פסחים 112b — התלמוד בעברית

לפי

שאין כל אצבעות

[אבר תשמיש]

שוות

, ומתוך שאין תשמישו של זה נוח לה כשל ראשון, תזלזל בו ותשנא אותו.

ד.

מצוה וגוף גדול

, אם תרצה לעשות מצוה וגם להרויח בה שיגדל ממונך -

אוכל פירות, ולו

[גירסת יעב"ץ ורש"ש]

שכר

.

הלוה לחבירך מעות לעשות בהן עסק, ותקח במשכון את שדהו, ותאכל פירותיה תמורת ניכוי סכום מועט מההלואה [שאין בכך חשש ריבית, כיון שזוהי "משכנתא דסורא" המותרת, כמבואר בבבא מציעא סז ב], ובאופן הזה יש למלוה ריוח גדול, שאוכל פירות בזול, וגם מצוה היא, שיש ללוה שכר [רווח], בכך שהוא מרויח בעסקיו על ידי המעות שהלוהו.

ה.

מצוה וגוף טהור

-

נושא אשה, ולו בנים

. שגם מקיים מצות פריה ורביה, וגם גופו טהור מטומאה הבאה על ידי אונס.

ארבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בניו

.

א.

אל תדור בשכנציב

[שם מקום]

משום דליצני הוו, ומשכו לך בליצנותא

. שמא תמשך אחריהם להתלוצץ כמותם.

ב.

ואל תשב על מטת ארמית

.

וכמה דיעות נאמרו בביאור הדברים:

איכא דאמרי: דלא תיגני

שלא תשכב לישון

בלא קרית שמע,

שזה מנהג הארמאין.

ואיכא דאמרי: דלא תינסב

שלא תשא אשה

גיורתא

. כי [סנהדרין צז א] הגר עד עשרה דורות אין לבזות גוי בפניו, שעדיין מרגיש עצמו קרוב אליו.

ואיכא דאמרי: ארמאית ממש

. שלא תשב על מטה של גוייה,

ומשום מעשה דרב פפא,

שגוייה אחת היתה חייבת לו כסף, והיה נכנס אליה יום יום לגבות את חובו. יום אחד חנקה את בנה והניחה אותו על המטה, וכשנכנס רב פפא אמרה לו שיישב על אותה מטה עד שתביא את הכסף. וכשחזרה, אמרה לו: אתה הרגת את בני! ונאלץ רב פפא לברוח מן המדינה בשל כך.

ג.

ואל תבריח עצמך מן המכס, דילמא משכחו לך

, יתפשוך,

ושקלי מינך כל דאית לך

, יטלו ממך כל אשר לך.

ד.

ואל תעמוד בפני השור בשעה שעולה מן האגם, מפני שהשטן מרקד בין קרניו

, כלומר, שהוא משוגע אז.

אמר רבי שמואל

: דוקא

בשור שחור

וביומי ניסן

, שאז הצמחים עולים ודעתו זחוחה עליו ונוגח.

תני רב אושעיא: מרחיקין משור תם, חמשים אמה

.

משור מועד, כמלא עיניו

.

תנא משמיה דרבי מאיר: ריש תורא בדיקולא

, כשהשור ראשו נתון בתוך הסל שאוכל בו, כלומר, אפילו כשהוא טרוד באכילתו,

סק לאיגרא

, עלה לגג,

ושדי דרגא מתותך

סלק את הסולם מתחתיך, שמא יעלה אחריך.

אמר רב: ניזהא דתורא

, לחש שאומרים על השור שלא יגחנו [פירוש אחר, גערה שגוערים בשור להבריחו מעליו, או כדי שיעשה מלאכה. רשב"ם]:

הן הן

.

ניזהא דאריה, זה זה

.

ניזהא דגמלא, דא דא

.

ניזהא דארבא

ספינה,

הילני הייא הילא והילוק הוליא

[לפירש"י היינו לחש. ולפי הרשב"ם הוא קול לעורר את האנשים המושכים את הספינה בחבל כדי להכניסה לנהר].

אמר אביי: עור, דג, וכוס, חמין, וביצים, וכנים לבנים, כולן קשין לדבר אחר

[צרעת].

ומבארת הגמרא:

עור, מאן דגני אמשכא דצלא

, שישן על עור בבית העבדנים, קודם שתגמר מלאכת עבודו.

דג, שיבוטא

שאוכל דג שיבוטא

ביומי ניסן

.

כוס

, שאוכל

שיורי

"כסא דהרסנא"

.

[מין מאכל עשוי מדגים קטנים]

חמין, חמימי דחמימי משדרו עילויה

שרגיל לשפוך על עצמו מים חמים מאד.

ביצים, מאן דמדרך אקליפים

שדורך על קליפות ביצה.

כינים לבנים, מאן דמחוור לבושיה

מכבס בגדיו

ולא נטיר ליה תמניא יומי

לא המתין שמונה ימים משהפשיטן עד שכבסן [פירוש אחר לא המתין שמונה ימים משכבסן עד שלבשן. רשב"ם],

והדר לבוש לה, בריין

הנך כינים

, חוזרות, והן אוכלות בבשרו,

וקשין לדבר אחר

[צרעת].

אמר רב פפא: ביתא דאית ביה שונרא

חתול,

לא ניעול בה איניש בלא מסני

לא יכנס לשם ללא נעליים.

מאי טעמא?

משום דשונרא קטיל לחיויא ואכיל ליה

, החתול הורג את הנחש ואוכלו.

ואית ביה בחיויא גרמי קטיני

ולפעמים יש בנחש עצמות קטנות,

ואי יתיב לה גרמא דחיויא אכרעיה

, אם תיכנס ברגלו עצם מהנחש

לא נפיק

, אינו יוצא,

ואסתכן ליה

. וזה מסכן אותו.

