פסחים 105b — התלמוד בעברית

אומר עליו

בליל שבת

קידוש היום,

ולא ישאירנו למחר לשתותו לכבוד היום באמצע הסעודה.

מפני שקידוש היום קודם לכבוד יום.

ואם איתא

שאפשר לקדש כל היום כולו -

לישבקה,

ישאיר את הכוס

עד למחר, וליעביד ביה תרתי!

יקדש עליו, ויקיים בזה גם מצות כבוד היום [במקצת, אעפ"י שאינו שותהו בתוך הסעודה]?

אמר ליה

רב נחמן בר יצחק:

חביבה מצוה בשעתה!

שהרי מצינו שמקריבין על המזבח בשבת את האיברים של קרבנות הציבור של שבת, אעפ"י שמעיקר הדין אפשר להקריבם גם במוצאי שבת.

והכא נמי, עדיף שיקדש בלילה שהוא עיקר זמנו, מאשר להמתין למחר, למרות שיקיים אז גם את מצות כבוד היום.

ומקשה רבינא:

ומי אמרינן חביבה מצוה בשעתה

לגבי ברכה?

והא תניא: הנכנס לביתו במוצאי שבת

ומבדיל על הכוס -

מברך על היין

תחילה ברכת בורא פרי הגפן, לפי שברכת היין תדירה יותר משאר הברכות.

ו

אחר כך מברך

על המאור, ועל הבשמים

[כדברי בית שמאי. ובית הלל סברי בשמים לפני מאור, כמנהגנו].

ואחר כך אומר הבדלה על הכוס

. לפי שהיא ברכה ארוכה והשאר הן ברכות קצרות, לפיכך אומרה לבסוף.

ואם אין לו אלא כוס אחד

ולא ישאר לו יין לכוס של ברכת המזון אחר סעודתו במוצאי שבת -

מניחו

לכוס

עד לאחר המזון, ומשלשלן

מחברן

כולן

את כל הברכות

לאחריו

, שאומר את כולן לאחר ברכת המזון על אותו הכוס.

ו

מוכח ש

לא אמרינן חביבה מצוה בשעתה!

שלא עדיף להבדיל מיד במוצאי שבת קודם הסעודה, על אף שאז הוא שעת הבדלה.

אמר ליה

רב נחמן בר יצחק:

אנא

-

לא חכימא אנא!

לא אמרתי זאת מדעתי שחביבה מצוה בשעתה.

ולא חוזאה אנא!

אינני מגיד עתידות,

ולא יחידא אנא

לא אמרתי זאת משמו של אדם יחיד.

אלא, גמרנא,

כך שמעתי בישיבה,

וסדרנא אנא

מסדר שמועות [הלכות] לפני רבותי תמיד,

וכן מורין בבי מדרשא כוותי.

וליישב קושיתך מהבדלה, יש לומר:

שאני לן בין עיולי יומא,

הקידוש בכניסת יום השבת,

ל

בין

אפוקי יומא,

להבדלה, שהיא ביציאת השבת.

כי לגבי

עיולי יומא

-

כל כמה דמקדמינן ליה עדיף

.

ומחבבינן ליה

להקדים ולעשות את הקידוש בליל שבת דוקא ולא ביום למחרת, כי חביבה מצוה בשעתה, וזריזין מקדימין למצוה.

אבל לגבי

אפוקי יומא

-

מאחרינן ליה!

כשיש איזו שהיא אמתלא, כגון היכא שאין לו אלא כוס אחד, מאחרין את ההבדלה עד לאחר המזון,

כי היכי דלא ליהוי עלן כטונא!

שלא תראה השבת עלינו כמשא, שממהרין ליפטר ממנו.

שמע מינה מהא מתניתא תמני

שמונה הלכות:

א.

שמע מינה: המבדיל בתפלה

, שאומר אתה חוננתנו,

צריך שיבדיל

גם

על הכוס.

דקתני בברייתא: הנכנס לביתו במוצאי שבת מברך על היין, אעפ"י שבדרך כלל אנשים מבדילין בתפלה.

ב.

ושמע מינה: ברכה,

ברכת המזון,

טעונה כוס.

דקתני שמניח את הכוס לאחר המזון כדי שיברך עליו.

ג.

ושמע מינה: כוס של ברכה

-

צריך שיעור

שיהא בו לפחות רביעית.

שאם לא כן היה יכול לחלק את הכוס שיש לו לשתים, ויוכל להבדיל בזמן, וגם ישאר לו יין לכוס נוספת לברך עליה לאחר מכן ברכת המזון.

ד.

ושמע מינה: המברך

על הכוס

צריך שיטעום

ממנו!

שאם לא כן היה יכול להבדיל תחילה, ולהשאיר את הכוס מלא לברכת המזון.

ה.

ושמע מינה: טעמו

-

פגמו!

שאם טעם מהכוס הוא נפסל לכוס של ברכה.

שאם לא כן היה יכול להבדיל ולטעום ממנו מלא לוגמיו, ועדיין ישאר רביעית לברכת המזון [ובאופן כזה מדובר כאן, שיש לו בכוס האחת יותר מרביעית. ו"אין לו אלא כוס אחד" היינו שיש בה יין פחות משתי רביעיות. תוס' ד"ה שמע מינה טעמו].

ו.

ושמע מינה: טעם

-

מבדיל!

מי שאכל קודם הבדלה יכול עדיין להבדיל בערב ואינו צריך להמתין עד למחר ולהבדיל קודם האכילה [שיש מאן דאמר שסובר כן, לקמן קו ב]. שהרי כאן הוא אוכל סעודתו קודם, ולאחר מכן הוא מבדיל.