נדה 58a — התלמוד בעברית

ומתרצת הגמרא:

אמר רב ירמיה מדפתי: מודה שמואל שהיא טמאה

מדרבנן

גם בלי הרגשה, שתקנו לחשוש דלמא ארגשה ולא אדעתה .

רב אשי אמר

: שלגמרי טיהר שמואל את הכתם שנמצא בקרקע ולא רק משום חסרון הרגשה ביציאת הדם, אלא

שמואל הוא דאמר כרבי נחמיה

המטהר את כל הכתמים הנמצאים על דבר שאינו מקבל טומאה , וקרקע אינה מקבלת טומאה. ובכל המקומות שמצינו שחוששים לכתמים גם בלי הרגשה, מדובר שנמצאו על גבי דבר המקבל טומאה.

דתנן: רבי נחמיה אומר

-

כל דבר שאינו מקבל טומאה

ונמצא עליו כתם - דם

אינו מקבל

טומאת

כתמים,

שגזירת טומאת כתמים שגזרו חכמים לא נאמרה אלא כשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה .

ומקשה הגמרא על התירוץ הראשון:

בשלמא לרב אשי

, שאמר שחידושו של שמואל הוא שהלכה כרבי נחמיה, שאין האשה נטמאת בכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה -

היינו דקאמר

שמואל "בדקה

קרקע

עולם וישבה עליו ומצאה דם עליה טהורה". שהוצרך שמואל להדגיש שישבה על הקרקע שהיא דבר שאינו מקבל טומאה.

אלא לרב ירמיה

, שאמר שחידושו של שמואל הוא, שכל דם שיצא בלא שהרגישה אינו מטמא מדאורייתא,

מאי איריא

דנקט שמואל בחידושו "בדקה

קרקע"?

והרי

אפילו גלימא נמי

אי בדקה וישבה עליה מיד ומצאה דם הרי היא טהורה מהתורה משום חסרון ההרגשה?!

ומתרצת הגמרא: "

לא מיבעיא

"

קאמר

שמואל, וכך הוא פירוש דבריו:

לא מיבעיא גלימא, דלא מבדק שפיר,

ולפיכך נקל לטהרה מהתורה במקרה שלא הרגישה כי

איכא

אפשרות לתלות ו

למימר

ד

מעלמא אתא

הכתם, ואין זה דם נדות אלא דם מעלמא שהיה מצוי על הגלימא עוד לפני הבדיקה.

אלא, אפילו קרקע, דמבדק שפיר, ד

בה

איכא למימר

שודאי

מגופה אתיא!

שהרי בדקה היטב את מקום מושבה ולא מצאה דם לפני ישיבתו עליו. ובכל זאת אם מצאה עליו דם הרי זה כתם

טהור

מהתורה - משום שלא הרגישה.

שנינו במשנה: נמצא הדם

על עקבה ועל ראש גודלה

-

טמאה.

ושואלת הגמרא:

בשלמא

נמצא הדם על

עקבה

הרי היא טמאה, משום ש

עביד דנגע

עקבה

באותו מקום

33 .

אלא

אם נמצא הדם על

ראש גודלה

-

מאי טעמא

טמאה? והרי לא שכיח שיגע ראש גודלה באותו מקום!?

וכי תימא זימנין דנגע

ראש גודלה שברגלה האחת

בעקבה

שברגלה השניה, ולפיכך טמאה.

אי אפשר לתרץ כן. שהרי:

ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום,

והרי רק כתם שנמצא במקום שאפשר שנטף לשם ישירות מהמקור טמא, אבל כשנמצא במקום שאינו מכוון כנגד בית התורף טהורה, ולא חוששים שמא נטף הדם למקום אחר, ואחר כך נגעה בו ועבר למקום שבו נמצא .

