נדה 3a — התלמוד בעברית

ושניהם,

תנא קמא ורבי שמעון,

לא למדוה

לדין המקוה

אלא מסוטה

:

רבנן סברי

שהטהרות טמאות בודאי,

כי

, כמו ב

סוטה

:

מה סוטה ספק היא,

שהרי לא ראינוה שזינתה,

ועשאוה כודאי

, שאסורה לבעלה באיסור ודאי ומוחלט, שגם אם לא זינתה היא אסורה לו עד שתשתה מי סוטה.

הכא נמי

במקוה, למרות שטהרת הכלים הנטבלים בו הוא

ספק

-

עשאוה

לתרומה שנגעה בכלים

כודאי,

ושורפים אותה כדין תרומה שנטמאה בודאי.

והוינן בה:

אי מסוטה

למדו חכמים -

אימא

הכי, שדין הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו במקוה הזאת הוא

כי

[כמו]

סוטה

בצורה הזאת:

מה סוטה

שהתעורר לנו ספק אודותיה כשהיתה

ברשות הרבים

ספיקה

טהור,

שלא נאסרת כלל מספק, אלא היא נשארת בחזקת כשרות לבעלה.

הכי נמי

במקוה, אם הוא היה

ברשות הרבים

היה צריך להיות ספיקו

טהור!?

ודחינן:

הכי השתא!?

מהו הדמיון!?

התם,

בסוטה, כל איסורה -

משום סתירה הוא

. שכך היא גזירת הכתוב שאם קינא לה בעלה ונסתרה הרי היא נאסרת לבעלה בודאי.

וסתירה ברשות הרבים ליכא,

שאין רשות הרבים נחשבת "מקום סתירה", ולפיכך היא טהורה ברשות הרבים .

אבל

הכא,

במקוה, מה שפסקנו שהטהרות הן טמאות הוא

משום

שהמקוה

חסר הוא,

ואם כן -

מה לי חסר ברשות הרבים, ומה לי חסר ברשות היחיד!?

וכי תימא

דבכל אופן יש להקשות:

הא כל ספק טומאה ברשות הרבים

ילפינן לה מדין סוטה שספיקו

טהור

. וגם כאן, במקוה, הרי מידי ספק טומאה הוא לא יצא, ובמה שונה דין מקוה שחסר מדין כל הספיקות, שאם אירעו ברשות הרבים ספיקן טהור!?

ומתרצינן: כאן במקוה שחסר,

כיון דאיכא תרתי לריעותא,

חזקת הטומאה של הכלים, וחסרון המקוה -

כודאי טומאה דמי!

והיינו, שרק בספק טומאה ברשות הרבים למדנו לטהר, ולא כאשר אנו מתייחסים לענין כ"ודאי טומאה", משום דהוי תרתי לריעותא.

ועתה, לאחר שהתבארו דברי חכמים שמטמאים בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים משום שמתייחסים לתרתי לריעותא כודאי, מבארת הגמרא את סברתו של רבי שמעון שמטהר לגמרי ברשות הרבים ו"תולה" ברשות היחיד:

ו

גם

רבי שמעון סבר

שדין המקוה הוא

כי סוטה

. אלא שלמד מסוטה באופן אחר:

מה סוטה

כשהתעורר הספק אודותיה

ברשות הרבים

ספיקה

טהור, הכא נמי

במקוה, אם אירע הספק במקוה שהוא

ברשות הרבים

ספיקו

טהור

.

והיינו, שחולק רבי שמעון על מה שמתייחסים חכמים לתרתי לריעותא כאל ודאי טומאה, וסובר שעדיין מכלל ספק לא יצאה. הילכך, יש לנו ללמוד מסוטה, ככל ספק טומאה, שברשות הרבים ספיקו טהור.

