נדה 27b — התלמוד בעברית

ודוחה רבא:

ואמינא להו

לרבנן דבי רב:

אדרבה! אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על

פרידה אחת עפר, ונפיש ליה שיעורא!

שהרי הרקב הוא הרוב, ואם כן פרודות העפר המועטות הנמצאות מפוזרות בין פרודות הרקב המרובות הן הצריכות להתבטל. וגם בשליא דם הלידה הוא שיתבטל ולא הולד .

ומחמת הקושיה מבארת הגמרא טעם אחר בדברי רבי שמעון:

אלא, אמר רבה, היינו טעמא דרבי שמעון

המטהר רקב שהתערב בו עפר כל שהוא:

סופו

של הרקב -

כתחלתו,

כתחלת התהוותו של הרקב!

מה תחלתו,

אם בתחילת התהוות הרקב התערב בו דבר נוסף,

נעשה לו

אותו

דבר אחר

-

גנגילון

[מבטל] , שרקב המת מטמא רק אם הוא התהוה לבדו, אך אם התערב ברקב, בשעת התהוותו דבר אחר, מבטל אותו דבר אחר את כל התערובת מטומאת רקב.

אף סופו,

לאחר שנעשה רקב ומטמא טומאת מת, אם התערב בו דבר אחר,

נעשה לו

אותו

דבר אחר

-

גנגילון

, שמבטלו מטומאת רקב.

ולביאור זה אין שייכות בין דם טהרת רקב שנתערב בו עפר, לטהרת שליא. וחוזרת בה הגמרא ממה שאמרה בתחילה "ואזדא רבי שמעון לטעמיה" .

ודנה הגמרא:

מאי היא?

היכן התבאר שדבר אחר המתערב בתחלתו מבטלו מטומאת רקב?

דתניא

: א.

איזהו מת שיש לו רקב

ומטמא רקבו בטומאת אהל,

ואיזהו מת שאין לו רקב? נקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים,

שבצורה שכזאת אין תערובת כל שהיא ברקב המת -

זהו מת שיש לו רקב

המטמא!

ואיזהו מת שאין לו רקב

המטמא?

נקבר בכסותו, או בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים,

שמתערבת רקבובית הכסות, העץ, או מיחוי עפר הלבנים, בתוך רקב המת -

זהו מת שאין לו רקב,

שרקבו אינו מטמא!

ב.

ולא אמרו

שיש לו דין טומאת

רקב, אלא למת בלבד!

ומסבירה הגמרא שכוונת הברייתא בדין זה היא,

למעוטי הרוג,

דלא שיצא חלק מדמו כשנהרג. כי רק מת שלם שלא חסר מגופו מאומה רקבו מטמא .

גופא

: א.

מלא תרוד רקב

[שהוא השיעור שמטמא],

שנפל לתוכו עפר כל שהוא

-

טמא. ורבי שמעון

-

מטהר.

ב.

"מלא תרוד" רקב שנתפזר בבית

-

הבית טמא

משום אהל! ואפילו שנתפזר הרקב, ואין תחת גג הבית שיעור 'מלא תרווד' במקום אחד, טמא. שדי בכך שבצירוף כל גג הבית יש שיעור, כדי לטמא בטומאת אהל.

ורבי שמעון מטהר

כיון שנתערב מעפר הבית בתוך הרקב, וכשיטתו בברייתא הקודמת שתערובת עפר מבטלת את טומאת הרקב.

ומוסיפה הגמרא:

וצריכא

לבאר פעמיים את מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון, משום שהיה אפשר לטעות ולפרש מחלוקתם בפירוש אחר,

דאי אשמעינן קמייתא,

שעירוב עפר אינו מבטל, היה אפשר לומר שרק

בההיא קאמרי רבנן

שמטמא,

משום דמכניף,

ומרוכז במקום אחד.

אבל נתפזר, אימא מודו לו לרבי שמעון

שמטהר, שסוברים רבנן

דאין מאהיל וחוזר ומאהיל,

ואין מצטרפות שתי אהלות על שני חצאי שיעור, ולכן אף על פי שחולקים רבנן על טעמו של רבי שמעון שטיהר משום תערובת עפר, מודים הם שכשנתפזר אינו מטמא באהל. והוצרכה הברייתא לכתוב במפורש שגם בעפר שהתפזר מטמאים רבנן, להפקיע מפירוש זה.

ואי אשמעינן בהא,

שרקב שנתפזר בבית מטהר רבי שמעון. היה אפשר לומר שגם לרבי שמעון אין תערובת העפר מטהרת את הרקב, ורק

בהא אמר רבי שמעון

דאינו מטמא משום

דאין מאהיל וחוזר ומאהיל. אבל בהא

שיש במקום אחד כשיעור מלא תרווד

אימא מודה להו לרבנן

שמטמא, הילכך

צריכא

הברייתא להשמיענו במפורש שגם במקרה שכזה מטהר רבי שמעון, ושטעמו שטיהר אינו משום שאין שיעור במקום אחד, אלא שתערובת עפר מטהרת את הרקב.

