נדה 64a — התלמוד בעברית

גמרא:

איתמר: ראתה יום חמשה עשר לחודש זה, ויום ט"ז לחודש זה,

הבא אחריו

, ויום שבעה עשר לחודש זה

שלאחריו .

רב אמר: קבעה לה וסת

-

לדלוג

יום אחד בחודש, ואסורה בחודש הרביעי ביום הי"ח, ובחודש החמישי ביום הי"ט. וכן הלאה .

ושמואל אמר

: לא קבעה וסת

עד שתשלש בדילוג,

שתדלג עוד פעם בחודש הרביעי ליום י"ח. משום שהראיה הראשונה בחודש הראשון לא היתה בדילוג, ונמצא שבשלשת החדשים הראשונים רק שתי הראיות האחרונות היו בדילוג, ואילו לצורך קביעת וסת לדילוג נצרכים ג' ראיות בדילוג.

ודנה הגמרא:

נימא רב ושמואל

שנחלקו אם בשני דילוגים קבעה וסת הדילוג או בשלשה -

בפלוגתא דרבי ורשב"ג קמיפלגי.

דתניא,

אשה אשר

ניסת ל

בעל

ראשון

-

ומת, ל

בעל

שני

-

ומת

.

לשלישי לא תנשא

כי הוחזקה להיות "קטלנית" -

דברי רבי.

רשב"ג אומר: לג'

-

תנשא, לד' לא תנשא.

כי רק בשלש פעמים נוצרת חזקה.

ורב שאסר לאחר ב' דילוגים סבר כרבי שחזקה נקבעת בפעמיים, ושמואל שהצריך ג' דילוגים סבר כרשב"ג.

ודוחה הגמרא:

לא, דכולי עלמא

סוברים

כרשב"ג

שאין חזקה אלא לאחר שלש פעמים.

והכא, בהא קמיפלגי: רב סבר

שראיית

חמשה עשר

-

ממנינא

דוסת היא.

ושמואל סבר

-

כיון ד

ראיית חמשה עשר

לאו בדילוג חזיתיה

-

לאו ממנינא

דוסת הדילוג

הוא

137 .

איתיביה: היתה למודה להיות רואה יום ט"ו

.

ושינתה ליום ששה עשר

-

בפעם הבאה

זה וזה אסורין

. ט"ו מדין וסת קבוע וט"ז מדין וסת שאינו קבוע.

ואם בפעם הבאה

שינתה ליום שבעה עשר

-

הותר

בפעם שלאחריה

ששה עשר

כי וסת שאינו קבוע נעקר בפעם אחת,

ונאסר חמשה עשר

כדין וסת הקבוע שאינו נעקר אלא בג' פעמים,

ו

כן נאסר

שבעה עשר

מדין וסת שאינו קבוע.

שינתה ליום שמונה עשר

-

הותרו כולן,

שעתה בפעם השלישית ששינתה נעקר הוסת הקבוע של ט"ו, וקבעה לה וסת לדילוג יום אחד, וגם ליום הי"ח אינה צריכה לחוש

ואין אסור אלא משמונה עשר ואילך,

דהיינו יום הי"ט בחודש הבא ויום הכ' בחודש שלאחריו.

ומכך שרק בדילוג השלישי קבעה וסת ולא כבר בפעם השניה, מוכח כשמואל שקובעת וסת הדילוג רק בשלשה דילוגים, ו

קשיא לרב!

ומתרצת הגמרא:

אמר לך רב

: היתה

למודה

לראות בט"ו

שאני.

כיון שיום זה הוא היום הקבוע בוסת הקודמת, בודאי אינו מצטרף לוסת הדילוג החדשה, ונצרכות שלש ראיות מבלעדיו.

ושואלת הגמרא:

ודקארי לה

-

מאי קארי לה?

והיינו, מה היתה ההוה אמינא להקשות על רב מאותה משנה שפירטה במפורש שמדובר 'בלמודה', ובודאי שהזכיר התנא דבר זה מפני ששינה דין 'למודה' מדין אשה שאין לה וסת קבוע!?