אלא, מעתה, שרבי שמעון סובר שדין מקוה שחסר הוא ככל ספק טומאה שלומדים את דיניו מסוטה, תיקשי:

אי מסוטה

ילפינן למקוה שחסר,

אימא

שדינו של המקוה

כי סוטה

לכל דבריו -

מה סוטה

אם אירע הספק כשהסתתרה

ברשות היחיד

הרי היחס אל טומאתה הוא כמי שהיא

טמאה ודאי, הכא נמי

אם אירע שהיה המקוה החסר

ברשות היחיד

היו הטהרות שנעשו בכלים שהוטבלו באותה מקוה צריכים להיות בחזקת

טמאה ודאי,

ואמאי אמר רבי שמעון שהרי הם בחזקת טומאת ספק, ואם היו תרומה לא אוכלים אותה ולא שורפים אותה!? ודחינן:

הכי השתא!?

מהו הדמיון בין מקוה שחסר ברשות היחיד לבין אשה שנסתתרה ברשות היחיד!?

התם,

בסוטה, שמטמאים אותה ברשות היחיד בטומאת ודאי, זה מחמת ש

"יש רגליים לדבר",

["סימן טומאה" - לשון רש"י],

שהרי קינא לה,

התרה בה שלא תסתתר עם האיש הזה,

ונסתרה

עמו, ומכח הקינוי והסתירה היא נאסרת באיסור ודאי.

אבל,

הכא,

במקוה שחסר,

מאי "רגליים לדבר" איכא!?

ולכן אין מטמאין את הטהרות בטומאת ודאי, אלא תולין אותן מספק .

ומכאן אנו למדים שבכל ספק טומאה ברשות היחיד חולק רבי שמעון על חכמים, וסובר שאין מטמאין בודאי אלא רק תולין מספק. ואפילו במקום שיש תרתי לריעותא. כי אין זה ודאי טמא אלא רק ספק טמא. ואם כן, הוא הדין בכל הספיקות שיש בהם מצב של תרתי לריעותא חולק רבי שמעון וסובר שעדיין יש להתייחס אל המצב כאל ספק ולא כודאי .

ולכן, גם בחבית של יין שהחמיצה, שיש בה תרתי לריעותא, חזקת הטבל, והחומץ שלפנינו, אין אנו מתייחסים אליה למפרע כאל ודאי טבל אלא כאל ספק.

ואי בעית אימא

לא מסוטה למדוה חכמים לדין המקוה!

כי אם למדים מסוטה יש לטהר את המקוה ברשות הרבים, לפי שגם חכמים סוברים שתרתי לריעותא אינו יוצר מצב ודאי, ומספק צריך לטהר, כמו בסוטה. [ומה שאמרו חכמים שהטובל במקוה שנמצא חסר ברשות היחיד ודאי טמא - הוא משום חזקת הטמא שטובל, וכפי שיבואר לקמן בהמשך].

שחכמים סוברים כי מה שאפשר ללמוד מסוטה הוא רק דינו של ספק שאירע בשעת הנגיעה, ביחס להתטמאות הדבר, וכמו בסוטה שהנידון הוא התטמאותה של הסוטה, ולא בספק שאירע בשעת הטבילה במקוה, שהוא ביחס להתטהרות הדבר הנטבל מטומאתו .

אלא, שמעתה, שטעמם של חכמים הוא משום שלא למדים ספק בהתטהרות מספק בהתטמאות הסוטה - מאי טעמא דרבי שמעון דמטהר ברשות הרבים? ואמרינן:

היינו טעמא דרבי שמעון: גמר "סוף טומאה",

ספק בטהרה, בשעת הטבילה,

מ"תחלת טומאה",

מספק טומאה בשעת הנגיעה, [שאותו אפשר ללמוד גם לפי חכמים מסוטה].

מה "תחלת טומאה",

כשאירע

ספק

אם

נגע, ספק לא נגע

בדבר טמא

ברשות הרבים,

הרי הוא

טהור

, שדין זה אפשר ללמוד מסוטה שהספק בה "אם נגע אם לא נגע",

אף "סוף טומאה",

כשהיה ה

ספק

אם

טבל, ספק לא טבל

-

ברשות הרבים

ספיקו

טהור! ורבנן,

החולקים על רבי שמעון אמרי:

הכי השתא!?

כיצד ניתן לדמות את הספק בטבילה לספק בנגיעה!?