ומוכיחה הגמרא את טענתה:

והתניא: היתה לה מכה בצוארה,

ומצאה דם כנגד מקום התורפה הרי היא טהורה, שהקלו חכמים בכתמים שכל דם

שתוכל לתלות

שאינו דם נדה אלא הגיע ממקום אחר,

תולה,

וכשיש לה מכה בצוארה יתכן ששמטה את הצואר לפניה, והגיע דם המכה לכנגד מקום התורפה.

אבל אם היתה המכה

על כתפה, שאינה יכולה לתלות

שנטף הדם מהכתף לכנגד בית התורפה, שהרי אינם מכוונים זה מול זה -

אינה תולה

בו והרי היא טמאה.

ומדייקת הגמרא:

ואין אומרים

לתלות ולטהר משום ש

שמא בידה נטלתו

לדם המכה שבכתפה

והביאתו לשם,

לפניה, כנגד מקום התורפה.

ומוכיחה מכאן הגמרא: כשם שאין מחזיקים טהרה ממקום למקום, שאין תולין שהדם שלפניה הגיע מהמכה שבכתף על ידי שנגעה בה והביאתו לפניה, כך גם אין מחזיקים טומאה ממקום למקום , ואין לנו לחשוש שהדם שעל גודלה בא על ידי נגיעה בדם שעל עקבה.

ומתרצת הגמרא:

אלא, שאני ראש גודלה

שטמאו חכמים אם נמצא דם עליו משום -

דבהדי דפסעה עביד דמתרמי

ראש גודלה מתחת למקום התורף ונוטף הדם ישירות על ראש גודלה, ואפילו שלא תמיד מכוון ראש האגודל כנגד בית התורפה, די בכך שלפעמים נמצא הוא ממול כדי שנחוש ונטמא.

וחוזרת הגמרא לברר את ההנחה הקודמת:

ו

כי

לא מחזיקינן טומאה ממקום למקום?

והתניא: נמצא

דם

על קשרי אצבעותיה,

שבגב ידה - הרי היא

טמאה

, על אף שודאי לנו שלא יכול לבוא הדם ממקום התורף אל גב היד,

מפני שידים עסקניות הן

.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

מטמאים?

לאו, משום דאמרינן בדקה בחד ידא

במקום התורף ונמצא עליה דם בכף היד, שבו הדרך לבדוק,

ונגעה

כף היד עם דם הנדה

באידך ידא

על גב היד. ומוכח שמחזיקים טומאה ממקום למקום.

ודוחה הגמרא:

לא! שאני ידה, דכולה עבידא דנגעה!

והיינו: שחוזרת בה הגמרא מההנחה שאין לחוש שהגיע הדם ישירות ממקום התורף לגב היד, וסוברת שיש לחוש שלפעמים בודקת בגב היד, ונוגע הוא בדם שבאותו מקום .

שנינו במשנה:

על שוקה ועל פרסותיה מבפנים

טמאה, מבחוץ טהורה.

ומבארת הגמרא:

מבפנים

-

עד היכא

נקרא פנים השוק?

אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק

, שהוא מקום מתיחת הגידים המחברים את הירך לשוק .

איבעיא להו: מקום חבק

עצמו דינו

כלפנים או כלחוץ?

תא שמע: דתני רב קטינא: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים. רב חייא בריה דרב אויא מתני לה

בדברי דבי רבי ינאי עצמם

בהדיא, אמרי דבי רבי ינאי: עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים.

בעי רבי ירמיה

: נמצא על גופה:

א.

כתם דם שצורתו עגולה

כשיר

[צמיד] -

מהו?

ב.

כתם שמורכב מכמה טיפות דם המונחות אחת מתחת השניה, וצורתם היא

כשורה

-

מהו?

ג.

כתם המורכב מ

טיפין טיפין

של דם, ומעורבות הטיפות בלא סדר -

מהו?

ד.

טיפות דם המונחות

לרוחב ירכה

מהו?, שכל הצורות הללו אין מצוי שיהיו כתוצאה מדם שזב מהמקור, והאם אפשר להסתמך על הצורה כדי להוכיח שהדם איננו מגופה?

