גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 36a — התלמוד בעברית
דתניא: רבי שמעון אומר : האוכל נבלה ביום הכפורים בשוגג, פטור מקרבן חטאת על אכילה ביום הכפורים! משום שאיסור הנבילה חל קודם כניסת יום הכיפורים . ולא אתי איסור יום הכיפורים וחל על איסור אכילת חלב . ואף…
הטקסט המקורי — פסחים 36a
דתניא: רבי שמעון אומר
:
האוכל נבלה ביום הכפורים
בשוגג,
פטור
מקרבן חטאת על אכילה ביום הכפורים! משום שאיסור הנבילה חל קודם כניסת יום הכיפורים . ולא אתי איסור יום הכיפורים וחל על איסור אכילת חלב .
ואף אם נתנבלה הבהמה ביום הכיפורים עצמו, ונמצא דקדם איסור יום כיפור לאיסור נבילה, מכל מקום אינו חל. לפי שקודם שנתנבלה, היתה הבהמה אסורה משום אבר מן החי. ולא חל איסור יום כיפור על איסור אבר מן החי .
רבינא אמר: אפילו תימא
דהא דממעטינן טבל משום דאיסורו מחמת דבר אחר, כ
רבנן
היא, נמי אתי שפיר. דהכי קאמר:
מי שאיסורו
[כשהחמיץ]
משום
"בל תאכל חמץ בלבד,
יוצאים בו [כשלא החמיץ] ידי חובת מצה.
יצא
טבל
זה, שאין איסורו
בחימוצו
משום
"בל תאכל חמץ"
בלבד.
אלא אף משום
"בל תאכל טבל"
. ולעולם משום "בל תאכל חמץ" נמי אית ביה.
ודחינן:
מידי
"בל תאכל חמץ
בלבד"
כתיב
בקרא, שתוכל להקיש מזה דדוקא מין שאין בו איסור אחר יוצאין בו ידי מצה?! והא לא כתיב "בלבד". ודי בכך שיש במין זה אף משום איסור חמץ, כדי שיוכלו לצאת בו ידי חובת מצה.
ומסקינן:
אלא מחוורתא כד
תירץ
רב ששת!
דהך ברייתא כרבי שמעון אזלא. ואין איסור חמץ חל על טבל.
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו במעשר שני בירושלים
[שהיא מקום אכילתו]? -
תלמוד לומר: "לחם עוני"
.
ודרשינן,
מי שנאכל באנינות
[באבילות של יום ראשון מהמיתה, שהיא מדאורייתא] יוצאים בו ידי חובת מצה.
יצא
מעשר שני
זה
שאין יוצאין בו, ואף לא בירושלים שהוא מותר שם באכילה. משום
שאינו נאכל באנינות, אלא בשמחה!
וכדכתיב ביה, "לא אכלתי באוני ממנו" -
דברי רבי יוסי הגלילי
.
רבי עקיבא אומר
: מדכתיב
"מצות"
בלשון רבים אף
מצות
של מעשר שני
ריבה
, שיוצאים בהן בירושלים.
אם כן, מה תלמוד לומר
"לחם עוני"?
למעט,
פרט לעיסה שנילושה ביין ו
ב
שמן ו
ב
דבש!
שאין יוצאים בה, לפי שאינה מצה של עניות. אלא מצה עשירה היא .
והוינן בה:
מאי טעמא דרבי עקיבא
דלא דריש "עוני" לאנינות, כדדריש רבי יוסי הגלילי ?
ומשנינן: לא דריש כן, משום ד
מי כתיב
"עוני"
בוי"ו, דתשמע מיניה ענין אנינות [כדכתיב לא אכלתי באוני ממני", בוי"ו]? והרי
"עני"
כתיב
, בלא וי"ו. הלכך משמע טפי לחם שדרכו של עני לאוכלו.
ורבי יוסי הגלילי
לא אמר כרבי עקיבא, משום דאף דכתיב "עני" בכתיב חסר,
מי קרינן
"עני"?
והרי
"עוני"
קרינן ביה!
והמקרא מתפרש טפי על אנינות.
ורבי עקיבא
אמר לך,
האי דקרינן ביה
"עוני"
, אינו ענין לאנינות, אלא אתא ל
כדשמואל.
דאמר שמואל
: הא דקרינן ביה
"לחם עוני"
, הוא משום שהמצה היא
לחם שעונין עליו
דברים הרבה!
שגומרים עליו בליל פסח את ההלל, ואומרים עליו את ההגדה.
ומקשינן:
ו
כי
סבר רבי עקיבא
ד
עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש, לא
יוצאין בה?
והתניא: אין לשין עיסה בפסח ביין ושמן ודבש
!
ואם לש
בהם -
רבן גמליאל אומר: תשרף
העיסה
מיד
! שאף אם אפה אותה מיד, ולא השהה אותה כלום, הרי היא מחמיצה. לפי שממהרת היא להחמיץ יותר מסתם עיסה שנילושה במים, ואין אדם יכול לשומרה מחימוץ.
