נדה 29b — התלמוד בעברית

דתניא:

אשה שיצתה מלאה

[מעוברת], ולאחר זמן מרובה שבה

ובאה

כשהיא

ריקנית,

ואינה יודעת מה ילדה, ובאיזה יום ילדה!

והביאה

[ומיום שבאה]

לפנינו

היה מצבה: א.

שלשה שבועות

הראשונים היו

טהורין,

שלא ראתה בהם דם כלל.

ב.

ועשרה שבועות,

לאחר שלשת השבועות הטהורין, ראתה לסרוגין - שבוע

אחד טמא

שבו היתה רואה מדי יום ביומו,

ו

שבוע

אחד טהור,

שלא ראתה בו דם כלל.

ודין האשה הזו הוא: א.

משמשת

רק

לאור יום שלשים וחמש

מבואה, דהיינו הלילה שלאחר יום השלושים וארבע.

ב.

ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות

-

דברי בית שמאי

.

ובית הלל אומרים

מטבילין אותה

שלשים וחמש

טבילות בלבד.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

-

דיה לטבילה אחת, שתהיה באחרונה!

[ולהלן יתבאר מדוע מותרת לשמש רק אור ליום שלשים וחמש, ולצורך מה מטבילין אותה כך, אך לפני הביאור הזה מסבירה הגמרא מה היתה התיובתא על רבי יהושע בן לוי, ומדוע לא הבינה רבין].

ומסבירה הגמרא:

בשלמא שבוע ראשון

שבאה,

לא משמשת

על אף שלא ראתה, כי

אימר

-

יולדת זכר היא,

ושבוע זה הוא שבעת ימי טומאת יולדת זכר.

וכמו כן

שבוע שני

אינה משמשת על אף שלא ראתה, כי

אימר

-

יולדת נקבה היא,

ומספק טמאה י"ד יום כדין יולדת נקבה.

שבוע שלישי

אינה משמשת על אף שלא ראתה, כי

אימר

-

יולדת נקבה בזוב היא,

שאם נטמאה בטומאת זיבה קודם הלידה הרי היא 'יולדת בזוב', שצריכה לספור "שבעה נקיים" כדי להטהר מטומאת זבה, ומנין הימים מתחיל רק לאחר שיכלו י"ד ימי הטומאה של נקבה, ואפילו היו אותן הי"ד יום נקיים שלא ראתה בהם כלל.

אלא שבוע רביעי, אף על גב דקא חזיא דם

-

תשמש

, שאין דם זה מטמאה,

דהא דם טוהר הוא!

שהרי לרבי יהושע בן לוי אשה שהוחזקה למעוברת וילדה נחשבת לודאי יולדת, שהרי מביאה קרבן ונאכל, ואם כן בשבוע הרביעי היא בודאי נמצאת באמצע ימי הטוהר [בין זכר ובין לנקבה], ונתיר לה לשמש על אף שראתה דם?

אלא,

לאו

הסיבה שאסרנוה בשבוע הרביעי היא

משום דלא אזלינן בתר רובא

שנשים שהוחזק עוברן ולד מעליא ילדן, ואסורה מחשש שמא הפילה רוח ואין לה ימי טוהר - ותיובתיה דרבי יהושע בן לוי!

וממשיכה הגמרא להסביר את דברי רבין:

אלא, מאי 'לא ידענא מאי תיובתא'

שאמר רבין?

משום שהאיסור בשבוע רביעי הוא מטעם אחר, שחוששים

אימר הרחיקה לידתה!

שהרי אינה יודעת מתי ילדה. ויתכן שילדה לפני זמן מרובה וכלו כבר ימי הטוהר .

אך קרבן יולדת היא תביא בודאי וכרבי יהושע בן לוי, כי כל הספק הוא אימתי ילדה, אך ודאי לנו שולד גמור ילדה, ולכן אמר רבין שלא ידענא מאי תיובתיה.

ועתה חוזרת הגמרא להסביר את דברי הברייתא, ותחילה את הדין הראשון שמשמשת רק באור ליום ל"ה, ואסורה בכל הימים הקודמים .

הך שבוע חמישי

אחר שעברו כבר שלשת שבועות מטומאת יולדת ומטומאת זיבה, וחלף גם השבוע הראשון מתוך עשרת השבועות שרואה לסירוגין שהוא טמא מפני שראתה בו דם, והגיע החמישי

דטהור הוא

-

תשמש

בכל שבוע זה, ואמאי התרנוה לשמש רק באור ליום ל"ה שהוא היום השביעי בשבוע החמישי?!

ומתרצת:

הך שבוע רביעי,

שראתה בו בכל יום, אינה יכולה להתייחס אליו כאל שבעת ימי נדה שטובלת בסופם ונטהרת והדם שראתה בתוך הימים אינו מאריך את הטומאה, כי -

כל יומא ויומא

שרואה בשבוע הרביעי

מספקין

ליה

בסוף לידה ובתחלת נדה,

שיש לחשוש שמא אתמול כלו ימי הטוהר של הלידה, ורק היום התחילו ימי הנדות, וצריכה למנות שבעה ימי נדות מראייתה היום, שהוא היום הראשון לטומאת נדה.