תא שמע

: נמצא דם

על בשרה, ספק טמא ספק טהור

-

טמא.

ומדייקת הגמרא:

על בשרה

-

מאי לאו

, שנמצא

כי האי גוונא

.

ודוחה הגמרא:

לא

.

דלמא דעביד כרצועה,

שנמשך הכתם לאורך הירך, שכן הוא דרכו של דם השותת מהאשה .

ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא,

שהיתה מסיכה את חוטי השתי ואורגת את האריג, ובשעת האריגה היתה נעה הנה והנה, ונמצא הדם על חוטי השתי.

אתאי לקמיה דרבי ינאי

.

אמר לה: תיזיל ותיתי

, שתלך ותסיך שוב את חוטי השתי ותארוג ותנוע הנה והנה כדרך שעשתה קודם. ואם יתברר שמגיעים חוטי השתי בין רגליה כנגד אותו מקום, הרי היא טמאה.

ותמהה הגמרא:

והתניא: אין שונין

, אין חוזרים על אותו מעשה פעם נוספת ובודקים את התוצאות, כדי להכריע הספק

בטהרות

שאין ידוע אם נטמאו, שחוששים שמא לא תעשה בפעם השניה במדויק כבפעם הראשונה.

ומתרצת הגמרא:

כי אמרינן אין שונין

-

לקולא

.

אבל לחומרא

-

שונין

, ובסוגיתנו חומרא היא, כי הרי לא נמצא הכתם לא על בשרה ולא על בגדה ויש להניח שהדם לא הגיע ממנה, ובלא הבדיקה היתה טהורה, והבדיקה יכולה רק להחמיר בדינה ולטמא אם ימצאו החוטים כנגד אותו מקום.

שנינו במשנה:

היתה פושטתו

לחלוקה ומתכסה בו כל מקום שנמצא בו כתם טמאה.

תניא, אר"א ברבי יוסי: דבר זה

שנמצא כתם בבגד שמתכסה בו שלא כנגד בית התורפה,

הוריתי בעיר רומי לאיסור

43 . וכשבאתי אצל חכמים שבדרום

וסיפרתי להם את הוראתי,

אמרו לי

-

יפה הוריתה.

תנו רבנן

: אשה

ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, ו

אשה

קצרה שלבשה חלוקה של ארוכה, אם מגיע

המקום בחלוק שבו נמצא הכתם

כנגד בית התורפה של ארוכה,

ובודאי שהוא גם נגד בית התורפה של הקצרה -

שתיהן טמאות

, שהרי אין ידוע ממי בא הכתם.

ואם לאו,

שלא מגיע המקום בחלוק שבו נמצא הכתם כנגד בית התורפה של ארוכה, אבל מגיע הוא לכנגד בית התורפה של הקצרה

ארוכה

-

טהורה, וקצרה

-

טמאה

44 ,

לפי שהוא נגד בית התורפה שלה.

תניא אידך: בדקה חלוקה

אחרי שפשטתו , ונמצא נקי,

והשאילתו לחבירתה,

ומצאה השניה בו כתם.

היא

, הראשונה -

טהורה,

אולם

וחבירתה

-

תולה בה,

שמהראשונה הדם.

ומבארת הגמרא,

אמר רב ששת: ולענין דינא

, על מי חובת הכיבוס,

תנן

שהשניה פטורה. שטוענת כלפי הראשונה שאינה מאמינה לה שבדקה, וישנו ספק ממי הדם, ועל התובע ממון מוטלת חובת ההוכחה .

אבל לענין טומאה

-

היא

הראשונה שבדקה

טהורה, וחבירתה

שמצאה את הכתם

טמאה,

שהרי גם אם האמת כדברי השניה שלא בדקה הראשונה, השניה טמאה, וכמבואר בברייתא הקודמת ששתי נשים שלבשו חלוק ונמצא בו כתם, טמאות שתיהן.