ומתרצת הגמרא: משום שסבר המקשה שמה שנקט התנא "

למודה

" הוא מפני ש

אצטריכא ליה

לאשמועינן חידוש נוסף:

מהו דתימא: כיון דלמודה, ועקרתיה

-

בתרי זימני עקרה ליה,

ויהיה מותר יום הט"ו כבר בפעם השניה -

קמ"ל

שאין עקירה לוסת קבוע אלא בשלש פעמים.

מיתיבי: ראתה יום עשרים ואחד בחדש זה, יום עשרים ושנים בחדש זה, יום עשרים ושלשה בחדש זה

-

קבעה לה

בשני הדילוגים

וסת

לדילוג. ואם

סירגה

בראיה השלישית

ליום עשרים וארבעה

-

לא קבעה לה וסת

שהרי אין הדילוגים שווים.

ומכך שבדילוגים שווים הסתפקה הברייתא בשני דילוגים,

תיובתא דשמואל!

ומתרצת הגמרא:

אמר לך שמואל: הכא במאי עסקינן

-

כגון דרגילה למחזי ביום עשרים, ושינתה ליום עשרים ואחד,

ויום העשרים ואחד שהוזכר בברייתא אינו יום הראיה הראשון אלא יום הדילוג הראשון, נמצא שביום הכ"ד שילשה בדילוג, ולכן קבעה וסת.

ומוכיחה הגמרא את תירוצה:

דיקא נמי: דשבקינן ליום עשרים, ונקט ליום עשרים ואחד

, ודרך התנא להתחיל במספר עגול כעשרים ולעבור לעשרים ואחד -

שמע מינה

שמדובר שהיתה למודה לראות בעשרים ועתה החלה לדלג ביום אחד וראתה בעשרים ואחד בדילוג.

שנינו במשנה:

שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה

שלש פעמים.

אמר רב פפא: לא אמרן

-

אלא למקבעה,

ותצטרך ג' פעמים כדי לעוקרו,

אבל למיחש לה

בפעם הבאה בלבד -

בחדא זימנא חיישא.

ושואלת הגמרא על רב פפא:

מאי קמ"ל?

והרי

תנינא

לה:

היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים

-

זה וזה אסורין!

ומתרצת הגמרא:

אי מהתם

-

הוה אמינא: הני מילי

שחוששת פעם אחת לוסת שאינו קבוע,

היכא דקיימא

ראייתה

בתוך ימי נדתה

, שהיא עת שהיא עלולה לראות בה, וראיתה היא כדרך הנשים ולכן חששו שמא תחזור ותראה.

אבל היכא דלא קיימא בתוך ימי נדתה

אלא בימי זיבתה שהם "בלא עת נדתה" והיא מוחזקת שאינה רואה בהם דם, ומסתבר שראיה זו היא מקרה בעלמא,

אימא לא

נחשוש לוסת שאינו קבוע -

קמ"ל

שחוששים .

שנינו במשנה:

ואינה מטהרת מן הוסת

עד שתעקרנה שלש פעמים.

אמר רב פפא: לא אמרן, אלא דקבעתיה תלתא זימני

-

דצריכי תלתא זימני למעקריה

.

אבל

אם ראתה רק

תרי זימני

-

בחדא זימנא מיעקר.

ומקשה הגמרא:

מאי קמ"ל

רב פפא? והא כבר

תנינא

לה:

אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים!?

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא: חדא

עקירה נצרכת

לחד

ראייה.

תרי

עקירות

לתרתי

ראיות.

ותלתא

-

לתלתא, קא משמע לן

שאפילו שתי ראיות נעקרות על ידי פעם אחת שלא ראתה .

תניא כותיה דרב פפא: היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושינתה ליום שלשים

-

זה וזה אסורין

.

הגיע יום עשרים ולא ראתה

-

מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים.

הגיע יום שלשים וראתה,

ונמצא שראתה פעמיים ביום שלשים,

הגיע יום עשרים ולא ראתה

144 , והגיע יום שלשים ו

עתה, בפעם השלישית -

לא ראתה

בו, נעקר בכך הוסת שאינו קבוע ליום השלושים.

ו

לכן אם

הגיע יום עשרים וראתה

-