ואף דקאמר לעיל ריש לקיש, "מי פירות אין מחמיצין", לא קאמר אלא דאין חייבים על חימוצם כרת. משום שחימוצן רע, ועושה את העיסה לחמץ נוקשה. ואין איסורו אלא בלאו. מיהו, ממהרים הם להביא את העיסה לחימוץ נוקשה יותר ממים בעלמא.
וחכמים אומרים
: אם לש בדיעבד את העיסה ביין ושמן ודבש, ושמר אותה מחימוץ,
יאכל
אותה! דקסברי, אפשר לשומרה מחימוץ.
ואמר רבי עקיבא: שבתי
[שביתתי בפסח]
היה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע. ולשתי להם עיסה ביין ושמן ודבש, ולא אמרו לי דבר!
ופליג על תנא קמא, והתיר אף ללוש בהם לכתחילה .
ומסיימת הברייתא:
ואף על פי שאין לשין
בשמן או ביין או בדבש,
מקטפין בו
[טחין ומחליקים את פני העיסה לאחר לישתה ועריכתה, קודם האפיה]! שהקיטוף במי פירות אינו מחמיץ.
ומפרשינן: הך סיפא
אתאן לתנא קמא
, דאסר ללוש במשקין אלו לכתחלה. אבל לקטף בהם התיר.
וחכמים אומרים: את שלשין בו
, אף
מקטפין בו
. אבל
את שאין לשין בו
, כגון יין שמן ודבש, אף
אין מקטפין בו!
שאף הקיטוף בהם ממהר להחמיץ את העיסה.
ושוין
כל התנאים דלעיל,
שאין לשין את העיסה, ב
מים
פושרין
[חמים במקצת]! לפי שהם ממהרים להחמיץ.
קתני מיהת, דרבי עקיבא לש את המצה ביין ושמן ודבש. וקשיא מדידיה אדידיה. דלעיל קאמר, "פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש", שאין יוצאין בה.
ומשנינן:
לא קשיא. הא
דממעט עיסה זו מ"לחם עוני, היינו בליל
יום טוב ראשון
, שאכילת מצה בו היא חובה, וכדכתיב "בערב תאכלו מצות". ואין יוצאין ידי חובה אלא בלחם עוני. וזו, מצה עשירה היא .
ו
הא
דלש רבי עקיבא ביין ושמן ודבש, היה
ביום טוב שני
[חול המועד]! שאין חיוב באכילת מצה כל ששה ימים, אלא רשות היא. שאם רוצה לאכול מין דגן אסור לאוכלו חמץ אלא מצה . ואף מצה עשירה שאינה לחם עוני מותרת באכילה, לפי שאין בה חשש חימוץ.
וכ
דאמר להו רבי יהושע בן לוי לבניה
[לבניו]:
יומא קמא
של פסח
לא תלושו לי
את המצה
בחלבא
[בחלב] . לפי שאין זה לחם עוני. ואין יוצאים בו ידי חובת מצה בלילה הראשון. אבל
מכאן ואילך
, בשאר ימי הפסח,
לושו לי
את המצה
בחלבא!
לפי שאין בהם חובת אכילה מצה, ולא בעינן אז לחם עוני.
ותמהינן: איך אמר להם כן?
והתניא: אין לשין את העיסה בחלב
, אף כל ימות השנה.
ואם לש
בחלב,
כל הפת אסורה. מפני הרגל עבירה!
דחיישינן שמא יאכל עמה בשר, ויעבור על איסור בשר בחלב.
ומשנינן:
אלא הכי קאמר
רבי יהושע בן לוי לבניו:
יומא קמא לא תלושו לי
את המצה
בדובשא
. מפני שאין זה לחם עוני. אבל
מכאן ואילך, לושו לי בדובשא!
ואיבעית אימא: לעולם
אמר להם ללוש
בחלבא
. ובאופן שאין לחוש בו להרגל עבירה. ו
כ
גון הא
דאמר רבינא
: עיסה
כ
גודל
עין תורא
[עין של שור],
שרי
ללושה בחלב! שכיון שהיא מועטת, אין לחוש שמא יאכלנה עם בשר. שהרי אינו משהה אותה, אלא אוכלה מיד.
ו
הכא נמי
, בעובדא דרבי יהושע בן לוי, ציוה לבניו ללוש לו בחלב עיסה קטנה
כעין תורא.
שנינו בברייתא:
ושוין, שאין לשין את העיסה בפושרין!
והוינן בה: ו
מאי שנא ממנחות
, שאף הן אינן באות חמץ אלא מצה. ו
תנן: כל המנחות נילושות בפושרין, ומשמרן שלא יחמצו!
ואמאי לענין פסח אמרינן, שאי אפשר לשומרן מחימוץ ? ומשנינן: מלאכת המנחות נעשית על ידי הכהנים, שהם זריזין ויודעים לשמור היטב מחימוץ.
ואם אמרו בזריזין
שהם משמרים מחימוץ אף בלישה בפושרין, וכי
יאמרו
כן אף
ב
לישת המצה לפסח, שהיא מסורה לכל, ואף למי
שאין זריזין?!
