פסחים 30b — התלמוד בעברית

כיוצא בו,

אין טשין

[מורחים]

את התנור באליה. ואם טש, כל הפת כולה

שנאפתה בו

אסורה!

שהרי נבלע משומן האליה בפת, וחיישינן שמא יאכלנה עם מאכלי חלב.

ואם טש את התנור באליה, אסור לאפות בו את הפת,

עד שיסיק את התנור!

שעל ידי היסק התנור כלה כל שומן האליה.

ומסקינן לקושיין: משמע, הא הוסק התנור, שרי לאפות בו את הפת.

ותיובתא

להא

ד

אסר

רבא בר אהילאי

לעולם את הפת שנאפתה בתנור שנטוח בשומן. ומשמע דאסר אף אם נאפתה לאחר שהוסק התנור.

ומסקינן:

תיובתא!

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא בר אהילאי

, ולא קיימא לן כוותיה, אלא מועיל היסק לתנור לשרוף את כל הבלוע בתוכו,

אמאי קאמר רב: קדירות בפסח ישברו

!? והרי אפשר להסיקן בגחלים, ועל ידי כך יתלבנו, ויתבער האיסור שבתוכן .

אמר ליה: התם

בברייתא, דקתני בה דמהני היסק לתנור, איירי ב

תנור של מתכת

. אבל

הכא

, בקדירות שאסרן רב לאחר הפסח, איירי ב

קדירות של חרס

! והתורה העידה על כלי חרס, שהבליעות שבתוכו אין יוצאות ממנו לעולם, כמבואר להלן.

ואיבעית אימא: הא והא בשל חרס

. ואף הברייתא איירי בתנור של חרס. אלא שחלוק תנור מקדירה. ש

זה

התנור,

היסקן

של הגחלים שבו הוא

מבפנים.

ודוקא בכך נשרף השומן שנטוח בו. אבל

זה

[הקדירות],

היסקן מבחוץ

. שאין הגחלים ניתנים בתוך הקדירה, אלא מחוצה לה. ואין די בהיסק זה ללבנן מבפנים.

ומפרשינן:

וכי תימא

, הכי נמי בקדירות, הרי יש להן תקנה על ידי ד

ליעבד

להו

הסקה מבפנים

אף בכך אין להתירן. שאם נתיר להשתמש בהן על ידי היסק מבפנים, יורו היתר לעצמן ויתירו אף בהיסק מבחוץ. לפי ד

חייס

אדם

עליה

[על הקדירה], וימנע מלהסיקה מבפנים,

משום דפקעה

[נשברת] מחמת כן.

ומסקינן: הלכה כתירוץ השני, דאף לחרס מהני ליבון. ובלבד שיסיקו מבפנים.

הלכך, האי בוכיא

[כלי העשוי מרעפי חרס, שאופים ומטגנים בו ככר], כיון דדרך

היסקו

הוא על ידי נתינת גחלים

מבחוץ

אם נבלע בו איסור, הרי הוא

אסור!

ולא סמכינן על הליבון הנעשה בו.

אבל

אי מלייה גומרי

[מלאוהו בגחלים] מבפנים,

שפיר דמי!

ולא גזרינן ביה שמא יסיקו מבחוץ, כדגזרינן בקדירות. משום שאין אדם חס עליו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: הני סכיני

שנשתמשו בהם בחמץ, אם רוצה להשתמש בהם

בפסחא, היכי עבדינן להו

להכשירם מהחמץ?

אמר ליה

רב אשי:

לדידי, חדתא

[סכינים חדשות]

קא עבדינן!

והבין רבינא מתשובתו, שאינו משתמש כלל בפסח בסכיני החמץ.

אמר ליה

רבינא:

תינח מר, דאפשר ליה

בסכינים חדשות, שהרי עשיר אתה. אבל מי

דלא אפשר ליה

בהכי,

מאי

יעשה?

אמר ליה

רב אשי: אף

אנא

איני עושה לי סכינים חדשות. אלא עושה אני את סכיני החמץ

כעין חדתא

[כמו חדשות],

קאמינא

. שאת

קתייהו

[קת הסכין העשויה עץ] אני מכניס

בטינא

[טיט], כדי שלא ישרפו באש התנור.

ו

את

פרזלייהו בנורא

[את להב הסכין העשוי ברזל אני מכניס לאש] ומלבנן.

והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין

[ואחר כך אני מסיר את הטיט מעל הקתות, ומכשירן על ידי הגעלה ברותחין].