והרי

התם,

בספק נגיעה,

גברא

שאתה מסתפק אם נגע בדבר טמא -

בחזקת טהרה קאי,

ולכן,

מספקא לא מחתינן ליה

[אין מורידין אותו]

לטומאה.

אבל

הכא,

בטובל במקוה שחסר ויש לנו ספק אם נטהר בטבילה זו, הרי

גברא

-

בחזקת טומאה קאי

. ואם כן,

מספקא לא מפקינן ליה מטומאתו

.

ועכשו, לאחר החילוק בין דין האשה שראתה דם, שלדברי שמאי אין חוששין לה לטמאותה למפרע משום שיש לה חזקת טהרה, לבין מקוה שחסר, שחוששין לטהרות למפרע משום חזקת הטומאה של הטהרות, פרכינן שוב לשמאי:

ומאי שנא

דין האשה שראתה דם, שאין חוששין לטמאות את הטהרות שנגעה בהם למפרע,

מ

דין

מבוי

-

דתנן: השרץ שנמצא במבוי

-

מטמא למפרע

את כל הטהרות שנעשו באותו המבוי,

עד שיאמר

אדם: "

בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ!

",

או עד שעת הכיבוד

שכיבדו את אותו מבוי. אבל הטהרות שנעשו בו למפרע עד אז הרי הן טמאות, עד שעת הכיבוד ואילך. ומאי שנא מנידה, שלא חיישינן בה למפרע?

ומשנינן:

התם,

במבוי

נמי

דינו הוא כמו במקוה,

כיון דאיכא שרצים

ד

מבוי גופיה, ו

איכא, בנוסף,

שרצים דאתו מעלמא

-

כתרתי לריעותא דמי!

ויש להתייחס אל הטהרות שנעשו במבוי כודאי טמאות, ולכן לא מתחשבים בחזקת הטהרה של הטהרות, ומטמאין אותן למפרע. אבל באשה, שאין בה תרתי לריעותא, מעמידים אותה על חזקתה .

ב. ועתה מבארת הגמרא טעם שני מדוע סבור שמאי שאין לגזור על נידה טומאה למפרע, מחמת סיבה אחרת:

ואיבעית אימא: היינו טעמא דשמאי

דאינו חושש שמא ראתה דם למפרע,

הואיל ואשה

שיוצא ממנה דם -

מרגשת בעצמה

בשעת יציאת הדם.

ואשה זאת, שלא הרגישה קודם מציאת הדם, יכולה לסמוך על חוסר ההרגשה, ולתלות שודאי יצא הדם עתה בשעה שבדקה עצמה ב"עד" .

והלל,

שאינו מסתמך על חוסר ההרגשה - מאי טעמיה?

ומבארינן: יש לחוש שיצא הדם למפרע בהרגשה, מבלי שתשים לב להרגשה זו, משום ש

כסבורה,

בשעה שהרגישה, שאין זו הרגשה של יציאת הדם, אלא

הרגשת מי רגלים היא.

והשתא פרכינן:

ולשמאי,

המסתמך על חוסר ההרגשה -

האיכא

יציאת הדם בשעה שהיא

ישנה,

ואינה חשה בהרגשה באותה שעה, ואם כן כיצד אפשר להסתמך על כך שהיא לא הרגישה עד עתה? ומתרצינן: אפילו אשה

ישנה נמי

מרגישה ביציאת הדם, כי

אגב צערה

בשעת יציאת הדם

מיתערא,

הרי היא מתעוררת משנתה, ומרגישה ביציאת הדם,

מידי דהוה אהרגשת מי רגלים,

שהיא חשה ביציאתם ומתעוררת משנתה.

ופרכינן לשמאי: כיצד אמר כל הנשים דיין שעתן?

והאיכא

אשה

שוטה,

שאינה מבינה להרגיש ביציאת הדם, ומדוע אין לחוש כשראתה דם שמא יצא ממנה למפרע בהרגשה, אלא שהיא אינה מבחינה בה!?

ומשנינן:

מודה שמאי בשוטה

שיש לחוש לטמאותה למפרע .

ופרכינן:

הא "כל הנשים

דיין שעתן"

קתני,

בלא יוצא מן הכלל!?

