נדה 33a — התלמוד בעברית

אילימא "תחתיו

-

דזב",

שנוגע במדרסו של הזב?

לא יתכן לומר כן. כי דין זה - מהכתוב [שם ה]

"ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא!?

אלא,

שכוונת הכתוב על

הנוגע בכל אשר יהיה הזב

-

תחתיו

.

ומאי ניהו

שיהיה "הזב תחתיו" -

"עליונו של זב"!

שבא הכתוב לחלק ולומר שרק מה שמתחת לזב [כמו: משכב, מושב מדרס] מטמא טומאה חמורה של אדם וכלים ולא מה שמעל הזב, שמטמא רק אוכלים ומשקים. ובכך

נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך

-

שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין!

שואלת הגמרא:

אימר, נתקו הכתוב

לעליונו של זב

מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים

שעליו בלבד.

אבל אדם

עצמו,

או בגדים

עצמם שנגעו בעליונו של זב

ליטמא!?

מבארת הגמרא:

אמר קרא

[שם י] "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו

יטמא"

-

טומאה קלה משמע!

ומוסיפה הגמרא לבאר:

ותחתונו של בועל נדה

-

מנלן

שאינו מטמא אלא טומאה קלה?

דתניא

: נאמר בטומאת בועל נדה [שם כד] "ואם שכב ישכב איש אותה,

ותהי נדתה עליו,

וטמא שבעת ימים".

יכול יעלה לרגלה,

שטומאתו של הבועל תהיה כמידת טומאתה, שאם בא עליה ביום הששי לנדתה יטבול בליל המחרת ויטהר כמותה?

תלמוד לומר

"

וטמא שבעת ימים

", שחייב למנות שבעת ימים מזמן בעילתו, ואפילו בא עליה ביום השביעי, ואין ספירתה מועילה לו .

ו

מבארת הגמרא: אם כן

מה תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו",

שלכאורה משמעותו שדינו כדינה?

שיכול, לא יטמא

בועל נדה

אדם וכלי חרס

.

תלמוד לומר "ותהי נדתה עליו"

-

מה היא,

שהיא נדה,

מטמאה אדם

וכלי חרס

,

אף הוא,

בועל הנדה,

מטמא אדם וכלי חרס.

וממשיכה הברייתא:

אי מה היא,

הנדה,

עושה

טומאת

משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים

שעליו,

אף הוא,

הבועל,

עושה

טומאת

משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים

שעליו?

תלמוד לומר

בסוף הפסוק:

"וכל המשכב אשר ישכב עליו

[בועל הנדה]

יטמא!"

שאין תלמוד לומר

[שאין צורך לומר] את התיבות "

וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא

", שהרי כבר נאמר "ותהי נדתה עליו", שטומאתו כטומאתה, ובה הרי נאמר מפורש שמשכבה מטמא אדם ובגדים, ונמצא שפסוק מיותר זה בא ללמדנו -

ומה תלמוד לומר "וכל המשכב אשר

ישכב עליו יטמא" -

נתקו הכתוב

לבועל הנדה

מטומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה!

לומר לך: שאינו מטמא

משכבו של בועל נדה

אלא אוכלין ומשקין

בלבד!

פריך רב אחאי: אימא נתקו הכתוב

למשכבו של בועל נדה

מטומאה חמורה

מלטמא אדם לטמא את בגדים שעליו,

והביאו לידי טומאה קלה, דלא ליטמא אדם לטמויי בג דים

.

אבל אדם ובגדים

עצמם כשנוגעים במשכב בועל הנדה -

ליטמאו!?

ומנלן לנתקו לטומאה קלה לגמרי, שאין משכבו מטמא כלל את האדם והכלים שנוגעים בו אלא רק אוכלין.

אמר רב אסי

: ניתוק זה נלמד ממשמעות הכתוב "וכל המשכב אשר ישכב עליו

יטמא

" -

טומאה קלה משמע!

ועדיין מקשה הגמרא:

ואימא.

"ותהי נדתה עליו"

-

כלל

[שהבועל נדה הרי הוא כנדה עצמה, ומטמא הכל].

"וכל המשכב"

-

פרט

[שרק משכבו טמא ותו לא].

וכשלפנינו

"כלל ופרט"

דרשינן -

אין בכלל אלא מה שבפרט!

ונמצא - שרק

משכב ומושב

-

אין! מידי אחריני

-

לא!?

ונלמד מכך שבועל נדה יטמא רק את משכבו ומושבו, ולא אדם וכלים שנוגע בהם.

אמר אביי

: כיון שנאמר בבועל נדה [שם כד] - "ואם שכב ישכב איש אתה, ותהי נדתה עליו, וטמא שבעת ימים. וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", הרי "

וטמא שבעת ימים

"

מפסיק הענין

בין הכלל "ותהי נדתה עליו" ובין הפרט "וכל המשכב"!

ולפיכך -

הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה

-

אין דנין אותו בכלל ופרט!

רבא אמר: לעולם דנין

כלל ופרט גם אם הם מרוחקין. אבל פסוק זה אינו נדרש בכלל ופרט היות "וכל המשכב" אינו פרט אלא כלל, כי

"וכל"

-

ריבויא הוא!

מתקיף לה רבי יעקב

-

אימא

: כיון שנאמר בו "ותהי נדתה עליו"

\- יהיה דין בועלה

כהיא,

אלא שנלמד ממנה להיפך:

מה היא, לא חלקת בה בין מגעה למשכבה

-

לטמא אדם ולטמא בגדים

שעליו

לחומרא!

אף הוא, לא תחלוק בין מגעו למשכבו

-

לטמא אדם ולטמא בגדים

שעליו

לקולא!

