גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 3a — התלמוד בעברית
ותנן במסכת כריתות [ז ב]: המפלת אור לשמונים ואחד, בליל שמונים ואחד ללידתה הקודמת של נקבה, שלמחרת היא היתה צריכה להביא קרבן על לידתה - בית שמאי פוטרין מקרבן שני, ודי לה בקרבן אחד על שתי הלידות. כי על…
הטקסט המקורי — פסחים 3a
ותנן במסכת כריתות [ז ב]:
המפלת אור לשמונים ואחד,
בליל שמונים ואחד ללידתה הקודמת של נקבה, שלמחרת היא היתה צריכה להביא קרבן על לידתה -
בית שמאי פוטרין מקרבן
שני, ודי לה בקרבן אחד על שתי הלידות. כי על אף שכבר נשלמו ימי הטהרה של הלידה הראשונה במוצאי יום השמונים, בכל זאת, הואיל ועדיין היא אינה ראויה להביא את הקרבן רק עד למחרת בבקר, שהרי בלילה אין שוחטים קרבנות, הרי זה נחשב כאילו לא הגיע עדיין זמן החיוב של הקרבן עבור הלידה הראשונה.
ובית הלל מחייבים
שני קרבנות, משום שליל השמונים ואחד הוא כבר לאחר מלאת ימי הטוהר, וכבר נתחייבה בעצם בקרבן על הלידה הראשונה.
אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא
מפלת
אור שמונים ואחד,
שפטרתם אותה מקרבן שני,
מ
מפלת ב
יום שמונים ואחד,
שאף אתם מודים בה שהיא חייבת קרבן נוסף? ומדוע נחלק ביניהם, שהרי לכל ענין הקשור בזמן, היום והלילה שלפניו שוים!?
ועוד אמרו להם: הרי לענין טומאת הדם שהיא רואה מעתה, שוה ליל השמונים ואחד ליום השמונים ואחד. ששניהם אינם בכלל ימי טהרתה. שכל ימי טהרתה, אם ראתה בהם דם, הרי היא טהורה. ואם ראתה דם מליל שמונים ואחד ואילך, הרי היא טמאה, ככל נדה. ו
אם שיוה
[השתווה]
לו
הלילה ליום
ל
ענין
טומאה
, למה
לא ישוה לו ל
ענין
קרבן
, וכשם שאם תפיל למחר, תתחייב עליו בקרבן נפרד, כך גם אם הפילה בלילה!? ומסיק מר זוטרא לקושייתו:
מדקאמר בית הלל לבית שמאי
"מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד", שמע מינה
"אור"
אורתא הוא
. וקשיא לרב הונא?
ומסקינן:
שמע מינה!
ועוד
מיתיבי
לרב הונא מהא דתניא:
יכול יהא
בשר השלמים
נאכל אור ל
יום ה
שלישי
משחיטתו, ורק למחרת בבקר הוא יאסר באכילה, כשהוא נעשה נותר וצריך לשרפו? שהרי
ודין הוא,
יש לנו ללמוד במה מצינו:
זבחים
של קרבן תודה וקרבן פסח
נאכלים ליום אחד, ושלמים נאכלים לשני ימים
.
מה להלן
בתודה ופסח, הרי הם נאכלים גם ב
לילה
של
אחר היום
הראשון [שהרי בתודה כתיב "לא יניח ממנו עד בקר". ומשמע, שבלילה עדיין מותר לאכלו. וכן בפסח נאמר "לא תותירו ממנו עד בקר" ],
אף כאן,
בשלמים נאמר שייאכלו אף ב
לילה
של
אחר היום
השני.
תלמוד לומר
בשלמים [ויקרא יט ו]
"ביום
זבחכם יאכל, וממחרת. והנותר עד יום
השלישי באש ישרף", ואנו דורשים: רק ממחרת
בעוד יום, הוא נאכל, ואינו נאכל לאור
יום ה
שלישי
.
יכול ישרף
הנותר ממנו
מיד
בליל שלישי, שהרי אתה אומר שכבר עבר אז זמן אכילתו?
ודין הוא
שישרף אז, שהרי
זבחים
של תודה ופסח
נאכלין ליום ולילה אחד, ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד
[הלילה שבין שני הימים].
