גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
פסחים 115b — התלמוד בעברית
אמר רב פפא: שמע מינה: האי חסא כשנוטלו לטיבול ראשון [כשאין לו ירק אחר], צריך לשקועיה בחרוסת . שלא די שיטבילנה בחרוסת, אלא צריך להשקיעה כולה בחרוסת משום קפא , כדי לבטל את הארס שבחזרת, כי השרף שבחזרת יש…
הטקסט המקורי — פסחים 115b
אמר רב פפא: שמע מינה: האי חסא
כשנוטלו לטיבול ראשון [כשאין לו ירק אחר],
צריך לשקועיה בחרוסת
. שלא די שיטבילנה בחרוסת, אלא צריך להשקיעה כולה בחרוסת
משום קפא
, כדי לבטל את הארס שבחזרת, כי השרף שבחזרת יש בו ארס כמו בצל.
וכאשר הוא משקיעה כולה בחרוסת, בהכרח נוגע בידו במשקה שבחרוסת, ולכן הוא צריך נטילת ידים לפני הטיבול הראשון, כדין דבר שטיבולו במשקה.
דאי סלקא דעתך לא צריך לשקועיה, נטילת ידים למה לי, הא לא נגע
בידו במשקה!
ודחינן:
ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה, וקפא מריחא מיית
, הריח של החרוסת בלבד כבר "ממית" [מבטל] את הארס של החסא גם מבלי שישקענה כולה.
אלא למה לי נטילת ידים?
דילמא משקעו ליה
, שתיקנו חכמים שמא ישקיענה כולה, ואז ידו נוגעת במשקה.
ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת
. כשהוא טובל את המרור בחרוסת לא ישהנו שם אלא יוציאנו מיד,
דילמא אגב חלייה
, מתיקות
דתבלין
של החרוסת,
מבטיל ליה למרוריה
, יתבטל המרירות שבמרור,
ובעינן טעם מרור, וליכא
.
אדבריה
העמיד
רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש
: אף על פי ש
נטל ידיו בטיבול ראשון
של שאר ירקות, בכל זאת
נוטל ידיו בטיבול שני
של המרור.
אמרוה רבנן קמיה דרב פפא: הא
מימרא זו של רב חסדא,
בעלמא איתמר,
בטיבולים של שאר ימות השנה שאינן קבע, ולכן אף שנטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול שוב לטיבול שני, כי בנטילה הראשונה לא היה יודע שיטבול שנית והסיח דעתו מהנטילה.
דאי סלקא דעתך, הכא
[בטיבולים של ליל הסדר]
איתמר, למה לי נטילת ידים תרי זימני?
הא משא ליה ידיה חדא זימנא!
כבר נטל ידיו לטיבול ראשון, ואין הוא מסיח דעתו מהנטילה עד הטיבול השני.
אמר להו רב פפא: אדרבה, הכא איתמר!
דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר, למה לי תרי טיבולי?
שהרי בכל השנה אין הדרך לטבול פעמיים בסעודה.
ומה ששאלתם
אלא מאי
, אם
הכא איתמר, נטילת ידים תרי זימני למה לי?
הא משא ליה ידיה חדא זימנא
,
אמרי
, אשיב לכם:
כיון דבעי למימר
בין שני הטיבולים
אגדתא והלילא,
הגדה והלל [חציו הראשון],
דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה, ונגע
בבשרו או בשאר דבר טינוף, הלכך צריך ליטול ידיו שנית.
אמר רבא: בלע מצה
ולא לעסה,
יצא
ידי מצות אכילת מצה. ואף על פי שלא טעם טעם מצה, נחשב לו אכילתו לאכילת מצוה, וקיים "בערב תאכלו מצות" [אך רק בדיעבד יצא. כי לכתחילה צריך שיטעום טעם מצה. רשב"ם].
אבל אם
בלע מרור, לא יצא!
שבמרור הטעם המר הוא חלק מהמצוה שהאוכלו צריך שיחוש בטעם המר בפיו, זכר ל"וימררו את חייהם".
ואם
בלע מצה ומרור
ביחד,
ידי מצה יצא
, שהרי במצה אין צריך טעם. אך
ידי מרור לא יצא
, לפי שלא טעם טעם מרור.
כרכן
לשניהם יחד
בסיב
, הגדל סביב הדקל,
ובלען, אף ידי מצה נמי לא יצא
. שהרי לא היה ממש בפיו, לא מזה ולא מזה.
אמר רב שימי בר אשי: מצה
, צריך להניח
לפני כל אחד
.
שהיה מנהגם להסב על המטות ולפני כל אחד היה שולחן קטן, ולכן צריך להניח לכל אחד מצה על שולחנו. [אבל אנחנו, שמסיבים ליד שולחן אחד, אין צריך להניח אלא לפני עורך הסדר, והוא יחלק מצה ומרור לכל אחד].
וכן
מרור
צריך להניח
לפני כל אחד ואחד
.
ו
כן
חרוסת
צריך להניח
לפני כל אחד ואחד
.
ואין עוקרין את השולחן
[שמצוה לסלק את השולחן כשמתחילים את ההגדה כדלהלן],
אלא לפני מי שאומר הגדה
הגדול שבהם, שמוציא את כולם ידי חובה.
רב הונא אומר: כולהו
, מצה ומרור וחרוסת,
נמי
אין מניחים אלא
לפני מי שאומר הגדה
.
והלכתא כרב הונא!
והוינן בה:
למה עוקרין את השולחן?
ומשנינן:
אמרי דבי רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות, וישאלו
למה מסלקים את השולחן לפני האכילה. [ומיד מחזירים אותו. תוד"ה הביאו, קיד א].
אביי
כשהיה ילד
הוה יתיב קמיה דרבה
.
חזא
ראה
דקא מדלי תכא מקמיה
, שעוקרים את השולחן מלפניו.
אמר להו: עדיין לא קא אכלינן, אתו קא מעקרי תכא מיקמן?
ולמה כבר מסלקים את השולחן מלפנינו.
אמר ליה רבה: פטרתן מלומר
"מה נשתנה"
, שהרי בכלל דבריך יש כבר את השאלה "מה נשתנה הלילה הזה, שעוקרים את השולחן", ואין אנו צריכים אלא להשיב "עבדים היינו", ולפיכך אנו עושים את כל הדברים הללו.
אמר שמואל
: "שבעת ימים תאכל עליו מצות
לחם עוני"
כתיב
, היינו
לחם שעונין עליו דברים הרבה
, שאומרים עליו הגדה והלל.
תניא נמי הכי: "לחם עוני", לחם שעונין עליו דברים הרבה
.