ולכן, אפילו ביום האחרון של השבוע הרביעי [שכאמור רואה בו בכל יום], שהוא -

עשרין ותמניא

ליום בואה, ביום זה

גופיה

היא מסתפקת -

אימר תחלת נדה היא,

שעד עתה היו ראיותיה ראיות של דם טוהר של יולדת.

ובעיא למיתב שבעה לנדתה,

שהם יום האחרון של השבוע הרביעי, ועוד ששה ימים של השבוע החמישי, נמצא שרק ביום השביעי של השבוע החמישי נטהרה בודאי, ומותר לה לשמש.

ושואלת הגמרא שאלה נוספת: מדוע אסרנוה לשמש ביום האחרון של השבוע השלישי? והרי בשבוע זה אסרנוה לשמש רק משום החשש שמא ילדה בזוב שצריכה לספור שבעה נקיים של זבה לאחר י"ד ימי הטומאה של יולדת, והרי ההלכה היא שזבה יכולה לטבול ביום השביעי לספירת הנקיים בבוקר ולהטהר ואינה צריכה להמתין לשקיעת החמה בסוף היום, ואם כן -

בעשרים וחד

בבוקר, תטבול

ותשמש?

ומתרצת הגמרא:

רבי שמעון היא, דאמר אסור לעשות כן,

לשמש ביום השביעי לאחר הטבילה,

שמא תבא לידי ספק,

שאם תראה במשך היום תסתור את כל שבעת הימים הנקיים, ויתברר למפרע ששימשה באיסור זבה, ומחמת הספק אסורה לשמש גם קודם שראתה.

וממשיכה הגמרא לשאול: באור ליום העשרים ושתים, לאחר שכלו ז' ימי הנקיות של זבה,

לאורתא

-

תשמש?

ואף על פי שהוא יום הראשון מהעשרה שבועות שרואה בהם לסירוגין, תותר עד שתראה דם?

ומתרצת:

כשראתה

בערב!

ועתה באה הגמרא לבאר את מנין הטבילות:

'ומטבילין אותה תשעים וחמש טבילות

דברי בית שמאי'

שבוע קמא

-

מטבילין אותה בלילותא

בכל ערב,

אימר, יולדת זכר היא!

שכיון שלא ידוע מתי ילדה ומה ילדה, חוששים בכל לילה מלילות השבוע הראשון לבואה. שמא עתה הסתיימו שבעת ימי הטומאה של זכר, וצריכה לטבול בלילה מיד, כי טבילה בזמנה מצוה .

שבוע שני

-

מטבילין אותה בלילותא,

בכל ערב,

אימר, יולדת נקבה היא

שיש לה י"ד ימי טומאה!

וכמו כן, מטבילין אותה בשבוע השני גם

ביממא,

בכל בוקר,

אימר, יולדת זכר בזוב היא!

שאם ילדה זכר והיתה זבה בשעת לידתה, יש לחשוש בכל יום מהשבוע הראשון שמא כלו בו שבעת הימים הטמאים של זכר והתחילו שבעת ימי הנקיות של יולדת זכר בזוב, ולכן בכל יום בשבוע השני ישנו חשש שמא היום שלמו ז' הנקיים, וצריכה לטבול גם בבוקר כדין טבילת זבה שהיא בבוקר, בנוסף לטבילתה בלילה מחשש שמא ילדה נקבה שלא מתוך זיבה.

שבוע שלישי

-

מטבילין לה ביממא,

בכל בוקר,

אימר, יולדת נקבה בזוב היא

שסופרת ז' ימי נקיות לאחר י"ד ימי הטומאה של יולדת. וגם

בלילותא

מטבילין אותה בכל ערב, אליבא דבית שמאי. ואפילו שימי טומאת יולדת תמו לכל המאוחר בסוף השבוע השני,

בית שמאי לטעמייהו, דאמרי: טבולת יום ארוך בעי טבילה!

שכל יולדת נקבה טובלת בסוף ימי הטוהר ולא די בטבילתה בסוף י"ד ימי הטומאה, משום שבימי הטוהר אסורה בתרומה, וצריכה טבילה נוספת באור ליום פ"א קודם שמתחלת לאכול תרומה.

ואשה זאת, שאין ידוע מתי ילדה, צריכה לטבול לשיטת בית שמאי בכל לילה משמונים הימים הראשונים לבואה שמא עתה הסתיימו ימי הטוהר. ואפילו שאשה זו אסורה בתרומה מחמת הספק, טבילה בזמנה מצווה.

ונמצא מנין טבילותיה עד עתה:

שבוע ראשון ז' טבילות בלילה שמא יולדת זכר.

שבוע שני ז' טבילות בלילה שמא יולדת נקבה. ובנוסף ז' טבילות ביום שמא יולדת זכר בזוב.

שבוע שלישי: ז' טבילות בלילה שמא הסתיימו שמונים יום. וז' טבילות ביום שמא יולדת נקבה בזוב.

ס"ה ל"ה טבילות בשלושת השבועות הראשונים, ובשבועות הבאים ממשיכה לטבול בלילה מחשש שמא רק בהם תמו ס"ו ימי הטוהר .