נדה 41b — התלמוד בעברית

[אבל]

ודם

עצמו יצא

דרך

ה

רחם

[והיינו שלא מדברת הסיפא בדם לידה עצמה, אלא כמו ברישא, בדם הקישוי שלפני לידה, היוצא דרך הרחם].

ואזדא רבי שמעון לטעמיה

, שדם קישוי של יולדת יוצא - דופן הוא כיולדת ולד בעלמא, וטהור.

ו

גם

רבנן

אזדו

לטעמייהו

שאינו דומה לדם לידה רגילה, ואותו לא טיהרה התורה.

מתקיף לה רב יוסף: חדא

, אם נחלקו בענין שיצא דם הקושי לפני הלידה,

היינו רישא,

ולמה הברייתא חוזרת על עצמה?

ועוד,

זה שנקטה הברייתא "דם היוצא

משם",

מ

מקום

ה

ולד משמע!

מאותו מקום שממנו יצא הולד, משם יצא הדם, ולא שיצא הולד דרך דופן, ואילו הדם יצא דרך הפרוזדור של הרחם

.

אלא, אמר רב יוסף

: סיפא איירי

כגון שיצא ולד ודם דרך דופן.

ובמקור

, האם

מקומו טמא

או טהור

קמיפלגי

[והיינו שנחלקו באופן שאין האשה נעשית נדה, כי ראיית דם דרך הדופן אינו עושה את האשה לנדה. ומותרת לבעלה ואינה טמאה שבעה ימים. אבל נחלקו האם הדם שנגע במקור נעשה בכל זאת לדם טמא, ומטמא את האשה בטומאת מגע, ואסורה לאכול בתרומה עד הערב].

מר

[רבנן]

סבר: מקור, מקומו טמא.

ולכן, על אף שדם זה אינו נחשב לדם קישוי מחד, ולא לראית דם נידה או זיבה מאידך, טמאה האשה משום נגיעתה בדם שנגע במקור, והדם חוזר ומטמא את האשה לפחות בטומאת מגע, ככל דם טמא.

ומר

[רבי שמעון]

סבר: מקור, מקומו טהור,

ולפיכך כשיוצא הדם דרך הדופן הרי הוא דם טהור, ואינו מטמא את האשה.

והוא הדין לרבי שמעון, אם יצא הדם מתוך קישוי מהרחם, גם הוא יהיה טהור, שהרי חשיב ליוצא דופן כלידה מעליא, ונמצא שהדם הוא דם קושי טהור.

אמר ריש לקיש: לדברי המטמא בדם

היוצא מהדופן, הרי הוא גם

מטמא באשה

בתורת ראיית נדה. לפי שסובר ריש לקיש דאליבא חכמים יציאת הדם דרך דופן הרי היא כאילו יצא דרך רחם, ואין טעמם של חכמים משום שמקור מקומו טמא. [והוא מעמיד את הברייתא כמו התירוץ של רבינא, ולא כמו רב יוסף].

לדברי המטהר בדם

היוצא מהדופן, הרי הוא גם

מטהר באשה,

שאינה נדה

.

ורבי יוחנן אמר: אף לדברי המטמא בדם

היוצא מהדופן,

מטהר

הוא

באשה

משום ראיית נדה. כי טומאת הדם היא רק משום שמקור מקומו טמא, ולא משום ראיית נידה.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין אשה טמאה

בנידה או בזיבה

עד שיצא מדוה

[דם נידות וזיבות]

דרך ערותה? שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה, וגלה את ערותה, את מקורה הערה", מלמד שאין אשה טמאה, עד שיצא מדוה דרך ערותה,

ולא דרך דופן.

אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: מקור שנעקר

ממנו חתיכת בשר,

ונפל

הבשר מהמקור

לארץ, טמאה

האשה שנפל ממנה.

שנאמר "יען השפך נחושתך ותגלי ערותך"

["נחושתך" משמעו שולי האשה, דהיינו מקורה, ומשמע שגם בשעה שחלק מהמקור ניתק ממקומו ונשפך החוצה הוא עדיין נקרא בשם "ערוה"].

למאי

טמאה האשה?

אילימא לטומאת שבעה,

שנחשבת יציאת חלק מהמקור כראיית נידה. לא יתכן. כי

"דם" אמר רחמנא

שמטמא בנדה,

ולא חתיכה

של בשר!?

