נדה 9b — התלמוד בעברית

ור"ש בן לקיש אומר:

כל שקורין לה "אמא" "אמא"

[כשכונתם היא ל"סבתא"]

ואינה בושה.

ואילו

רבי זירא ורב שמואל בר רב יצחק

נחלקו בדבר:

חד אמר

-

כל שאינה מקפדת

שקורין לה אמא אמא.

וחד אמר

-

כל שאינה בושה בכך.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו

בושה ואינה מקפדת

[ואיפכא לא יתכן שהרי כל שמקפדת הכי הוא משום שהיא בושה בדבר].

וחוזרת הגמרא להסביר מהי "עונה" שממנה מורכבות שלשת העונות:

וכמה

היא

עונה?

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: "עונה בינונית"

. שהיא

שלשים יום!

ורבא אמר רב חסדא

: "עונה בינונית" שהיא

עשרים יום!

ולא פליגי

[כי לפי שניהם דרכה של אשה לראות משלשים יום לשלשים יום, ופרק זמן זה של שלשים יום הוא הנקרא "עונה בינונית"].

אלא,

מר,

רבי יהודה נשיאה,

קחשיב

במנין שלשים היום גם את עשרת

ימי

ה

טומאה

שייתכנו [שהם - שבעת ימי הנדות, ושלשה ימי זיבות, באם תהיה זבה], וגם את

ימי

ה

טהרה

הנותרים, שהם עשרים יום מתוך השלשים.

ומר,

רב חסדא,

לא חשיב

במנינו את עשרת

ימי

ה

טומאה,

ולכן אמר במנינו, "עשרים יום", וכוונתו לעשרים ימי הטהרה שבתוך ה"עונה הבינונית" מלבד עשרת ימי הטומאה, אך ביחד הם שלשים יום.

תנו רבנן: זקנה שעברו עליה שלש עונות

וראתה, כיון שהיא "מסולקת דמים" -

דיה שעתה!

ובאם,

עוד

פעם

עברו עליה שלש עונות, וראתה,

גם אז

דיה שעתה,

שעדיין היא בחזקת "מסולקת דמים" .

אבל, אם

עוד

פעם [שלישית!]

עברו עליה שלש עונות, וראתה, הרי היא ככל הנשים,

שחזרה להיות רואה דם, ולפיכך הרי היא

מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

[ומוסיפה הברייתא עוד קטע, שהגמרא דנה בו, ומבארת אותו בכמה אופנים].

ולא שכוונה

את שלשת ראיותיה לתשעים יום,

אלא, אפילו פיחתה והותירה

[וכגון: שראתה את הראשונה לאחר צ"ג יום והשניה לאחר צ"ב והשלישית לאחר צ"א, או להיפך - ראתה את הראשונה לצ"א יום והשניה לצ"ב יום והשלישית לצ"ג יום], הרי היא מטמאה למפרע מעת לעת.

והוינן בה: כיצד ניתן לומר

"אפילו פיחתה

מטמאה מעת לעת", שמשמעותו -

ולא מיבעיא

אם

כוונה

בשלשת ראיותיה ליום תשעים שהיא מטמאה למפרע מעת לעת!

והרי

אדרבה, כי כוונה

ראיותיה הרי -

קבעה לה ווסת

, ואם כן

דיה שעתה!?

וכי תימא

דהברייתא אליבא ד

רבנן היא, דפליגי עליה דרבי דוסא, דאמרי

שאפילו

אשה שיש לה וסת מטמאה מעת לעת,

עדיין אין זה מתרץ את לשון הברייתא.

כי קשה: והא

איפכא מבעי ליה

.

ולימא: ולא רק שפיחתה והותירה

מטמאה מעת לעת משום שאין לה וסת קבוע

אלא אפילו כוונה

ראיותיה ליום תשעים מטמאה מעת לעת, וכרבנן דפליגי על רבי דוסא, ולית להו דין "אשה שיש לה וסת דיה שעתה"?!

ומתרצת הגמרא בשני אופנים חלוקים:

א.

תני

בברייתא:

"לא שפיחתה והותירה, אלא אפילו כוונה

ראיותיה הרי היא מטמאה מעת לעת", ואתי הברייתא כרבנן דרבי דוסא.

ב.

ואיבעית אימא: הכי קאמר: ולא שכוונה את ראיותיה, אלא שפיחתה או הותירה

ולכן היא מטמאה מעת לעת.

אבל

אם

כוונה

ראיותיה -

קבעה לה ווסת, ודיה שעתה! ומני

האי ברייתא -

רבי דוסא היא!

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר: כל אשה

, ואפילו אינה סמוכה לזקנתה,

שעברו עליה שלש עונות

שלא ראתה בהם -

דיה שעתה. תניא: אמר להם רבי אליעזר לחכמים

-

מעשה בריבה אחת בהיתלו

[שם מקום]

שהפסיקה

לראות

שלש עונות, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו "דיה שעתה"!

אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה!

והוינן בה:

מאי "שעת הדחק"

שלא גזרו בה טומאת מעת לעת בכהאי גונא?

איכא דאמרי: שני בצורת הוו

וחששו חכמים להפסד הטהרות .

ואיכא דאמרי: טהרות אפיש לעבידא,

שנגעה בטהרות מרובין והיה ההפסד גדול,

וחשו רבנן להפסד הטהרות.

תנו רבנן: מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר.

