גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 38a — התלמוד בעברית
וכן מצות של מעשר שני - לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ! לפי שאינה שלו . ול דברי חכמים, אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח! שהרי ממונו היא . וכן אתרוג של מעשר שני - לדברי רבי מאיר, אין אדם…
הטקסט המקורי — פסחים 38a
וכן
מצות של מעשר שני
-
לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח
! לפי שאינה שלו .
ול
דברי חכמים, אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח!
שהרי ממונו היא .
וכן
אתרוג של מעשר שני
-
לדברי רבי מאיר, אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב
ראשון של סוכות! לפי שאינו שלו.
ול
דברי חכמים, אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב!
מתקיף לה רב פפא
לרב אסי:
בשלמא עיסה דכתיב
בה "ראשית
עריסותיכם
תרימו חלה", לכך בעינן דתהא
משלכם
כדי שתתחייב בחלה. שכן משמע לשון "עריסותיכם". וכן
אתרוג
ביום טוב
נמי
, אין אדם יוצא בו אלא אם כן הוא שלו. כ
דכתיב
ביה
"ולקחתם לכם
ביום הראשון". ודרשינן,
"לכם"
-
משלכם יהא!
הלכך, אם הם של מעשר שני, הרי הם תלויים במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, האם ממון גבוה הוא, או ממון הדיוט.
אלא מצה
של מעשר, אמאי אין יוצאין בה לרבי מאיר? והא אף אי אינה שלו, וכי
מי כתיב
בתורה
"מצתכם"?
אמר רבא, ואיתימא רב יימר בר שלמיא
: אף במצה אין אדם יוצא אלא במצה שלו. ד
אתיא
מצה בגזירה שוה ד
"לחם"
"לחם"
מחלה.
כתיב הכא
במצה
"לחם עוני"
.
וכתיב התם
בחלה,
"והיה באכלכם מלחם הארץ"
.
מה להלן
בחלה, אין חיובה נוהג אלא בעיסה שהיא
משלכם,
כדדרשינן מ"עריסותכם",
אף כאן
במצה, אין אתם יוצאים אלא במצה שהיא
משלכם.
הלכך, לרבי מאיר דאמר "מעשר שני ממון גבוה הוא", לא קרינא ביה משלכם, ואין יוצאין בו ידי חובת מצה.
והוינן:
לימא
ברייתא
מסייע ליה
לרב אסי. דתניא:
עיסה של מעשר שני, פטורה מן החלה
-
דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: חייבת!
ותמהינן: וכי נכון לומר בזה
"לימא מסייע"?
והלא דברי הברייתא ודברי רב אסי
היינו הך
הם.
ומפרשינן:
הכי קאמר: לימא
מסייע ליה הברייתא לכל דברי רב אסי, ואף במה שתלה דין אתרוג של מעשר שני ביום טוב בפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה?
מי אמרינן,
מדפליגי בעיסה
של מעשר שני,
בהנך
[באתרוג]
נמי פליגי?
או דלמא, שאני התם
בחלה, משום
דכתיב
בה "ראשית
עריסותיכם
תרימו חלה". והדר כתיב "מראשית
עריסותיכם
תתנו לה'". ומדכתיב
תרי זימני
"עריסותיכם", שפיר דרשינן דבעינן עיסה משלכם. אבל אתרוג דלא כתיב ביה "לכם" אלא פעם אחת, דלמא לא אתא למעט אלא אתרוג שאול או גזול. אבל לא אתרוג של מעשר שני. שהרי הוא ניתן לבעליו לאכילה. ואף שאין הוא ממונו, אלא משלחן גבוה הוא אוכלו, שפיר קרינא ביה "לכם".
בעי רבי שמעון בן לקיש: מהו שיצא אדם ידי חובתו
בפסח
בחלה של מעשר שני בירושלים?
שאף המעשר שני מחויב בהפרשת חלה, ובנתינתה לכהן. ויש בה שתי קדושות. קדושת מעשר שני, וקדושת חלה.
ומפרשינן:
אליבא דרבי יוסי הגלילי
דדריש מ"לחם עוני", שאין יוצאין אלא בלחם שנאכל באנינות ולא במעשר שני שאינו נאכל באנינות - ודאי
לא תיבעי לך
, ופשיטא דאינו יוצא בחלת המעשר, ד
השתא, ב
מעשר שני גופו שהוא
חולין
ואין בו קדושת חלה,
לא נפיק, בחלתו
של המעשר
מיבעיא
לן למימר דאינו יוצא?!
כי תיבעי לך, אליבא דרבי עקיבא
דלא דריש כן מ"לחם עוני".
שהרי אף הוא מודה דבעינן לחם שנאכל בכל מושבותיכם, ואין יוצאין בלחם שאינו נאכל אלא בירושלים. והא ד
בחולין
[במעשר שני גופו]
הוא דנפיק
ידי חובת מצה אף שאינו נאכל אלא בירושלים, טעמיה משום
דאי מיטמו
המעשר פודין אותו אף משנכנס לירושלים. ושוב
יש להן היתר
אכילה אף
במושבות.
אבל חלה
של מעשר, ממה נפשך אין לה שום היתר במושבות. שהרי כל זמן שלא נטמאה, אינה נאכלת אלא בירושלים, משום קדושת המעשר שבה. ואף פדיון ליתא למעשר שני טהור משקלטוהו מחיצות ירושלים. ו
אי מטמיא
, שוב
לית לה היתר במושבות
, משום קדושת חלה שבה. ואין לקדושת חלה פדיון כלל.
ו
כיון שנטמאה,
לשריפה אזלא ולא נפיק
ידי חובתו.