והיינו: כשם שמשכבו של בועל נדה התמעט לגמרי מלטמא אדם וכלים, כן מגעו של בועל נדה יתמעט מלטמא אדם ובגדים, ויטמא רק אוכלין ומשקין.

אמר רבא

: "ותהי נדתה

עליו

" כתיב -

להטעינו

[להחמיר עליו]

משמע!

ולכן אין להשוות את טומאת מגעו של בועל נדה למשכבו, על אף ההיקש בין הבועל לנדה, ומטמא אדם וכלים .

שנינו במשנה: והכותים מטמאים

מפני שהן בועלי נדות

.

תמהה הגמרא:

אטו כולהו

כותים

בועלי נדות נינהו

, והרי ודאי יש פנויים שאינם בועלים כלל?

מבארת הגמרא:

אמר רבי יצחק מגדלאה

-

בנשואות שנו!

אכן, טומאה זו נגזרה רק על כותים נשואים שהם בועלי נידות נשואות.

שנינו במשנה:

והן יושבות על כל דם

ודם.

תניא: אמר רבי מאיר: אם

אכן

הן

היו

יושבות על כל דם ודם

בין טמא ובין טהור שבעה ימים חדשים,

תקנה גדולה היא להן!

שהרי בכך היו נוהגות חומרא גדולה בעצמן.

אלא,

קלקלתן היא, בכך

שרואות דם אדום, ומשלימות אותו לדם ירוק,

שאם הן רואות חמשה ימים דם ירוק, [שבאמת הוא טהור ] ולאחריהם יומיים דם אדום, שהוא טמא, אין הן מתחילות למנות את שבעת ימי הנידות כראוי, דהיינו מתחילת ראיית הדם האדום, אלא מצרפות אותו לראית הדם הירוק כי מתייחסות גם אליו כדם טמא, וטובלות בסוף שבעה לדם ירוק אף שעדיין הן בתוך שבעה לדם האדום.

דבר אחר

. קלקלתן היא:

יום שפוסקת בו,

שכאשר היא רואה דם בימי הזיבה, [דהיינו שרואה שלשה ימים רצופים אחר שבעת ימי נדה] אם פוסקת לראות באמצע היום - היא

סופרתו למנין שבעה

. שהיא מצרפת את מקצת היום הטהור [לאחר שפסקה לראות] למנין שבעת הנקיים ואינה סופרת ז' ימים שלמים כדין.

מתקיף ליה רמי בר חמא: ותספרנו

[מדוע אכן לא תספור את מקצת היום הראשון למנין שבעה]?

ואנן נמי

[ולא רק הכותים] -

נספריה!? ד

הא

קיימא לן

-

מקצת היום ככולו!?

אמר רבא: אם כן

, שדי למנות מקצת יום נקי למנין שבעת הימים הנקיים,

שכבת זרע דסתר בזיבה

-

היכי משכחת לה? והא מקצת היום ככולו!

והיינו: שהרי לעיל [כב א] דרשו מהפסוק "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע" שזב הרואה קרי סותר את אותו היום שראה בו, וממשיך למנות ביום שלאחריו לפי סדר מנינו. ואם נאמר שמקצת היום בנקיות מאפשרת למנות את היום הזה ולצרפו למנין שבעה נקיים, למה לא נצרף את מקצת היום שנותר נקי לאחר ראיית הקרי, ולא יסתור את יום ראייתו ממנין הימים?

ומיישבת הגמרא שאין סתירה מדרשה זו לטענתו של רמי בר חמא: כי

אי דחזאי

הזב את הקרי

בפלגא דיומא, הכי נמי

שיהא יכול לצרף את מקצת היום שנשאר ולא יסתר יומו. ואילו

הכא,

בדרשה לעיל שסותר יומו,

במאי עסקינן, דחזאי

הזב את הקרי

סמוך לשקיעת החמה,

ולא נשאר אפילו מקצת היום לאחריו!

ותמהה הגמרא:

ו

כי

ליקום

רמי בר חמא

ולימא ליה לקרא

שסותר יומו -

כי כתיבא

קרא באופן כה דחוק, שדוקא

סמוך לשקיעת החמה כתיבא

קרא!?

משיבה הגמרא, כדי להסביר את התקפתו של רמי בר חמא:

אין,

אכן הפסוק נסוב רק על אופן דחוק שכזה, והתמיהה אינה על רמי בר חמא, אלא -

על כרחך שבקיה לקרא

, נשאירנו לפסוק בדוחקו, משום

דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה,

שהרי מכח הקושיה שמקצת היום ככולו, כאילו הפסוק עצמו מכריח אותנו להעמידו בדוחק זה, שמדובר בו דוקא בראה קרי סמוך לשקיעת החמה, ואז סותר יומו, אך אם אחר הראיה נשאר חלק מן היום נקי, יוכל למנותו.

ולכן טען רמי בר חמא שאין לומר שטעם איסור הכותים הוא משום שמצטרפות מקצת היום למנין שבעה נקיים כי בכך הן עושות כדין .

בעי רמי בר חמא

: אשה ששימשה עם בעלה ולאחר זמן פלטה את שכבת הזרע הרי היא טמאה כטומאת קרי. ויש להסתפק:

פולטת שכבת זרע

-

מהו שתסתור בזיבה?

אם שימשה [באיסור] בשעת זיבתה, וכשנגמרה הזיבה היא התחילה למנות שבעה נקיים, ובאמצע ימי הנקיות היא פלטה את שכבת הזרע של בועלה, האם פליטת הזרע [שמטמאת אותה] סותרת את ימי הנקיות או לאו? וצדדי הספק הם:

האם טומאת פולטת שכבת זרע היא משום דאמרינן -

רואה היתה, ו

לפיכך גם באופן זה

סותרת!

כי ראיית שכבת הזרע מקלקלת את נקיות הימים.