מה להלן,
בתודה ופסח,
תיכף ל
סוף זמן ה
אכילה
, דהיינו, מיד בבקר היום השני, הוא זמן ה
שריפה
, כמו שנאמר בקרבן פסח "והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו",
אף כאן,
בשלמים, נאמר
תיכף
בגמר היום השני, שהוא
ל
סוף זמן ה
אכילה,
יהיה ב
שריפה?
תלמוד לומר
בשלמים [שם ז יז]
"והנותר מבשר הזבח, ביום השלישי באש ישרף"
. וכאן לא נאמר "עד יום השלישי" אלא "ביום השלישי", לומר שלענין זמן שריפה, רק
ביום אתה שורפו, ואי אתה שורפו בלילה
. לפי שאין שורפין קדשים בלילה.
ומסקינן את הקושיא:
מדקאמר
"יכול
יהא נאכל אור לשלישי", אלמא,
"אור"
אורתא הוא
, שהרי שם, ודאי הכונה לליל שלישי ולא ליום שלישי, כי פשיטא שהוא אסור באכילה. וקשיא לרב הונא?
ומסקינן:
שמע מינה!
תא שמע
ראיה לרב יהודה: תניא:
אור
[ליל]
של יום הכפורים, מתפלל
תפלת הלחש של
שבע
ברכות,
ומתודה
אומר וידוי של יום כפור בסוף התפלה. וכן ב
שחרית
של יום הכפורים
מתפלל
תפלת
שבע ומתודה
. וכן
במוסף מתפלל שבע ומתודה
. וכן
במנחה מתפלל שבע ומתודה
. ו
בערבית
של מוצאי יום הכפורים
מתפלל
תפלת חול,
מעין שמונה עשרה
. והיינו שלש ברכות ראשונות ושלש אחרונות, ובאמצע אומר תפלת "הביננו" שיש בה מעין שלש עשרה ברכות האמצעיות. וזו תפלה קצרה שתיקנו אותה בשביל עוברי דרכים שאינם יכולים להאריך בתפלה. ואף במוצאי יום כפור התירו לצאת בה, מפני הטורח של הצום.
רבי חנינא בן גמליאל אומר משום אבותיו
: לא יתפלל "הביננו", אלא
מתפלל
תפלת חול של
שמונה עשרה
ברכות
שלימות
.
מפני שצריך לומר הבדלה
של "אתה חוננתנו"
ב
ברכת
"חונן הדעת"
. וב"הביננו" אין ברכת "חונן הדעת" שיוכלו לכלול בה את ההבדלה.
הרי שליל יום הכפורים נקרא "אור"
אלמא,
"אור"
אורתא הוא
כדעת רב יהודה.
ומסקינן:
שמע מינה!
תא שמע
עוד ראיה לרב יהודה:
דתני דבי שמואל: לילי ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר! אלמא
שה
"אור
לארבעה עשר" שנאמר במשנה
אורתא הוא
, בלילה בודקין את החמץ ולא ביום.
ומכח כל הראיות האלו, מסקינן:
אלא בין רב הונא ובין רב יהודה
לא פליגי.
דכולי עלמא
מודו ד
"אור"
אורתא הוא
. ודבר אחד אמרו שניהם,
ולא פליגי
. אלא
מר
קורא ללילה
כי אתריה
כפי שהיה נהוג במקומו.
ומר
קורא ללילה
כי אתריה
.
באתריה דרב הונא קרו
ללילה
"נגהי"
מלשון אור.
ובאתריה דרב יהודה קרו
ללילה
"לי לי"
.
והוינן בה:
ותנא דידן, מאי טעמא
נקט במשנה "אור לארבעה עשר" ו
לא קתני
"לילי
ארבעה עשר" כדתני דבי שמואל? ומשנינן: תנא דמתניתין,
לישנא מעליא הוא דנקט
. "אור" הוא לשון נקיה, ומצוה לספר בלשון נקיה, וכן היא דרך נקיי הדעת.
וכדרבי יהושע בן לוי
.
דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו
.
שהרי עקם
[האריך]
הכתוב שמונה אותיות, ולא הוציא דבר מגונה מפיו
.
שנאמר
[בראשית ז ח]
"מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה"
ולא נאמר "הבהמה הטמאה" כמו בכל התורה. אלא שינה הכתוב במקום אחד והוסיף עוד שמונה אותיות [שמנין אותיות "הטמאה" הוא חמש, ומנין אותיות "אשר איננה טהורה" הוא שלש עשרה], כדי ללמדך לחזר אחר לשון נקיה.