לאחר שנזכר

רבי שהוראתו זאת מתאימה רק לדברי רבי אליעזר,

אמר

רבי:

כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק!

והוינן בה:

מאי

"

לאחר שנזכר

רבי"?

אילימא לאחר שנזכר

שהוכרע

דאין הלכה כרבי אליעזר אלא כרבנן

. אם כן -

בשעת הדחק היכי עביד כוותיה

שלא כדין?

אלא, דלא איתמר

במפורש

הילכתא לא כמר

, כחכמים,

ולא כמר

, כרבי אליעזר.

ומאי "לאחר שנזכר"

-

לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה

דרבי אליעזר,

אלא רבים פליגי עליה,

ומן הראוי להכריע כרבים במחלוקתם עם רבי אליעזר. ולכן

אמר

רבי -

כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק,

דבמקום דחק אפשר לפסוק כיחיד כל עוד לא הוכרעה ונפסקה ההלכה כרבים.

תנו רבנן: תינוקת,

שהיא פחות מי"ב שנה,

שלא הגיע זמנה לראות, וראתה

בכל זאת:

ב

פעם הראשונה

שראתה -

דיה שעתה!

שהרי היא מסולקת דמים, כיון שלא הגיע זמנה לראות.

ואפילו בפעם ה

שניה

-

דיה שעתה!

ובכך היא שונה משאר מסולקות דמים שחוזרות להיות רואות בפעם השניה, כי היא תינוקת שטרם הגיעה זמנה.

ורק בפעם ה

שלישית

-

הרי היא ככל הנשים, ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

[ודין זה של הברייתא הוא רק אליביה דרבי דבתרי זמני הווי חזקה, ולפיכך בפעמיים הראשונות היא הוחזקה להיות רואה, ומטמאה בפעם השלישית מעת לעת, אבל לרשב"ג בעינן ג' פעמים להוציאה מתורת תינוקת, ורק בפעם הרביעית תטמא מעת לעת] .

וממשיכה הברייתא לבאר דינה של תינוקת זו שקיבלה דיני גדולה: אם

עברו עליה שלש עונות

שהם תשעים יום, שלא ראתה בהם דם, הרי היא חוזרת להלכות תינוקת כבתחילה. ולפיכך, אם חזרה

וראתה

לאחר התשעים יום -

דיה שעתה

כתינוקת שראתה דם.

ו

אף אם אירע כן בפעם נוספת, ש

עוד עברו עליה שלש עונות

מבלי לראות, וביום התשעים

ראתה

-

דיה שעתה.

וחידוש גדול נאמר בהלכה זו.

שהרי הברייתא סוברת כרבי דבתרי זמני הווי חזקה. והרי היו כאן שתי ראיות בהפרש של תשעים יום ונמצא שהיא קובעת בהם וסת חדשה בהפלגה של תשעים יום. ואם כן, אין אנו צריכים להתייחס לראיה השניה שלאחר התשעים יום כראיה של תינוקת, אלא אדרבה לייחס אותה כקביעות וסת של תשעים יום, ולומר שתינוקת זו לא חזרה למצבה הקודם כתינוקת אלא רק שינתה את וסתה לוסת חדשה של הפלגה לתשעים יום. ונמצא, שחידשה הברייתא, שבכל זאת, כיון שמדובר בתינוקת שטרם הגיע זמנה, אמרינן שחזרה למצבה כתינוקת, ולכן דיה שעתה גם בראיה השניה. אך אם אירע בפעם השלישית ש

ועוד עברו עליה שלש עונות, וראתה

-

הרי היא ככל הנשים,

ששוב חדלה להיות תינוקת,

ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה.

וממשיכה הברייתא בביאור דינה של תינוקת רגילה שגדלה, שלא ראתה בקטנותה והרי היא עתה "בתולת דמים" רגילה:

וכשהגיע זמנה לראות

[שנהייתה בת יב שנה]:

פעם ראשונה

-

דיה שעתה!

שהרי היתה עד עתה בחזקת מסולקת דמים.

פעם

שניה

-

מטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה

שהרי הגיע זמנה לראות והרי היא ככל "מסולקות דמים" שבראיה השניה כבר חוזרות להיות ככל הנשים .

עברו עליה,

אחר שהוחזקה להיות רואה בגדלותה,

שלש עונות

שלא ראתה בהן,

וראתה

לאחר תשעים יום -

דיה שעתה

[והלכה זאת היא רק אליבא דרבי אליעזר דאמר דאפילו אינה סמוכה לזקנתה, כל שלא ראתה שלש עונות, הרי היא מסולקת דמים ודיה שעתה].

אמר מר

: שנינו בברייתא הקודמת, שאם תינוקת ראתה שלש פעמים, ולאחר שהוחזקה להיות רואה שוב

עברו עליה שלש עונות

שלא ראתה בהן, הרי בפעם הבאה שתראה -

דיה שעתה.

והלכה זאת אפשר לפרשה בשני אופנים:

א. דאתיא רק כרבי אליעזר. והרי היא ככל אשה שעברו עליה ג' עונות שלדברי רבי אליעזר אפילו בצעירותה הרי היא נהיית מסולקת דמים, ודיה שעתה.

ב. זהו דין מיוחד בתינוקת. ואתיא אליבא דכולי עלמא, שלאחר תשעים יום חוזרת לקדמותה, כדין מי שלא הגיעה זמנה לראות.

ולאור זאת מסתפקת הגמרא: