נדה 54b — התלמוד בעברית

ימי לידה

, שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה,

שאינה רואה בהם

דם,

מהו שיעלו לספירת זיבתה

של שבעה נקיים?

ומדובר שילדה כשהיא זבה, ופסקה מיד לאחר הלידה מלראות דם, והספק הוא אם יכולה לספור את שבעת הנקיים של זבה בתוך ימי הטומאה של יולדת.

וזה דומה לספק שלנו בזבה האם יכולה לספור את שבעת הימים הנקיים בתוך ימי טומאת נידתה, כאשר אינה רואה בהם דם.

אמר רב כהנא: תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

ראתה שנים

ימים דם, בתוך י"א יום של ימי זיבתה,

ולשלישי הפילה

, אבל,

ואינה יודעת מה הפילה

אם נפל או דבר שאינו נחשב ולד,

הרי זו ספק זיבה ספק לידה

.

שיש לפנינו ארבע אפשרויות: שביום השלישי היא,

א. הולידה ולד בלי לראות דם, ונמצא שטמאה משום יולדת ולא משום זבה. שהרי לא ראתה דם ג' ימים.

ב. לא הולידה ולד, אבל ראתה דם בפתיחת הרחם, ונמצא שהיא זבה ולא יולדת.

ג. ראתה דם בלידת ולד, ונמצא שהיא גם יולדת וגם זבה.

ד. היא לא ילדה ולד ולא ראתה דם, ונמצא שאינה יולדת ואינה זבה.

ולפיכך, הרי היא טמאה בטומאת יולדת שבועיים מספק, שמא הפילה ולד נקבה. וכמו כן כל זמן שתראה דם הרי היא בספק זבה, ואינה יכולה להטהר אלא לאחר שתספור משפסק הדם, שבעה ימים נקיים.

וכמו כן

מביאה קרבן

והוא ספק קרבן זבה, ספק קרבן יולדת, וספק חולין,

ו

לכן

אינו נאכל!

וחידוש נוסף מחדשת הברייתא:

וימי

ספק

לידתה שאין רואה בהן

דם,

עולין לה לספירת זיבתה!

ומוכח מכאן, שעל אף שיש צד של ספק שהיא גם יולדת וגם זבה, בכל זאת עולים לה ימי טומאת לידה לספירת ז' נקיים.

אמר רבפפא

: אין ראיה מברייתא זו. כי

שאני התם, כיון דאיכא למימר יולדת זכר היא

, ובכל זאת יושבת מספק י"ד ימי טומאה, הרי

וכל הני שבעה יתירי דקיהבינן לה, סלקי לה לספירת זיבתה!

מכיון ששומרת את ימי טומאת הלידה של נקבה רק מספק, יכולה היא לסופרם גם בתורת ז' נקיים לזיבתה.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא

: וכי רק

ביולדת זכר איכא לספוקי,

ו

ביולדת נקבה ליכא לספוקי?

והרי יתכן שילדה נקבה ואז גם שבעת הימים האלו הם ימי טומאת לידה, וכיצד היא יכולה למנות אותם, לדעתך, כימי ספירת ז' נקיים אם לא נאמר שאפשר תמיד למנות אותם לספירת ז' נקיים!?

אלא לאו שמע מינה עולין

לה ימי טומאת לידתה שאינה רואה בהם דם לספירת שבעה נקיים של זבה.

ומסקינן: אכן

שמע מינה!

וממשיכה הגמרא להביא את המשכה של הברייתא בעמוד הקודם:

ואם היה סדרה של האשה

תשעה ימים טמאין ותשעה ימים טהורין, משמשת שמונה ימים מתוך שמונה עשר יום.

שהרי לאחר שננכה מתשעת הימים הטמאים את שבעת ימי הנדה ישארו רק שני ימי זיבה, והיא צריכה לשמור את היום הבא כדין שומרת יום כנגד יום, ונשארו לה שמונה ימים מותרים, ולעולם היא לא תהיה זבה גדולה.

ולאחר שתחזור ותראה לאחר שעברו שמונה עשר יום מתחילת הראיה הראשונה הרי שוב מתחילים ימי הנדה, וחוזר הדין כמו במחזור הראשון וכן לעולם.

ואם היה סדרה

עשרה ימים טמאין ועשרה ימים טהורים, ימי שימושה כימי זיבתה

.

שמתוך עשרת הימים הטמאים שבעה הם ימי נדה ושלשה ימי זיבה. ומתוך עשרת הימים שבעה הם ימי ספירת שבעה נקיים ושלשה ימים מותרים בתשמיש.

וכן למאה

.

שבעה מתוך מאה ימי הטומאה הם ימי נדה ותשעים ושלשה הם ימי זיבה, וכמו כן שבעה מתוך הימים הטהורים הם ימי ספירת שבעה נקיים ותשעים ושלשה יום מותרים בתשמיש. נמצא שכמספר הימים שבהם היא זבה, כך מספר הימים שבהם היא טהורה.

וכן לאלף

.

הדרן עלך פרק בא סימן

--- title: "חברותא - נידה — פרק שביעי - דם הנדה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02375.html#HtmpReportNum0006L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0006L5" --- פרק שביעי - דם הנדה

Оригинал главы פרק שביעי - דם הנדה

מתניתין:

דם הנדה ובשר המת מטמאין ומטמאין יבשין

אבל הזוב

טיפות זרע היוצאים מן הזב

והניע

הרוק של הזב היוצא ע"י שיעול, או ליחת החוטם.

והרוק

של הזב,

והשרץ והנבלה והשכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין. ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן

היינו, שיכולים ע"י שריה במים לחזור להיות לחים כפי שהיו.

מטמאין לחין ומטמאין יבשין.

וכמה היא שרייתם?

שאם חוזרים בשרייה זו לכמות שהיו דינם כלחים?!

בפושרים מעת לעת

בשרייתם במים פושרים מעת לעת.

רבי יוסי אומר בשר המת יבש ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה טהור

מלטמא בכזית.

גמרא:

מנא הני מילי

שדם נדה מטמא מגעו ומשאו?

אמר חזקיה, דאמר קרא "והדוה בנדתה", מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה

מטמאה.

שואלת הגמרא:

אשכחן לח,

דם

יבש מנלן? אמר רבי יצחק: אמר קרא "יהיה", בהוייתו יהא.

שואלת הגמרא:

ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרא מנלן?!

וכי תימא הכי נמי, דיבש מעיקרו אינו מטמא -

ותו

3 , הא דתנן: המפלת כמין קליפה

או

כמין עפר

אדום או

כמין שערה

אדומה, או

כמין יבחושין אדומים

-

תטיל

את מה שהפילה

למים

. ו

אם נמוחו

הרי הם דם

טמא!

ומוכח דדם יבש מעיקרו גם הוא טמא לכשנימוח. והדרא איבעיא לדוכתיה -

מנלן

הא?

"דם

יהיה

זובה" -

רבויא הוא.

והוינן בה: ונימא:

אי מה היא

, הזבה עצמה -

עושה משכב ומושב לטמא אדם ולטמא בגדים, אף דמה נמי

-

עושה

, מטמא את הנוגע בו בטומאה הדומה לטומאת

משכב ומושב

, שהיא חמורה כדין אב הטומאה,

לטמא אדם ולטמא בגדים

שעליו?

ותמהינן:

אטו דמה

-

בר משכב ומושב הוא?

ודחינן לתמיהה:

ולטעמיך,

וכי

אבן מנוגעת

בנגע צרעת

בת משכב ומושב היא,

עד

דאיצטריך קרא למעוטי

שלא תטמא האבן את הנטמא ממנה בטומאה של אב הטומאה כמו שמטמא משכב ומושב?

דתניא: יכול תהא אבן מנוגעת עושה

טומאת "

משכב ומושב

" -

לטמא אדם לטמא בגדים

שעליו.

ודין הוא

שתטמא כן, מלימוד של קל וחומר:

ומה זב, שאינו מטמא בביאה

, שאם נכנס אדם לבית שהזב נמצא שם הוא אינו נטמא - בכל זאת הוא

עושה

טומאת

משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים

.

אבן מנוגעת, שמטמאה בביאה

, את הנכנס לבית שהאבן נמצאת בו -

אינו דין שמטמאה

טומאה חמורה כטומאת "

משכב ומושב

" -

לטמא אדם לטמא בגדים!

תלמוד לומר "

אשר ישכב עליו

הזב",

לומר לך:

הזב

מטמא טומאת משכב ומושב,

ולא אבן מנוגעת!

ודייקינן:

טעמא

-

דמעטיה קרא, הא לאו הכי מטמאה

אבן מנוגעת את הנטמא לעשותו אב הטומאה כדין טומאת משכב ומושב.

ומינה

אתה למד:

לאו, מי אמרת: הזב

-

ולא אבן מנוגעת

.

הכא נמי אמר קרא

בזבה: "

אשר היא יושבת עליו

" -

היא, ולא דמה!