נדה 63a — התלמוד בעברית

ומר

רבי יוחנן

סבר אע"ג דיכול לצאת

אם הקפיד עליו

-

אין, אי לא

-

לא.

והברייתא שכתבה שאם יכול לצאת טמא, עוסקת במקרה שמקפיד עליו שיצא, ובזה מודה רבי יוחנן שטמא .

שנינו במשנה:

איזהו רוק תפל?

כל שלא טעם כלום.

תנא: כל שלא טעם כלום מבערב.

סבר רב פפא קמיה דרבא למימר כמאן דאמר לא טעם מידי באורתא,

שכבר בלילה הקודם לא טעם מאומה.

אמר ליה רבא: מי קתני "

בערב

" - "

מבערב

"

קתני,

כלומר שמהערב והלאה לא אכל, ו

לאפוקי היכא דקדים

קודם שהאיר היום ,

ואכיל

לאחר שנעור משנתו. כי השינה היא המשפיעה על חוזקו של הרוק והאכילה מבטלת אותו, ולכן רק כשלא טעם מאחרי השינה והלאה יש בכח הרוק לכבס.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: איזהו רוק תפל

-

כל שעבר עליו חצות לילה, ובשינה,

שכשישן מחצות עד הבוקר מתחזק הרוק כראוי.

ומקשה הגמרא:

למימרא דבשינה תליא מילתא?

והתנן: ישן כל היום

-

אין זה רוק תפל, ניעור כל הלילה

-

הרי זה רוק תפל!

הרי שהלילה גורם גם בלא שינה כלל?

ומתרצת הגמרא:

התם

-

במתנמנם,

ודי בנימנום מחצות עד הבוקר כדי לחזק את הרוק.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי מתנמנם?

אמר רב אשי: נים

[ישן]

ולא נים, תיר

[ער]

ולא תיר.

ומצב זה מתאפיין בכך:

דקרו ליה

-

ועני,

אולם

ולא ידע לאהדורי סברא,

אבל

וכי מדכרו ליה

-

מדכר

101 .

תנא: השכים ושנה פרקו

אפילו שלא אכל מאומה -

אין זה רוק תפל.

כי גם הדיבור מעביר כוחו של הרוק.

ומבארת הגמרא:

ועד כמה

מילים ידבר ויחלש בהם כח הרוק?

אמר רב יהודה בר שילא אמר רב אשי אמר רבי אלעזר: כל שיצא

מפיו כמות מילים השקולה ל

רוב דבורו של שלש שעות.

שנינו במשנה: מי גריסין

-

לעיסת גריסין של פול.

ודנה הגמרא:

לימא

המשנה שהצריכה שילעס הפול הוא כדי שיהיה רוק בגריסין ובכך

מסייע ליה לריש לקיש?

דאמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד

מהסממנים.

ודוחה הגמרא:

דלמא

אין הלעיסה של הפול עבור הרוק אלא

הבלא

[חום]

דפומא מעלי

ליה, ומחזק את כח הכיבוס של הגריסים.

אומרת הגמרא:

מתניתין

-

דלא כרבי יהודה.

דתניא: רבי יהודה אומר: מי גריסין

צריך שיהא

רותח, ועובר

[קודם, כדלהלן]

שיתן לתוכו

של הפול

מלח,

כי המלח מחליש את כח מי הגריסים ומה שהצריך רבי יהודה שיהיו הגריסים רותחים, זהו לא כמשנתינו שהסתפקה בהבל הפה.

ומבארת הגמרא את לשון עובר שנקט רבי יהודה:

מאי משמע דהאי

"

עובר

" -

לישנא דאקדומי הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: דאמר קרא "וירץ אחימעץ דרך הככר, ויעבור את הכושי",

כלומר שכיון שרץ אחימעץ דרך הככר שהיא דרך קצרה יותר, הקדים והגיע למקומו של דוד לפני הכושי.

אביי אמר מהכא: "והוא עבר לפניהם",

שהקדים יעקב והלך לקראת עשיו לפני בניו ונשותיו.

ואיבעית אימא מהכא: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.

שנינו במשנה:

מי רגלים שהחמיצו

שהסריחו:

תנא: כמה חימוצן

-

שלשה ימים.

אמר רבי יוחנן: כל שיעורי חכמים ב

העברת

כתמים

על ידי מי רגליים

צריך שיעור לשיעורן

; שישנם סוגים שונים של מי רגלים שחלוקים זה מזה בכח כיבוסם, ויש להסתפק בד' ספיקות:

א. האם גם במי רגלים

דילד או

דווקא

דזקן,

שהם טובים יותר לכיבוס?

ב. האם דווקא

דאיש או

גם

דאשה?

האם דווקא

מכוסים

שנשמר כוחם.

או

גם

מגולים?