[ואמנם "לילה" אינו דבר מגונה, ודברי רבי יהושע בן לוי אינם מוסבים על המשנה. אלא שממנו אנו למדים שדרך חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי].
רב פפא אמר
: אף
תשע
אותיות מצינו שייתר הכתוב כדי שלא להוציא דבר מגונה.
שנאמר
[דברים כג יא]
"כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה"
, ולא כתב "טמא", שמנין אותיותיו הוא שלש, אלא כתב "אשר לא יהיה טהור" שמנין אותיותיו הוא שתים עשרה [לפחות, גם אם נקרא "טהר" בכתיב חסר]. הרי הוסיף תשע אותיות.
רבינא אמר: עשר
אותיות עקם הכתוב כאן, שיש לנו להחשיב גם את ה
וי"ו ד"טהור"
, שהרי למעשה הוא נכתב בכתיב מלא.
רב אחא בר יעקב אמר: שש עשרה
אותיות מצינו שייתר הכתוב כדי שלא להוציא דבר מגונה.
שנאמר
[שמואל - א כ כו]
"כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור"
ולא נאמר "מקרה טמא הוא". ויש כאן הוספה של שש עשרה אותיות כדי שלא לכתוב "טמא".
תניא דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה
.
שהרי ב
איש
זב קראו
הכתוב
"מרכב"
, שנאמר [ויקרא טו ט] "וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא".
ובאשה
נדה או זבה
קראו
הכתוב
"מושב"
כלומר, שלא נזכר באשה דין המרכב, אלא רק דין המושב, שנאמר [שם כג] "או על הכלי אשר היא יושבת עליו". למרות שאין הבדל בין איש לאשה, וגם אשה כשהיא טמאה, היא מטמאת גם את המרכב. אלא מפני שאין זה הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה. לכן לא נאמר בה דין המרכב.
ו
עוד
אומר
הכתוב [איוב טו ה]
"ותבחר לשון ערומים"
. שהכתוב מצוה על כך לבחור בלשון חכמים שהיא לשון נקיה.
ו
עוד הוא
אומר
[שם לג ג]
"ודעת שפתי
ברור מללו"
, שפה ברורה ונקיה.
והוינן בה: ל
מאי
הוצרך להוסיף עוד
"ואומר"
בשני הפסוקים מאיוב, והלא כבר למדנו זאת מהפסוקים הקודמים בענין הזב?
ומשנינן: לכך הוצרך להביא עוד פסוקים, משום,
וכי תימא
שמהפסוקים של התורה עדיין אנו יכולים לומר,
הני מילי בדאורייתא,
שרק התורה הקפידה בלשונה, כי היא יצאה מפי הקדוש ברוך הוא.
אבל בדרבנן, לא
, חכמים אין להם להקפיד על לשונם במשנה ובברייתא.
לכך
תא שמע: ואומר
"ותבחר לשון ערומים"
, למדנו שהערומים [החכמים] בוחרי לשון נקיה הם.
ועדיין,
וכי תימא, הני מילי בדרבנן,
שרק החכמים במשנה וברייתא יש להם להקפיד על לשון נקיה,
אבל במילי דעלמא, לא.
אין צורך להקפיד על כך.
לכך תא שמע:
ואומר
"ודעת שפתי ברור מללו"
, שתמיד יש להקפיד על שפה ברורה ונקיה.
ומקשינן על הראיה שהביאה הברייתא מכך שלא נאמר "מרכב" באשה:
ו
כי
באשה לא כתיב בה
לשון
מרכב?
והכתיב
[בראשית כד סא]
"ותקם רבקה ונערותיה ותרכבנה על הגמלים"?!
ומשנינן:
התם, משום ביעתותא דגמלים,
מפחד גובה הגמלים,
אורחא
דאשה
היא
לרכב על הגמל, שמתוך שהיא חוששת שמא תפול מהגמל, היא יושבת עליו בצורת רכיבה, כדי שתוכל להחזיק בו בידיה ורגליה.
עוד מקשינן:
והכתיב
[שמות ד כ]
"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור"
הרי שאפילו בחמור שאפשר לאשה לשבת עליו, נקט הכתוב לשון רכיבה?
ומשנינן:
התם,