נדה 31a — התלמוד בעברית

אמר רבי

אלעזר: מאי קרא

דמשביעין אותו ביום הלידה - שנאמר "

ממעי אמי

-

אתה גוזי!

"

ומסבירה הגמרא:

מאי משמע דהאי "גוזי" לישנא דאשתבועי הוא, דכתיב

-

"גזי נזרך והשליכי"

כלומר קיימו השבועה שנשבעתם בשעת הלידה, והשליכו המעשים הרעים שבהם עברתם עליה .

אמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו

-

לאגוז מונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו, שוקע לכאן ולכאן.

תנו רבנן: שלשה חדשים הראשונים

-

ולד דר במדור התחתון

שברחם.

שלשה חדשים אמצעיים

-

ולד

עולה כלפי מעלה ו

דר במדור האמצעי. שלשה חדשים אחרונים

-

ולד דר במדור העליון.

וכיון שהגיע זמנו לצאת

-

מתהפך ויוצא!

וזהו "חבלי

-

אשה"

שקשה לה ההתהפכות מלמעלה למטה.

ומוסיפה הגמרא:

והיינו דתניא: חבלי

לידה

של

יולדת

נקבה מרובין משל

יולדת

זכר!

שהתהפכות הנקבה קשה מהתהפכות הזכר, וכפי שיבואר בסמוך.

ומביאה הגמרא מקור לברייתא הראשונה:

ואמר רבי אלעזר, מאי קרא

-

"אשר עשיתי בסתר, רקמתי בתחתיות ארץ".

"דרתי

בתחתיות ארץ

" לא נאמר, אלא

"

רקמתי

"

,

שההתרקמות, שהיא היצירה הראשונה, נעשתה במדור התחתון, ואלו "הדיור", בהמשך, היה במדור האמצעי והעליון.

ומסבירה הגמרא את הברייתא הנוספת:

מאי שנא חבלי נקבה מרובין משל זכר?

משום ש

זה בא כדרך תשמישו, וזה בא כדרך תשמישו.

שהזכר, בשעת תשמיש פניו מופנות כלפי מטה, והנקבה כלפי מעלה. ובשעה שנולדים הם יוצאים כדרך תשמישן, הזכר כשפניו מופנות למטה, והנקבה כשפניה מופנות למעלה. וכיון שבזמן העיבור מכופף העובר את ראשו כלפי מטה בין ברכיו, הרי בצאתו יש הבדל בין זכר לנקבה, כי

זו,

הנקבה,

הופכת פניה

שהיו כלפי ברכיה, למטה, לכוון למעלה. [אבל],

וזה,

הזכר

אין הופך פניו,

כי דרכו לצאת כשפניו למטה, והתהפכות הפנים הזאת היא הגורמת שחבלי הנקבה יהיו מרובים משל הזכר.

תנו רבנן

:

שלשה חדשים הראשונים

-

תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד.

שלשה חדשים

אמצעיים

תשמיש

קשה לאשה ויפה לולד.

שלשה חדשים

אחרונים

תשמיש

יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז!

תנא: המשמש מטתו ליום תשעים

-

כאלו שופך דמים.

שכיון שלשליש ימיו של העובר מתהוית חיותו, התשמיש סכנה היא לו במועד הזה.

והוינן בה:

מנא ידע

מתי הוא יום התשעים כדי שיזהר מתשמיש?

ומשנינן:

אלא אמר אביי

-

משמש והולך,

בלי לדעת מתי הוא אותו היום

ושומר פתאים ה'!

תנו רבנן: שלשה שותפים יש באדם

-

הקב"ה, אביו, ואמו.

אביו

-

מזריע הלובן, שממנו: עצמות וגידים וצפרניים ומוח שבראשו ולובן שבעין.

אמו

-

מזרעת אודם, שממנו: עור ובשר, ושערות, ושחור שבעין.

והקב"ה

-

נותן בו: רוח ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ודעת בינה והשכל.

וכיון שהגיע זמנו להפטר מהעולם

-

הקב"ה נוטל חלקו

.

וחלק אביו ואמו

-

מניח לפניהם!

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי

-

פוץ מלחא, ושדי בשרא לכלבא!