שמן הדין סגי לסכין בהגעלה . אלא שרב אשי החמיר על עצמו. ועד כמה שאפשר היה לו ללבן באש, היה מלבן. והקתות שאי אפשר ללבנן, היה מסתפק בהן בהגעלה.

ומסקינן:

והלכתא, אידי ואידי

[הקת והברזל] מכשירן על ידי הגעלה

ברותחין,

ודיו!

מיהו צריך להגעילן ברותחין ש

בכלי ראשון!

אבל אם הערה את הרותחין לכלי שני, כבר אין בכוחם להפליט את בליעות האיסור שבכלים.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: עץ פרור

[כף עץ שבוחשין בה את התבשיל שבקדירה] שנשתמשו בו לחמץ,

מגעילו ברותחין, ובכלי ראשון!

משום ד

קסבר: כבולעו כך פולטו!

שאותו חום שהבליע את האיסור בעץ, דרוש כדי להפליטו ממנו. וכשם שהבליעה היתה על ידי רתיחה של כלי ראשון, כן צריך רתיחת כלי ראשון, כדי לפולטה.

בעו מיניה ממרימר: הני מאני דקוניא

[כלי חרס המצופים בעופרת ] של חמץ,

מהו לאישתמושי בהו בפסחא?

האם דינם ככלי חרס שאין מועילה להם הגעלה ברותחין. או שהעופרת מחליקה את החרס שלהם, ואינה מניחה אותם לבלוע. הלכך מהני להו הגעלה.

ומפרשינן: עופרת

ירוקא

[שנחפרה מקרקע שמעורב בה מתכת ששמה "צריף"],

לא תיבעי לך

מידי.

דודאי אסירי

הכלים המצופים בה, ולא מהני להו הגעלה. לפי שה"צריף" הוא עז ובולע לעולם.

[רש"י. ובכתובות קז ב כתב, שהצריף המעורב בעופרת אינו אוטם את החרס. אלא מחלחלו, ואינו מונעו מלבלוע].

כי תיבעי לך

, בכלי קוניא המצופים בעופרת אוכמי או חיורי [אדומה או לבנה],

מאי

דינם? האם מונעת עופרת זו את החרס מלבלוע, או לא.

והיכא דאית בהו

בכלים אלו

קרטפוני

[בקעים וסדקים],

לא תיבעי לך

מידי.

דודאי

הם בולעים,

ואסירי. כי תיבעי לך

, בכלי קוניא

דשיעי

[חלקים],

מאי

דינם?

אמר להו

מרימר: והרי

חזינא להו

לכלים אלו,

דמידייתי

[שהם פולטים] את המשקין הנמצאים בתוכם מצידם החיצוני.

אלמא בלעי

טובא מהמשקה לתוך דופנם.

ו

לכן

אסירי

לעולם ככלי חרס, ואף הגעלה אין מועלת להם .

ומאי טעמא

לא מהני הגעלה לכלי חרס - שהרי

התורה העידה על כלי חרס, שאינו יוצא מידי דופיו

[בליעות האיסור שבתוכו, לשון "דופי"]

לעולם!

שהרי בכלי עץ וכלי מתכות הבלועים מאיסור, כתבה התורה "ישטף". ואם הם כלים שדרך תשמישם הוא באש, תקנתם היא בהעברה באש. אבל בכלי חרס כתיב, "ישבר" . אלמא, אין לו תקנה .

ומקשינן:

ומאי שנא לענין יין נסך, דדריש מרימר: מאני דקוניא

שנשתמש בהם ביין נסך,

בין אוכמא בין חיורי ובין ירוקי, שרי!

אלמא, אין דינם ככלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ואמאי אסר בפסח מאני דקוניא, מכל סוג שהוא.

וכי תימא

לתרץ, דשאני

יין נסך

שאין איסורו אלא מ

דרבנן,

ולכך הקלו במאני דקוניא הבלועים ממנו, ולא דמי ל

חמץ

בפסח שאיסורו מ

דאורייתא

הא ליכא למימר הכי. ד

הא כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון!

ומאחר שאיסורי תורה אוסרים את הכלים האלו בבליעתם, אף באיסורים דרבנן יש להחמיר בהם.

אמר ליה: זה

[חמץ],

תשמישו

בכלים אלו כל השנה הוא

בחמין

. אבל

זה

[יין נסך]

תשמישו בצונן!

ואין הכלי בולע מהמשקה, אלא כשמשתמש בו בחמין.

אמר רבא בר אבא, אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל! כל הכלים שנשתמשו בהן בחמץ בצונן, משתמש בהן

בפסח ל

מצה

. לפי שאין הכלי בולע אלא מחמין, כאמור .