אלא, לטומאת ערב,

שנטמאת האשה בעת שנגעה באותה חתיכה בעת יציאתה מגופה. וטומאה זאת היא ככל הנוגע בנדה, שטובל ונטהר בערב.

אמר רבי יוחנן: מקור

של אשה

שהזיע

[שזילף החוצה] דם לבן וצלול

כשתי טיפי מרגליות, טמאה

האשה

.

ומבארינן:

למאי

טמאה אותה אשה?

אילימא לטומאת שבעה

ככל נידה.

לא יתכן. כי הרי דם לבן וצלול אינו מטמא. לפי שרק

חמשה

מיני

דמים

אדומים

טמאין באשה, ותו לא.

ודם זה לבן וצלול הוא!?

אלא, לטומאת ערב,

ששתי הטיפין הלבנים נגעו במקור וחזרו ונגעו באשה וטמאוה בנגיעתם בה.

ודווקא תרתי

טיפי מטמאין בה,

אבל

אם יצאה רק

חדא

טיפה אינה מטמאה, כי

אימא

לא מהמקור עצמו הוא אלא

מעלמא,

מצידי המקור

אתיא,

והרי היא טהורה. אבל שתים ידעו חכמים כי מסתבר שיצא מהמקור.

שנינו במשנה:

כל הנשים מטמאין ב

יציאת הדם אל ה

בית החיצון.

שואלת הגמרא:

הי ניהו בית החיצון

!?

אמר ריש לקיש: כל שתינוקת יושבת

ובעת ישיבתה נפתח פתח רחמה במקצת,

ונראת.

אמר ליה רבי יוחנן

: מי קרינן ליה לדם הנמצא שם שהוא "בבשרה"? והרי

אותו מקום

שקטנה יושבת ונראית,

גלוי הוא

[שאין הוא נחשב כמגע "בית הסתרים"]

אצל

טומאת

שרץ!?

והיינו, שמגעו של שרץ מטמא את האדם רק אם נגע השרץ בחלק חיצוני וגלוי של הגוף ולא בחלק פנימי ונסתר. ואם נגע שרץ באותו מקום נחשב הדבר כאילו נגע במקום גלוי בגוף. ואם כן, אמאי בעינן לילפותא "בבשרה", שאפילו לא יצא הדם מהגוף אלא הרי הוא בבית החיצון שהיא טמאה? והרי לפי ריש לקיש מקום זה מחוץ לגוף לגמרי נחשב!?

אלא, אמר רבי יוחנן: עד בין השיניים

מיקרי בית החיצון. שהוא מקום תלתולי בשר הנמצאים במעבר שבין הרחם לצידו החיצוני של הגוף.

איבעיא להו

: מקום

בין השיניים

עצמו נחשב

כלפנים

[ואם נמצא שם הדם ולא יצא יותר הרי היא עדיין טהורה]

או

שהרי הוא

כלחוץ

, ומטמאה?

תא שמע: דתני רבי זכאי: עד בין השיניים

הרי זה כלחוץ וטמאה. אבל

בין השיניים עצמן

הרי זה

כלפנים

והיא טהורה.

במתניתא תנא

: איזהו בית החיצון שנטמאת ביציאת הדם אליו? זה

מקום דישה!

שואלת הגמרא:

מאי "מקום דישה"?

אמר רב יהודה: מקום שהשמש דש,

שמגיע אליו האבר בשעת תשמיש.

תנו רבנן "בבשרה" מלמד שמטמאה

הנדה

בפנים

בבית החיצון של הרחם,

כבחוץ

כאילו שכבר יצא הדם מחוץ לגופה לגמרי

.

ואין לי אלא נדה

שהפסוק בבשרה מדבר על נדה

, זבה מנין

שגם מטמאה בבית החיצון?

תלמוד לומר

"דם יהיה

זובה בבשרה".

פולטת שכבת זרע, מנין

שגם היא מטמאה טומאת ערב כשפולטת לבית החיצון, אף על פי שלא יצא מחוץ לגופה?

תלמוד לומר "יהיה

זובה בבשרה", כל שיהיה בבשרה, ואפילו פליטת שכבת זרע, מטמאה אפילו בעודו בבשרה.

ורבי שמעון אומר

: אין אשה מטמאה בבית החיצון עד שתצא שכבת הזרע של בועלה מחוץ לגופה, כי

דיה

שתהא האשה טמאה

כבועלה.

מה בועלה אינו מטמא

בטומאת קרי

עד שתצא טומאה,

שכבת זרעו,

לחוץ

[אך אם נעקרה ולא יצאה אינו מטמא],

אף היא,

האשה,

אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ.