ומשנינן: כוונת שמאי היא לומר - "

כל הנשים הפקחות

" בלבד.

ופרכינן:

וליתני

שמאי:

"נשים

דיין שעתן" בלבד, ואמאי תני כל הנשים?

ומשנינן: כוונתו של שמאי באומרו "כל הנשים" היא -

לאפוקי מדרבי אליעזר!

דאמר רבי אליעזר

: רק

ארבע נשים

שהן "מסולקות דמים" דיין שעתן,

ותו לא!

קא משמע לן

שמאי כי לא רק נשים שהן מסולקות דמים, אלא

כל הנשים

הפקחות דיין שעתן.

והוינן בדברי שמאי:

והאיכא

ראיית

כתמים,

שמוצאת את הדם על גופה או על בגדה, דקיימא לן במתניתין לקמן שמטמאים אותה למפרע, עד שתדע שהיה הבגד בדוק, על אף שלא הרגישה ביציאת הדם!

ואם כן, וכי

לימא תנן

לקמן למשנת

כתמים,

שמטמאים למפרע,

דלא כשמאי!?

שהרי לשמאי, המסתמך על חוסר ההרגשה - בכתמים אין לטמאותה כלל, כי אפשר להסתמך על חוסר ההרגשה, ולומר שכתם זה לא בא מגופה אלא מעלמא!?

אמר אביי: מודה שמאי בכתמים

שיש לטמאותה, על אף שלא הרגישה, ואפילו למפרע!

ומבארינן: אשה זו אינה יכולה לתלות את הדם שמצאה בכל סיבה שהיא, ולכן לא איכפת לן בכך שלא הרגישה, אלא אמרינן שבהכרח דם זה בא מגופה. וכיון שאין אנו יודעים מתי הוא יצא מגופה, שהרי גילתה את הכתם לאחר שיצא הדם, מטמאים אותה למפרע.

והכי אמרינן:

מאי טעמא

מודה שמאי בכתם שמטמא למפרע? שהרי אשה זו,

ב

דם

צפור

ידוע לנו שהיא

לא נתעסקה

, ולכן אי אפשר לתלות את הכתם בדם ציפור שהתעסקה בו.

וכמו כן

בשוק של טבחים לא עברה,

שנוכל לתלות את הדם בכך, ואם כן -

האי

כתם

הדם מהיכא אתי!?

בהכרח, שהוא מגופה, והיא טמאה למפרע, עד שעת הכיבוס, או עד שעת בדיקת הבגד הקודמת.

ג. ועתה מבארת הגמרא טעם שלישי לדברי שמאי:

איבעית אימא, היינו טעמא דשמאי

דכל הנשים דיין שעתן,

דאם איתא דהוי דם

-

מעיקרא הוי אתי,

שדרך הדם לצאת מיד ולא להשתהות בבית החיצון!

והלל,

חולק וסובר שיש לחוש שמא

כותלי בית הרחם העמידוהו

לדם לפני שיצא החוצה.

ושמאי

חולק, וסובר כי

כותלי בית הרחם לא מוקמי דם!

והוינן בדברי שמאי: אשה שהיא

משמשת במוך

, שממלאת את אותו המקום במוך כדי למנוע הריון, לשמאי -

מאי איכא למימר?

אמאי אינה מטמאת למפרע, דהא הכא איכא למיחש שהמוך שנתנה באותו מקום עיכב את יציאת הדם החוצה!?

אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך

שאכן היא מטמאת למפרע!

רבא אמר: משמשת במוך נמי

דיה שעתה. משום ש

אגב זיעה

-

מכויץ כויץ,

ויש מקום לדם לצאת, ומדלא יצא קודם לכן מוכח שרק עכשו הוא יצא.

ומודה רבא במוך דחוק,

שאין הדם יכול לצאת כלל, שמטמאה לשמאי למפרע.

והוינן בה:

ומאי איכא בין הני

תרי

לישני

האחרונים דמתרצינן לשמאי,

להאיך לישנא

הראשונה, שמתרצינן את טעמו של שמאי משום העמד אשה על חזקתה.