חוץ מן בית שאור

[כלי ששורים בו את השאור, ופעמים מניחים אותו שם ללילה שלם], שהוא בולע אף מן השאור הצונן.

שהואיל שחימוצו

של השאור

קשה

, הרי הוא נבלע בכלי .

אמר רב אשי: ובית חרוסת

[כלי שנותנים בו חומץ וקמח, והקמח מתחמץ מחמת קיהוי החומץ],

כבית שאור דמי!

שמתוך שחימוצו קשה, הרי הוא נבלע בכלי אף כשהוא צונן.

אמר רבא: הני אגני

[עריבות, קערות]

דמחוזא, הואיל ותדירי למילש בהו חמירא, ומשהי בהו חמירא

[שרגילים ללוש בהם חמץ, ומשהים בהם את החמץ זמן ממושך],

כבית שאור שחימוצו קשה דמי!

ואף הן נאסרות בפסח, על אף שנשתמשו בהם בצונן בלבד.

והוינן בה:

פשיטא!

דהא היינו ממש בית שאור.

ומשנינן:

מהו דתימא

, דוקא בית שאור, חימוצו קשה. משום שהוא מלא כולו בשאור, ואין בו מקום שיכנס שם אויר. אבל עריבות אלו,

כיון דרויחי

[מרווחות] הן,

ושליט בהו אוירא,

לא דמו לבית שאור,

ולא בלעי

.

קא משמע לן

, דאף הן בולעות בצונן, כבית שאור.

מתניתין:

נכרי שהלוה

קודם הפסח מעות

את

ה

ישראל על חמצו

של הישראל, על דעת כן שאם לא יפרע לו הישראל את ההלואה במועדה יעבור החמץ לבעלותו של הנכרי ,

לאחר הפסח מותר

חמץ זה

בהנאה!

לפי שאם לבסוף לא פרעו, נקנה החמץ לנכרי כבר משעת ההלואה שהיתה קודם הפסח [וטעמא יבואר בגמרא]. נמצא דבימי הפסח היה החמץ של הנכרי. הלכך הוא מותר בהנאה לאחר הפסח. שהרי כל איסור חמץ שעבר עליו הפסח, אינו אלא קנס. משום שעבר עליו ב"בל יראה", כרבי שמעון. ובחמץ נכרי ליכא "בל יראה".

וישראל שהלוה

קודם הפסח

את הנכרי

מעות

על חמצו

של הנכרי, שאם לא יפרע לו הנכרי את ההלואה במועדה יעבור החמץ לבעלות הישראל,

לאחר הפסח אסור

חמץ

זה בהנאה!

לפי שאם לבסוף לא פרעו, נקנה החמץ לישראל כבר משעת ההלואה. וחמץ ישראל שעבר עליו הפסח אסור משום קנס.

גמרא:

איתמר: בעל חוב

[מלוה] שהלוה את חבירו, ושעבד לו הלוה את נכסיו , שאם לא יפרענו עד יום פלוני יגבה מנכסיו, והגיע הזמן ולא פרעו -

אביי אמר: למפרע הוא גובה!

דאיגלאי מילתא, שמה שגובה המלוה עכשיו, כבר היה שלו משעת ההלואה.

ורבא אמר

: בעל חוב

מכאן ולהבא הוא גובה!

ואין נעשה המלוה בעלים על מה שגבה, אלא משעת הגביה ואילך .

ומפרשינן: מאי נפקא מינה בינייהו? -

כל

היכא דאקדיש

ה

לוה

קרקעו, או ד

זבין

[מכר] אותן ה

לוה

, קודם שהגיע זמן פירעון ההלואה,

כולי עלמא לא פליגי, דאתי מלוה וטריף

קרקע זו מן הלקוחות לצורך פירעון חובו. ואף לרבא דאמר דעד עכשיו היתה הקרקע של הלוה, מכל מקום מודה הוא דאין מכירת הלוה מכירה. דאף על פי שהיא שלו, אין היא ברשותו. שהרי ממושכנת היא למלוה. ואין אדם מקדיש או מוכר דבר שאינו ברשותו .

ואף לאחר שהקדישה הלוה, עדיין היא משועבדת לפירעון החוב. ואף דקיימא לן, "הקדש חמץ ושחרור מפקיעים מידי שעבוד", אין זה אלא בקדושת הגוף, כגון קדשי מזבח. ולא בקדשי בדק הבית שאינם קדושים אלא בקדושת דמים. אלא שאסור למלוה לטורפה מההקדש בחנם.