תניא אידך: 'מלא תרוד ועוד'

של

עפר בית הקברות,

שנטלו עפר מבית הקברות בשיעור שהוא יותר ממלא תרוד,

טמא

205 . ורבי שמעון מטהר.

ושואלת הגמרא:

מאי טעמייהו דרבנן,

והרי העפר עצמו אינו טמא?

ומיישבת:

לפי שאי אפשר ל'מלא תרוד ועוד' עפר בית הקברות

-

שאין בו מלא תרוד רקב!

ומשום מלא תרוד רקב המעורב בעפר טימאו רבנן. ורבי שמעון טיהר מחמת תערובת כל שהוא עפר, שמבטלת את המלא תרוד רקב מלטמא.

וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבנן ורבי שמעון בדין שליא בבית:

השתא, דאמרת

כפירושו של רבה, ש

טעמא דרבי שמעון

שמטהר בעפר שהתערב ברקב, הוא

משום 'סופו כתחלתו'

, שהוא טעם לטומאת רקב בלבד, ולא לכל תערובת של דבר אחר בטומאה, ונדחה הביאור שרבי שמעון שטיהר בשליא הוא כשיטתו שטיהר ברקב, אם כן,

גבי שליא

-

מאי טעמא דרבי שמעון?

ומתרצת:

אמר רבי יוחנן: משום בטול ברוב נגעו בה!

שדם הלידה מרובה ממיחוי הולד כולו, ומבטלו .

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן: רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד.

רבי שמעון

-

הא דאמרן.

רבי אליעזר

-

דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה,

שלא היה לא ולד מעולם,

ששפעה חררת דם

-

הרי זו,

החררה,

תקבר,

משום שהיא מיחוי של הולד הראשון של בהמה זו, וכיון שיתכן שהולד המחוי היה זכר וקדוש בקדושת בכורה חייבים לקבור את החררה.

ופטורה

הבהמה היולדת

מן הבכורה,

שהולד הבא בודאי אינו בכור, שכבר פטרה אותה החררה את רחמה.

ותני רבי חייא עלה: אותה חררה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא,

ואין דינה כשאר נבלות!

ושואלת הגמרא:

ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא,

בהכרח שתולים שאין בחררה ולד שיטמא כנבלה, ואם כן -

אמאי תקבר?

ומתרצת:

כדי לפרסמה

-

שהיא פטורה מן הבכורה!

שידעו הכל שאותה חררה היא פטר רחם!

ומקשה הגמרא: מהו התירוץ? והרי אם החררה פוטרת את הבהמה מהבכורה,

אלמא ולד מעליא הוא, ו

אם כן,

אמאי תני רבי חייא

-

אינה מטמאה לא במגע ולא במשא?!

ומתרצת:

אמר רבי יוחנן

: מה שאינה מטמאה במגע ובמשא -

משום בטול ברוב נגעו בה!

שכיון שמיחוי הנפל בטל ברוב הדם של החררה, אינו מטמא. אך לגבי דין בכור פוטר הוא את הרחם גם כשהוא מעורב ברוב דם .

נמצא אם כן שרבי יוחנן שביאר שטעמו של רבי שמעון שטיהר שליא הוא משום ביטול ברוב, הוא כשיטתו שאמר שרבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד, וכפי שביאר שגם החררה אינה מטמאת משום שבטלה ברוב.

אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון

המטהר במשנה את הבית שנמצאת בו שלית אשה,

שאמו טמאה לידה,

שגם אם התבטלה טומאת המת של הולד המחוי ברוב, לידתו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בתור יולדת.

אמר ההוא סבא לרבי אמי: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן

שאמר שמודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה -

דאמר קרא: "אשה כי תזריע וילדה זכר,

וטמאה שבעת ימים", ודרשינן:

אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה,

שמיחוי הולד נראה כזרע, הרי היא

טמאה לידה!

ריש לקיש אמר

שטעמו של רבי שמעון אינו כביאורו של רבי יוחנן, אלא

שפיר שטרפוהו במימיו,

שנשטף ונתערב במי הלידה,

נעשה כמת שנתבלבלה צורתו,

שכשם שמת שנשרף ונתפזר אפרו ואין שלדתו קיימת, אינו מטמא יותר, גם שפיר לאחר שהודח במימיו, ונתבלבלה צורתו, וטהור .

אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מת שנתבלבלה צורתו

-

מנלן דטהור?

שהרי על סמך זה טהרת את השפיר שהודח במימיו, וזאת גופא מנין לך?

אילימא מהא דאמר רבי שבתאי אמר רבי יצחק מגדלאה, ואמרי לה אמר רבי יצחק מגדלאה אמר רבי שבתאי

:

מת שנשרף ושלדו קיימת,

שלא נתפזר האפר ועדיין הוא נראה כשלם, הרי הוא

טמא

.