איכא דאמרי: ביתא דלית ביה שונרא, לא ניעול ביה איניש בהכרא

בחושך.

מאי טעמא?

דילמא מיכריך ביה חויא,

שמא יכרך עליו נחש,

ולא ידע, ומסתכן

. אבל בבית שיש חתול הוא הורג את הנחשים.

שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ברבי יוסי את רבי

.

א.

אל תעש מום בעצמך

.

מאי היא?

לא תיהוי לך דינא בהדי תלתא,

שלא יהא לך דין ודברים עם שלשה אנשים, שמא מתוך שנאתם יעשו עליך קנוניא,

דחד הוי בעל דינך, ותרי

מהם יהיו

סהדי

עדים נגדך. ואחר כך יחלקו הכסף ביניהם.

ב.

ואל תעמוד על המקח

לבדקו

בשעה שאין לך דמים

לקנות המקח, לפי שאתה מפסיד למוכר בכך, שהרי אדם אחר לא יקננו, מאחר והוא רואה שאתה מהפך ומחזר לקנותו.

ג.

אשתך טבלה, אל תזקק לה לילה הראשונה

.

אמר רב: ו

דין זה הוא דוקא

ב"נדה דאורייתא".

שמדין תורה אשה שרואה דם בזמן הראוי להיות נדה, אפילו ראתה את הדם במשך שבעה ימים רצופים, אם פסקה ביום השביעי לפני השקיעה, יכולה היא לטבול מיד בלילה, והיא טהורה.

וחכמים החמירו, שאפילו אם לא ראתה אלא פעם אחת טפת דם, ואפילו קטנה כחרדל, צריכה לישב שבעה ימים נקיים כדין "זבה", ומתחילה את ספירתם של שבעת הימים הנקיים למחרת היום שפסקה לראות בו דם, ורק לאחר שבעת הימים הנקיים היא טובלת, ונטהרת.

אך בזמן שהיו נוהגים לפי דין תורה, היה מותר לה לטבול מן התורה עם סיום שבעת ימי הנידה, מיד בלילה, אור ליום השמיני, אפילו אם ראתה דם במשך כל שבעה ימים הימים, עד סמוך לשקיעת החמה של היום השביעי. ובכל זאת, גם אז היה ענין להחמיר ולא להיזקק לאשה בליל שמיני, לאחר טבילתה,

הואיל והוחזק

ביום השביעי

"מעין פתוח"

, שגם היום עד לפני השקיעה עדיין ראתה דם, לכן, יש להחמיר ולחשוש

דילמא משכה זיבה

, שמא תמשיך לראות דם בלילה שלאחר היום השביעי, שהוא זמן הראוי לזיבה, על אף שפסקה מלראות דם לפני שקיעת החמה. ולכן יש להמתין ולהווכח שלא ראתה דם גם אור ליום השמיני, ואז היא מותרת לבעלה ללא חשש.

שלשה דברים צוה רבי יוסי ברבי יהודה את רבי: (מק"ש סימן)

א.

אל תצא יחידי בלילה

.

ב.

ואל תעמוד בפני הנר ערום.

ג.

ואל תכנס למרחץ חדש, שמא תפחת

, תתמוטט קרקעית המרחץ, ותיפול לתוך החלל המלא מים רותחים שמתחת.

ומבארת הגמרא:

עד כמה

נחשב המרחץ ל"חדש"?

אמר רבי יהושע בן לוי: עד שנים עשר חדש

.

והא דאמרן

ואל תעמוד בפני הנר ערום,

טעמו הוא משום

דתניא: העומד בפני הנר ערום הוי נכפה

, חולה במחלת הנפילה.

והמשמש מטתו לאור הנר, הויין לו בנים נכפין

.

תנו רבנן: המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה

.

ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא

, שהוא פחות מבן שנה.

אבל הוי בר שתא, לית לן בה

.

ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה

, שהתינוק ישן לצד הרגלים.

אבל גני להדי רישיה

, אם שוכב לצד ראשו,

לית לן בה

.

ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עילויה

, שלא הניח ידיו עליו.

אבל מנח ידיה עילויה, לית לן בה

.

וזה שאמרנו

אל תצא יחידי בלילה

, טעמו משום

דתניא: לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות, ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת

[שם שידה],

היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה, יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו

.

מעיקרא, הוו שכיחי כולי יומא,

בכל יום.

זמנא חדא

, פעם אחת,

פגעה

השידה

ברבי

חנינא בן דוסא

.

אמרה ליה: אי לאו דמכרזן עלך ברקיע: "הזהרו בחנינא ובתורתו"

! -

סכנתיך

, הייתי מזיקה אותך.

אמר לה

רבי חנינא בן דוסא:

אי חשיבנא ברקיע

, אם באמת אני חשוב בשמים,

גוזר אני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם!

אמרה ליה: במטותא מינך

, בבקשה ממך,

שבק לי רווחא פורתא

, השאר לי זמן מועט שבו אוכל לעבור ביישוב.

שבק לה לילי שבתות ולילי רביעיות

.

ותו חדא זמנא פגעה ביה

אותה השידה

בא ביי

.

אמרה ליה: אי לאו דמכרזי עלך ברקיע: "הזהרו בנחמני ובתורתו!", הוה סכנתיך

.

שמו של אביי היה "נחמני". אלא, לפי שגידלו רבו [רבה בר נחמני], לא רצה רבה בר נחמני לקוראו בשמו "נחמני", שהוא גם שם אביו, ולכן קראו "אביי".

אמר לה

אביי:

אי חשיבנא ברקיע, גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם!

והוינן בה:

הא קא חזינן דעברי?