נדרים 85b — התלמוד בעברית

אין ההקדש חל, אלא,

הרי זו עושה ואוכלת

ממעשי ידיה.

והמותר

אם הקדיש הבעל את מותר מעשי ידיה, דהיינו כל מה שהיא עושה יותר משווי חמשה סלעים, שהבעל יורש את זה לאחר מיתתה.

רבי מאיר אומר,

זהו

הקדש

לאחר שתמות האשה, שאז זוכה הבעל במותר בירושה.

רבי יוחנן הסנדלר אומר,

זהו

חולין.

כיון שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, ומותר זה הרי עדיין לא זכה בו הבעל בחייה, וזה נחשב דבר שלא בא לעולם.

ואמר שמואל

על משנה זו:

הלכה כרבי יוחנן הסנדלר.

אלמא, אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

ונמצא שיש סתירה בדברי שמואל עצמו.

וכי תימא

ואם תרצה לתרץ ש

כי קאמר

שמואל ש

הלכה כרבי יוחנן בן נורי

, רק

על העדפה הוא דקאמר

, שמואל פסק כרבי יוחנן בן נורי רק במה שהוא סובר שהעודף משועבד לבעל, אבל במה שהוא סובר שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, בזה לא סובר שמואל כמותו אלא כרבי יוחנן הסנדלר.

אין לתרץ כך, כיון שאם כן,

לימא

היה שמואל צריך לומר את דבריו כך:

הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה,

אי נמי,

יכול היה שמואל לומר כך:

הלכה כתנא קמא,

שהרי אף תנא קמא סובר שהעדפה שייכת לבעל, וכמו כן הוא סובר שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.

אי נמי

יכול אף היה שמואל לומר כך:

(אין) הלכה כרבי עקיבא,

ומזה היינו לומדים שאין הלכה כרבי עקיבא שיש לבעל להפר אלא כתנא קמא שאין לבעל להפר.

ומכך שסתם שמואל את דבריו ואמר שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, משמע שהוא פוסק כמותו בכל דבריו, אפילו בדין זה שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם,

ואם כן, שוב חוזרת הסתירה בדברי שמואל, שבנדרים הוא פוסק שאפשר לאסור בנדר דבר שלא בא לעולם, ואילו בהקדש הוא פוסק שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם

ומתרצינן:

אלא, אמר רב יוסף,

אין לדמות הקדשות לקונמות.

כי

שאני קונמות, הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו

[על עצמו]

, אוסר נמי דבר שלא בא לעולם עליו

כשם שמצינו, שיכול אדם לאסור על עצמו בנדר דבר שאינו שלו, כמו כן יכול אדם לאסור על עצמו אף דברים שלא באו לעולם ואינם עדיין ברשותו.

אבל בהקדש, שאי אפשר להקדיש דבר שאינו שלו, כמו כן אי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, כיון שזה עדיין לא נחשב ברשותו.

ומקשינן על תירוץ זה:

אמר ליה אביי

:

אכן כדבריך הוא, שדבר שלא בא לעולם זהו כמו דבר שאינו שלו, אך עדיין אין הקושיא מיושבת.

כי

בשלמא

דין זה ש

אדם אוסר פירות חבירו עליו

[על עצמו] מובן,

שהרי

כמו כן מצינו גם ש

אדם אוסר פירותיו על חבירו,

והיינו שיכול אדם לאסור או את פירותיו על חבירו או את פירות חבירו עליו.

ולכן יכול אדם גם לאסור דבר שלא בא לעולם על עצמו, כיון שזה כמו לאסור פירות חבירו על עצמו.

אלא

[וכי] תאמר גם ש

יאסור

אדם

דבר שלא בא לעולם על חבירו?

הלא לא מצינו כדבר הזה,

שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו.

ואם כן, כיצד אתה אומר שיכולה האשה לאסור את מעשי ידיה שעדיין לא באו לעולם על בעלה?

ונדחה תירוצו של רב יוסף.

ומתרצינן תירוץ אחר:

אלא, אמר רב הונא בריה דרבי יהושע,

לתרץ את הסתירה בדברי שמואל.

במשנתנו מדובר

באומרת יקדשו ידי לעושיהן,

שלא אסרה את מעשי ידיה, אלא שאמרה יהיו ידי בעצמם קונם על בעלי, וממילא כל מה שיהיה מידיה הרי זה אסור באיסור קונם, (הגמרא קוראת לנדרים בלשון הקדש, כיון שקונם הרי הוא כהקדש ועיין בפרק אין בין המודר).

ומכיון שידיה הם האסורים באיסור קונם, הרי הנדר יכול לחול, ואין זה נחשב דבר שלא בא לעולם,

דידים הא איתנהו בעולם

הרי ידיה כבר ישנם בעולם, והנדר חל.

ומקשינן:

וכי אמרה הכי קדשה

וכי חל נדר באופן זה?

והא משעבדן ידיה לבעל

והלא ידיה משועבדים לבעל ואינה יכולה לאסור את ידיה על בעלה.

ומתרצינן:

כגון ד

אמרה: לכי מגרשה

שאמרה שיחול הנדר כאשר היא תתגרש.

ומקשינן:

השתא מיהת לא מגרשה

[הלא עדיין לא התגרשה] ואם כן הגירושים הם דבר שלא בא לעולם,

וממאי דכי אמרה הכי מהניא

ומנין לנו לומר שנדר כזה חל, הלא אי אפשר לאסור דבר שלא בא לעולם?