או דלמא
, אף דבפועל אין לחלת המעשר היתר במושבות, מכל מקום,
הואיל ואילו לא קרא עליה שם
חלה ,
ואיטמי
[והיתה נטמאת],
אית לה היתר במושבות
על ידי פדיון כדין מעשר שני חולין,
ו
הוה
נפיק בה
ידי חובת מצה. הלכך, אפילו
השתא
לאחר שקרא לה שם חלה
נמי נפיק
בה ! שהרי מצד קדושת חלה שבה, לא נתמעטה ממצה. לפי שסתם חלה נאכלת אף במושבות. ומצד קדושת מעשר שני שבה לחוד, נמי יש לה היתר במושבות, על ידי טומאה. ואף שעל יד צירוף שתי הקדושות יחד שוב אין לה היתר במושבות, מכל מקום יוצאין בה ידי חובה.
איכא דאמרי: הא ודאי לא תיבעי לך
, ופשיטא דיוצאין בחלת מעשר. משום
דודאי אמרינן, הואיל
ואילו לא קרא לה שם חלה היה לה היתר במושבות בטומאה, יוצאין בה.
כי תיבעי לך
, ב
חלה
שהופרשה מעיסה
הלקוח
ה
בכסף מעשר שני!
שקדושת המעשר של הכסף נתחללה ונתפסה על חלה זו.
ואליבא דרבנן לא תיבעי לך
אף בזו.
כיון דאמרי
רבנן, אף דבר הלקוח בכסף מעשר שני, ונטמא,
יפדה!
שדין חלה זו
היינו
כחלת
מעשר
שני עצמו! ויוצאין בה בפסח משום "הואיל", כאמור.
כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהודה דאמר
הלקוח מכסף מעשר שני שנטמא, אין לו פדיון. אלא
יקבר.
דתנן
: דבר מאכל
הלקוח בכסף מעשר שנ
י
\- שנתחללה ונתפסה בו קדושת המעשר שבכסף -
שנטמא, יפדה!
שכשם שלמעשר שני עצמו יש פדיון, אף יש פדיון לאוכל שנתפס בקדושת מעשר מכח חילול .
רבי יהודה אומר
: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא,
יקבר!
שאין פדיון אלא למעשר עצמו או לכסף המעשר. אבל הלקוח בכסף המעשר, כבר הוקלשה קדושתו. ואינה אלימה דיה כקדושת מעשר, כדי להתפיס את קדושתה בדבר אחר.
ולשיטת רבי יהודה, אין ללקוח בכסף מעשר שני שום היתר במושבות. שהרי אף אם נטמא אין לו פדיון, אלא לקבורה אזיל. וכשהוא טהור אינו נאכל אלא בירושלים. אלא דמספקא ליה לריש לקיש אליביה:
מי אמרינן, הואיל ואי לא לקוח
בכסף מעשר
הוי
, אלא היה מעשר שני גופו, והיה נטמא, היה לו היתר במושבות על ידי פדיון! וכשם שבמעשר שני גופו יוצאין ידי מצה, כן יוצאין בלקוח בכסף מעשר. שהרי כל קדושתו לא באה אלא המעשר עצמו. ואף דבפועל אין לו היתר במושבות, אין זה משום חומרתו. אלא אדרבה, קולתו גורמת לו לכך שאין לו פדיון. שמשום שקלושה קדושתו, אינה תופסת את פדיונה. הלכך, לא מסתברא דלענין מצה בפסח יהיה חמור יותר ממעשר גופיה .
ו
גם מצד קדושת החלה שיש בו, נמי אין להחשיבו כמי שאין לו היתר במושבות. דהרי כבר אמרינן לעיל,
הואיל ו
אילו
לא קרא עליה שם
חלה,
ואיטמי, יש לו היתר במושבות, ונפיק ביה
ידי מצה,
השתא נמי נפיק ביה.
או דלמא, חד
"הואיל"
אמרינן
. וכגון בחלת מעשר שני, "הואיל ואילו לא קרא לה שם". או בלקוח בכסף מעשר שני, "הואיל ואי לא לקוח הוי". אבל בחלה של הלקוח בכסף מעשר שני, שבכדי להכשירה למצה בפסח אנו צריכים להשתמש עם שני ה"הואיל" האמורים גם יחד, דלמא
תרי
"הואיל"
לא אמרינן.
[ואם תאמר, הרי אף בחלת מעשר שני עצמו בעינן לתרי "הואיל". קודם כל יש לומר, "הואיל ואילו לא קרא לה שם", היה דינה כמעשר שני חולין. ואף מעשר שני של חולין, אין יוצאין בו אלא על ידי הואיל. דאמרינן ביה, הואיל ואם נטמא יש לו פדיון ונאכל במושבות, השתא נמי חשיב כיש לו היתר במושבות.
ויש לומר, דמעשר שני גופו אין צריך לסברת "הואיל". אלא חשיב כיש לו היתר בפועל. שהרי בידו לטמאותו ולפדותו.
רש"י
.].
אמר רבא: מסתברא
דאף בחלת עיסה הלקוחה בכסף מעשר שני, יוצאין ידי חובת מצה, ואף לרבי יהודה. דהא
שם מעשר חד הוא!
וכשם שיוצאים במעשר שני, כן יוצאים בלקוח מכסף מעשר שהרי כל קדושתו באה מכח המעשר גופו. וכשם שיוצאין בו, יוצאין בחלתו. שהרי קדושת חלה בפני עצמה, אינה מעכבת מלצאת ידי מצה. לפיכך, אף כשהיא מצטרפת לקדושת מעשר, יוצאים בה.
שנינו במתניתין:
חלת תודה ורקיקי נזיר
עשאן לעצמו, אין יוצא בהן !
והוינן בה:
מנא הני מילי?