ד. האם דווקא

בימות החמה

שאז טובים מי הרגלים לכיבוס

או

גם

בימות הגשמים?

שנינו במשנה:

וצריך לכסכס שלש פעמים.

בעי רבי ירמיה

: כסכוס זה שאמרו: האם

אמטויי

הולכה לצד אחד

ואתויי

והובאה לצד שני חשיבי -

חד.

ולשלשה כסכוסים צריך שיוליך ג' פעמים ויביא ג' פעמים.

או דלמא אמטויי ואתויי

חשיבי -

תרתי?

וכשיוליך ויביא ויחזור ויוליך נעשו ג' כסכוסים .

מאי?

תיקו.

שנינו במשנה:

העבירן שלא כסדרן

לא עשה ולא כלום.

תנו רבנן: הקדים

נתר, בורית קמינא ואשלג שהיה לו להעביר

שניים ל

רוק תפל, מי גריסים ומי רגלים שהיה צריך להעבירם

ראשונים.

תני חדא

: הסמנים שהעביר

שניים

שהם ג' הסמנים שמנויים במשנה ראשונים -

עלו לו,

והסמנים שהעביר

ראשונים

-

לא עלו לו.

וצריך לחזור ולהעביר את ד' הסמנים האחרונים בהמשך לג' הסמנים הראשונים שכבר העביר, כך שיעביר את כל ז' הסמנים כסדרם .

ותניא אידך: ראשונים

-

עלו לו, שניים

-

לא עלו לו.

וקשה שסותרות הברייתות זו לזו!

ומתרצת הגמרא

אמר אביי: אידי ואידי

, שני התנאים של שתי הברייתות סוברים כי רק הסממנים ה

שניים

שהעביר, שהיה צריך להעבירם ראשונים -

עלו לו

.

ולא

עלו הסממנים שהעביר

ראשונים

כי הם נמצאים בסדר רשימת הסממנים במקום השני. וכפי שמבואר בדברי התנא הראשון שהסממנים שהעבירן שניים שהם הראשונים בסדרה - עלו לו.

ומאי

"

ראשונים

" שאמר התנא השני שעלו לו - כוונתו לסמנים שהם

ראשונים לכסדרן,

ובמקרה זה הם היו "

שניים

"

להעברתן.

כלומר שרק הלשון שהשתמשו בו התנאים שונה בין הברייתות, שהתנא בברייתא השניה קרא 'ראשונים' לסמנים שמנויים ראשונים במשנה, והתנא שבברייתא הראשונה קרא 'ראשונים' לסמנים שאותם העבירו ראשונה במקרה זה.

מתניתין:

כל אשה שיש לה וסת 'דיה שעתה'

: שאף על פי ששנינו בתחילת המסכת [ב א] שאשה הרואה דם מטמאים למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם ביממה האחרונה, מחשש שמא יצא הדם לחוץ כבר ביום הקודם, אם יש לה וסת קבוע לראיותיה אינה מטמאה אלא משעת ראיתה ואילך, והוא שראתה ראיה זאת דוקא בעת וסתה!

ואלו הן הוסתות

:

כוונת המשנה כאן היא לבאר את וסתות מחושי הגוף . אם בעת ראיתה היא רגילה להרגיש לזמן ממושך את אחת מההרגשות שלהלן:

מפהקת

[מתמתחת ].

ומעטשת

[מוציאה רוח דרך הגרון או מלמטה] .

חוששת כפי כריסה,

ממול הטבור. ובשיפולי מעיה [סוף הרחם, והיא בית התורפה ].

שופעת

[יתבאר בגמרא].

וכמין צמרמורות

[חום ]

אוחזות אותה

בכל פעם שהיא רואה דם.

וכן כיוצא בהן,

שהרגישה הרגשות אחרות שדרך הנשים להרגיש בשעת יציאת הדם.

וכל שקבעה לה,

שראתה

שלש פעמים

דם באותה ההרגשה -

הרי זה וסת,

ואם ראתה דם בשעה שחשה בהרגשה שרגילה להרגיש, דיה שעתה, ואינה מטמאת את הטהרות שנגעה בהם למפרע .

גמרא:

ושואלת הגמרא: הא כבר

תנינא לה חדא זימנא

[לעיל ב א]:

כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה!?

ומתרצת:

התם בוסתות דיומי,

שיש לה יום קבוע לראיותיה,

הכא בוסתות דגופא

שחשה בהרגשה קבועה אולם בימים שונים .

כדקתני

במשנה, שביארה בעצמה שמדברת היא רק בוסתות הגוף:

אלו הן וסתות: היתה מפהקת, מעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה, ושופעת.

שנינו במשנה 'ושופעת':

ושואלת הגמרא:

שופעת

מהו וסתה?

הא שפעה ואזלא

תמיד דם נדה, והיכן הוא הוסת הואיל וכל ימיה רואה?!