ושוב מקשינן:
אי הכי,
נימא במנחות, ד
מילתת נמי לתית!
שנתיר אף ללתות [לש
ר
ות את החיטין במים] ולכותשן כדי להסיר את מורסנן, בשביל שתהא סולתן נקיה. ולא ניחוש שיחמיצו החיטין מחמת כן, שהרי כהנים זריזין הם.
אלמה, אמר רב זירא, אמר רבה בר ירמיה, אמר שמואל: חיטין של מנחות אין לותתין אותה
, לפי שהם באים בכך לידי חימוץ. אלמא, אף בזריזין חיישינן לחימוץ.
ומשנינן:
לישה בזריזין איתא
. שהרי לשין את המנחות בעזרה, על ידי הכהנים. אבל
לתיתה ליתא בזריזין!
שאין הכהנים לותתין את החיטין, אלא הזר המקריב את המנחה לותת אותן בביתו, ומביא לעזרה את הסולת לאחר טחינתה.
ושוב מקשינן:
ו
כי
לישה מי איתא
דוקא
בזריזין?
והכתיב
במנחה,
"ויצק עליה שמן
ונתן עליה לבונה". והדר כתיב
"והביאה אל
בני אהרן הכהנים, וקמץ
משם מלא קמצו". שמע מינה, דוקא עבודות ש
מקמיצה ואילך
הן
מצות כהונה
, ואינן כשירות בזר. אבל כל העבודות שעד הקמיצה, אינן ממצות כהונה.
מכאן
לימד על היציקה
של השמן,
ו
על ה
בלילה
של המנחה,
ש
היא
כשירה בכל אדם
, ואפילו בזר.
והרי הלישה והאפיה קודמות ליציקה. שהרי כך הוא סדר המלאכות במנחת מאפה תנור או מחבת או מרחשת. קודם אופין אותן, ואחר כך פותתין אותן, ואחר כך יוצקים עליהן את השמן, ובוללין אותן. ואם היציקה כשירה בזר, ודאי שהלישה כשירה בו. ואיך אמרת, דלישה אינה על ידי הכהנים הזריזין?
ומשנינן:
לישה, נהי דבזריזין ליתא
בדוקא, אלא אף בזר היא כשירה, מיהו דוקא
במקום זריזין איתא!
שמלישה ואילך נעשית המנחה בעזרה בלבד. שהרי התנור והמחבת והמרחשת שבהם נאפית המנחה, כלי שרת הם .
ו
כדאמר מר: בלילה כשירה בזר
. אבל אם נעשית
חוץ לחומת
העזרה, הרי היא
פסולה!
שלאחר שנתקדשה בקדושת הגוף על ידי כלי השרת, הרי היא נפסלת ביוצא.
וכיון שהעזרה היא מקום שהכהנים מצויין בו, רואים הם את הזר בלישתו. והם מלמדים אותו להזהר מחימוץ.
לאפוקי לתיתה, דאינה בזריזין, ו
אף
לא ב
עזרה שהיא
מקום זריזין!
אלא נעשית על ידי זרים, אף מחוץ לחומת העזרה. הלכך אין לותתין את המנחות. שהרי יש לחוש בה לחימוץ.
ותו הוינן:
ומאי שנא
שאר מנחות
ממנחת העומר
, שאף היא אינה באה חמץ.
ותניא: מנחת העומר, לותתין אותה, וצוברין אותה
[עורמים אותה בערימה], כדי שיזובו המים שנלתתה בהם! והרי אין הלתיתה נעשית בזריזין, ולא במקום זריזין, ואמאי לא חיישינן בה לחימוץ ?
ומשנינן: מנחת העומר היא קרבן ציבור. ו
ציבור שאני!
לפי שכל עסקיה נעשים על פי בית דין. ונזהרים בה היטב מחימוץ. הלכך, אין לחוש בה שתחמיץ על ידי הלתיתה. מה שאין כן במנחות יחיד, חיישינן שמא בשעת הלתיתה לא ישמור כראוי את החיטין מחימוץ.
תנו רבנן: יכול יוצא אדם ידי חובתו
בפסח,
ב
מצה של
בכורים?
-
תלמוד לומר: "בכל מושבותיכם תאכלו מצות"
. אין יוצאים אלא ב
מצה הנאכלת בכל מושבותיכם. יצאו בכורים
שאין יוצאין בהם. לפי
שאין נאכלין בכל מושבותיכם, אלא בירושלים
בלבד -
דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר
: מטעם אחר אין יוצאין במצת בכורים. לפי שהוקשו
מצה ומרור
זה לזה. כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו".
מה מרור
, אין יוצאין בו אלא בירק
שאינו
בדין
בכורים
[שהרי אין מביאים בכורים אלא משבעת המינים],
אף מצה
, אין יוצאין אלא במצה
שאינה בכורים
.
ו
אי
תאמר,
מה מרור
יוצאין בו רק בירק
שאין במינו בכורים
, אם כן אף
מצה
אין יוצאין אלא במצה
שאין במינה בכורים
.