נדרים 86b — התלמוד בעברית

אלא אמר רב אשי

תירוץ אחר ליישב את הסתירה בדברי שמואל.

אין לדמות הקדש רגיל לקונמות, משום ש

שאני קונמות, דכי קדושת הגוף דמי.

כלומר, הקונם הוא כמו "קדושת הגוף", כמו קרבן, שקדושתו היא מחמת היותו קרבן ולא מחמת שייכותו להקדש. ואין הוא כקדושת דמים, הנובעת משייכותו הממונית של החפץ להקדש בלבד.

וכ דרבא,

דאמר רבא, הקדש

אם אדם שיעבד את שורו לבעל חובו, ולאחר מכן הוא הקדיש את השור קדושת הגוף.

ו

חמץ

אם אדם שיעבד את חמצו לגוי בעבור חובו, ואחר מכן עבר על זה הפסח ונאסר החמץ בהנאה.

ושחרור

אם אדם שיעבד את עבדו לבעל חובו,

ולאחר מכן שחרר את עבדו.

מפקיעין מידי שעבוד

פקע השעבוד על ידי כך.

ולמדנו מדברי רבא, שקדושת הגוף כוחה גדול כדי להפקיע את השעבוד. ולכן יכולה האשה לאסור את מעשי ידיה על בעלה אפילו שהיא משועבדת לו, כיון שעל ידי הקונם נפקע השעבוד של הבעל.

ומקשינן:

אי הכי, למה לי

מדוע צריכים אנו לומר שטעם ההפרה הוא משום

שמא יגרשנה?

הלא בלאו הכי יש לבעלה להפר, כדי שלא יחול הנדר! ומתרצינן:

תני

יש לשנות את דברי המשנה כך:

יש לבעל להפר את הנדר כדי שהוא לא יחול.

ועוד

אפילו אם תאמר שחיזקו רבנן את שעבודו של הבעל במעשי ידיה ואין זה נפקע על ידי הקונם, בכל זאת יש לבעל להפר את הנדר, כי

שמא יגרשנה

ואז יחול הנדר.

מתניתין:

נדרה אשתו וסבור

הבעל

שנדרה בתו,

או

נדרה בתו וסבור שנדרה אשתו,

וכן אם

נדרה בנזיר וסבור שנדרה בקרבן

(היינו שנדרה ואסרה על עצמה דבר מסוים שיהא כקרבן), או

נדרה בקרבן וסבור שנדרה בנזיר.

וכן אם

נדרה מתאנים וסבור שנדרה מן הענבים,

או

נדרה מן הענבים וסבור שנדרה מן התאנים,

והפר את הנדר.

אין ההפרה חלה, ו

הרי זה יחזור ויפר.

גמרא:

למימרא

סבורה הגמרא לפרש את טעם המשנה משום

ד

משמעות הפסוק

"יניא אותה" דוקא הוא

וצריך שתהא ההפרה לשם אותו נדר ולשם אותה נודרת בדוקא.