ופרכינן:

ו

כי

סבר רבי שמעון

כי

דיה

לאשה להיטמאות

כבועלה,

ואין טומאתה חמורה ממנו?

והתניא

: אמרה תורה [ויקרא טו] "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע,

ורחצו במים, וטמאו עד הערב".

אמר רבי שמעון: וכי מה בא

פסוק

זה ללמדנו?

אם לענין נוגע בשכבת זרע

שטמא טומאת ערב,

הרי כבר נאמר למטה,

בפרשת אמור,

"או איש

אשר תצא ממנו שכבת זרע", ודרשינן מיניה שהנוגע בשכבת זרע טמא.

אלא,

לא בא הפסוק להשמיענו אלא על טומאת האשה הנבעלת, שעל אף שלא נגעה בה שכבת זרע בחלק החיצוני של גופה אלא רק בתוך גופה בשעה שנבעלה, הרי היא טמאה. וצריך פסוק לחדש נגיעה כזאת,

מפני שטומאת בית הסתרים היא, וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזרת הכתוב הוא

באשה הנבעלת שטומאת בית הסתרים תטמא אותה.

ומוכח, כי אליבא דרבי שמעון טומאת האשה חמורה מבועלה, שרק היא נטמאת במגע בית הסתרים, ולא אמרינן "דיה שתטמא כבועלה"!?

ומתרצת הגמרא:

לא קשיא. כאן במשמשת

, מצינו שחמורה מבועלה, מגזירת הכתוב.

כאן בפולטת

שכבת זרע, דיה שתטמא כבועלה, שלא חידש לן כאן הכתוב שתהיה חמורה מבועלה.

ושואלת הגמרא:

פולטת

שכבת זרע, כיצד יתכן שלא תטמא עד שתצא שכבת הזרע מגופה? והרי

תיפוק ליה

שהיא טמאה משום

דהא שימשה

ונטמאה בבעילתה, מגזירת הכתוב!?

ומתרצת הגמרא: כאן מדובר

בשטבלה לשימושה,

וטהרה בערב, ולאחר מכן אינה נטמאת בפליטת שכבת הזרע עד שתצא מגופה, שלא תהיה חמורה מבועלה.

ומקשה הגמרא:

למימרא, דמשמשת, בטומאת ערב סגי לה,

שטובלת למחרת תשמישה, ונטהרת. ורק לאחר מכן נטמאת בפליטת שכבת הזרע.

והא אמר רבא: משמשת, כל שלשה ימים

לאחר שימושה

אסורה לאכול בתרומה

מחמת

שאי אפשר לה שלא תפלוט.

ולאחר שלשה ימים אינה נטמאת בפליטה משום שכעבור ג' ימים שכבת זרע מסרחת ואינה מטמאת.

ונמצא, שלא יתכן שתטבול ותטהר משימושה, ורק לאחר מכן תטמא בפליטתה. וחוזרת הקושיה, היכן נאמר דינו של רבי שמעון שפולטת דיה כבועלה?

ומתרצת הגמרא:

הכא,

דינו של רבי שמעון שאין האשה נטמאת מפליטת שכבת זרע עד שיצא מגופה,

במאי עסקינן, שהטבילוה

לאחר ששימשה כשהיא

במטה,

וכיון שלא ירדה מהמטה ונטהרה בטבילה בהיותה שוכבת עליה, הרי היא מותרת לאכול בתרומה. ולא חיישינן שפלטה ונטמאה. ובכהאי גונא קאי דיניה דרבי שמעון, שאם נטהרה ולא פלטה אינה מטמאת אלא רק כשתצא הפליטה מחוץ לגופה.

אלא, שאם נאמר שבהיותה במיטה לא חיישינן לפליטה, אך מיד כשהיא יורדת מהמטה יש לחוש שתפלוט, תיקשי לאידך גיסא:

מכלל, דכי קאמר רבא

שיש לחוש לפליטה כל שלשה ימים, איירי

דאזלה איהי בכרעה,

שירדה מהמיטה לאחר שימושה,

וטבלה.

ואם כן תיקשי, מדוע מטמאים אותה בודאי ולא מעמידים אותה בחזקת טהרה? והרי יש לנו לתלות ולומר,

דילמא בהדי דקאזלה

לטבול,

שדיתא,

יצאה ממנה כל השכבת זרע קודם טבילה, ומשטבלה להטהר משימושה, שוב לא פלטה?