ל

חשש חמץ והוא כבר צריך

שימור, לא עבד לה

הישראל

שימור

לשמה! ואף אם ישמור את הבצק מכאן ואילך, לא סגי בזה. וצריך שימור לשמה מנתינת המים לקמח, לפי שמאז מתחיל חשש החימוץ .

אבל היכא דבעידנא דנחית

הבצק

ל

תורת

שימור, עביד לה שימור

, אין

הכי נמי ד

ב

שימור דלישה

בלבד

הוי שימור

, ואין צריך שימור אף בחיטים.

ו

אף דנדחתה ראית רבא,

אפילו הכי לא הדר ביה רבא

ממה שאמר דבעינן שימור אף קודם הלישה .

שהרי מצינו,

דאמר להו

רבא

להנהו דמהפכי כיפי

[לאותם שהופכים את העומרים, ומאלמים אותם לאלומות]:

כי מהפכיתו

את החיטין של מצות הפסח,

הפיכו

אותן

לשום מצוה

דמצה !

אלמא, קסבר

רבא: הא דכתיב "ושמרתם את המצות" -

שימור מעיקרא

בעינן, אף בעודן חיטים. ו

מתחלתו

של עסק המצה

ועד סופו, בעינן

שתהא המצה משתמרת לשם מצוה .