שכאשר משליכים את המלח מן הבשר אינו ראוי יותר לאכילת אדם אלא לכלבים בלבד. וכמו כן נשמת האדם כלפי הגוף, אם ניטלת הנשמה - מסריח הגוף.

דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב

"

עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר

".

בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם: נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה

-

ספק משתמר ספק אינו משתמר! ואלו הקב"ה צר העובר במעי אשה פתוחה, ופיה למטה

-

ומשתמר!

דבר אחר: אדם: נותן חפציו לכף מאזניים

-

כל זמן שמכביד, יורד למטה. ואילו הקב"ה: כל זמן שמכביד הולד

-

עולה למעלה,

וכנאמר לעיל שבתחילה דר במדור תחתון ואח"כ עולה לעליון!

דרש רבי יוסי הגלילי: מאי דכתיב "אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאד"

287 . בא וראה

-

שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם: אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחת ואחת עולה במינו

ואין מתערבים הזרעונים זה בזה!

ואלו הקב"ה: צר העובר במעי אשה, וכולם עולים למין אחד

שמזרע האב ומזרע האם נוצרת בריה אחת.

דבר אחר: צבע נותן סמנין

שונים

ליורה

-

כולן עולין לצבע אחד!

שמתערבים הצבעים ונוצר ביורה צבע אחד בלבד, ואין אפשרות לצבוע מתוך יורה אחת מספר צבעים.

ואלו הקב"ה, צר העובר במעי אשה

-

כל אחת ואחת

ממרכיבי העובר

עולה למינו!

לובן מהאיש, שחור מן האשה .

דרש רב יוסף: מאי דכתיב "אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני" במה הכתוב מדבר

-

בשני בני אדם שיצאו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהן

ולא היה יכול לצאת.

התחיל מחרף ומגדף. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, התחיל מודה ומשבח. לכך נאמר

-

"ישוב אפך, ותנחמני!"

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "עושה נפלאות לבדו, וברוך שם כבודו לעולם"

-

אפילו בעל הנס

-

אינו מכיר בנסו!

דריש רבי חנינא בר פפא: מאי דכתיב, "ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנת" מלמד שלא נוצר אדם מכל הטפה

של הזרע,

אלא

רק

מן הברור שבה.

תנא דבי רבי ישמעאל: משל לאדם

שזורה

בבית הגרנות, נוטל את האוכל ומניח את הפסולת! כדרבי אבהו: דרבי אבהו רמי

קראי אהדדי

\-

כתיב "ותזרני חיל",

לשון זירוי וחסרון,

וכתיב "האל המאזרני חיל",

לשון חגירת כח?

אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע זירתני

ויצרת אותי מהחלק הטוב שבטיפה,

ו

אח"כ

זירזתני

290 .

דרש רבי אבהו: מאי דכתיב "מי מנה עפר יעקב, ומספר את רובע ישראל"

-

מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם של ישראל, ומצפה

-

מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה?!

ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם,

משום ש

אמר: מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורים וקדושים יציץ בדבר זה?

מיד

-

נסמית עינו! דכתיב "נאום הגבר שתום העין"

292 .

והיינו דאמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "וישכב עמה בלילה הוא"

והלשון "הוא"

מלמד שהקב"ה סייע באותו מעשה, שנאמר "יששכר חמור גרם"

-

חמור

של יעקב שנטה לאהל לאה על ידי התערבותו של הקב"ה

גרם לו ליששכר

להולד ללאה . ואין הדבר בזיון כלפי מעלה לעסוק בנושא זה.

אמר רבי יצחק אמר רבי אמי: אשה מזרעת תחילה

-

יולדת זכר!

איש מזריע תחילה

-

יולדת נקבה!

שנאמר: "אשה כי תזריע

-

וילדה זכר"!

תנו רבנן: בראשונה היו אומרים

-

אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה. ולא פירשו חכמים את הדבר,

מאין להם זאת.

עד שבא רבי צדוק

-

ופירשו: "אלה בני לאה, אשר ילדה ליעקב בפדן ארם, ואת דינה

בתו"

תלה הזכרים,

בני לאה,

בנקבות,

בלאה אמם,

ונקבות,

דינה,

בזכרים

[בתו] .

"ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל, דורכי קשת, ומרבים בנים ובני בנים"

-

וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים?